דור שני לתיאטרון: בתה של המחזאית עדנה מזי"א היא מנכ"לית החאן

מילדותה בילתה אלישבע באולמות כצופה במחזות של אמה, אבל לתפקיד המנכ"לית החמישית של תיאטרון בארץ הגיעה רק אחרי שנות קבע במודיעין ופעילות חברתית

עדנה ואלישבע מזי"א. "תרבות היא הנכס היחיד שנשאר בסוף" (צילום: גילעד משיח)
עדנה ואלישבע מזי"א. "תרבות היא הנכס היחיד שנשאר בסוף" (צילום: גילעד משיח)

כשהייתה אלישבע מזי"א כבת 15 הגיע לבית המשפחה ביישוב תמרת שבצפון הבמאי עמרי ניצן, שעבד על הצגה שכתבה אמה, עדנה מזי"א. "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" שאל אותה. "שרת המשטרה!", ענתה אלישבע ללא היסוס, ונימקה: "להיות ראש ממשלה זה מסובך מדי". כשאלישבע מספרת בחיוך על השיחה ההיא, אומרת עדנה: "אלישבע צריכה להיות שרת התרבות. היא מתאימה לזה, ותרבות היא הנכס היחיד שנשאר בסוף".

 

בשבוע שעבר נכנסה אלישבע מזי"א (36) לתפקיד מנכ"לית תיאטרון החאן הירושלמי, והצטרפה כחמישית לחבורה מכובדת של נשים שעומדות בראש התיאטראות הגדולים בארץ: אודליה פרידמן (הבימה), לנה קריינדלין (גשר), ציפי פינס (בית ליסין) וניצה בן צבי (תיאטרון חיפה).

 

אנחנו נפגשות בדירתה של עדנה מזי"א, זמן קצר לפני שהשתיים נוסעות יחד ללונדון ("נראה שבע הצגות בארבעה ימים"). עדנה מזי"א, מחזאית מוערכת, במאית, סופרת ותסריטאית, מתגוררת בצפון הישן של תל־אביב. היא בת 68, גרושה ("באושר", כהגדרת בתה), אם לאלישבע ולמייקי (42), שחי עם אשתו וארבעת ילדיו בקיבוץ שמיר. עדנה מעידה על עצמה שגם בשנים שבהן גרה בצפון, הרגישה תל־אביבית. אלישבע, לעומת זאת, גדלה בנהלל ובתמרת, ובשנים האחרונות גרה בירושלים ופועלת במרץ למען חיי התרבות בעיר.

 

עדנה: "אני חרדתית מאוד כשזה נוגע לילדים שלי" (צילום: גילעד משיח)
    עדנה: "אני חרדתית מאוד כשזה נוגע לילדים שלי"(צילום: גילעד משיח)

     

    עדנה מזי"א היא אשת שמאל מובהקת. בעבר הרחוק השתתפה בהפגנות, כיום אינה פעילה ומסתפקת ב"צקצוקי לשון", כהגדרתה. "התעייפתי", היא מסבירה. "התנופה הימנית כיום כל כך מוחצת, שקשה לעמוד מולה". זיכרונות הילדות שלה מעוגנים דווקא בצד הימני של המפה. "גדלתי בתל־אביב. אמא הייתה בלח"י, אבא היה באצ"ל והיו להם ויכוחים רבים על הפשרנות שלו, בעיניה. אני הלכתי בגיל 20 ל'מצפן' (ארגון שמאל רדיקלי שפעל בישראל בשנות ה־60, צ"ר), אולי כריאקציה, אבל יותר מתוך השקפת עולם הומניסטית. העוול שנעשה לאחר הציק לי תמיד. וגם היה לי חבר ב'מצפן'", היא מודה בחיוך.

     

    איך הגיבו הורייך על הכיוון השמאלי שלך?

    "בביטול. לא התייחסו לזה ברצינות וחשבו שיעבור לי, אבל זה ממש לא עבר. השקפת העולם שלי עד היום היא שמאלנית־ליברלית־הומניסטית – כל מה שהיום

    אלישבע: "מכיתה א' ארזתי סנדוויצ'ים לעצמי. כשהיה לי חור בשן אבא אמר: 'תתקשרי לרופא השיניים'. כשהיססתי, הוא אמר: 'אז ימשיך לכאוב לך'. היום אני מודה על כך"

    נחשב לקללות".

     

    מה פירוש השם מזי"א?

    אלישבע: "מזרע ישראל איסרלן – רב ופוסק מהמאה ה־15, מחבר הספר 'תרומת הדשן'".

    עדנה: "אני מעדיפה את הפרשנות 'מזרע יהודים אנוסים'. זה נשמע יותר רלוונטי להיום. מה, רק לביבי יש דם מזרחי? גם לנו!".

     

    אלישבע, באיזה בית את גדלת?

    "בית לא סטנדרטי, בלי מסגרות ובלי גבולות. הוריי היו בבית רוב הזמן. אבא עבד במשק וגידל פרחים, אמא כתבה. שניהם היו מאוד נוכחים. מצד שני, הייתי מאוד עצמאית. לימדתי את עצמי לקרוא בגיל צעיר מאוד, מכיתה א' ארזתי סנדוויצ'ים לעצמי ולאח שלי. כשהיה לי חור בשן וסיפרתי לאבא הוא אמר: 'תתקשרי לרופא השיניים'. כשהיססתי, הוא אמר: 'אז ימשיך לכאוב לך'. היום אני מודה על כך. זה הפך אותי לעצמאית".

     

    עדנה: "האמת? לא ידעתי כל כך איך מגדלים ילדים. אמא שלי, שאלישבע קרויה על שמה, מתה מסרטן כשהייתי בת 21. היא הייתה חולה 15 שנה, אבל אז לא סיפרו לילדים כדי לשמור עליהם. מותה היה לי טראומה גדולה, זו הסיבה שאני לא מסתירה מילדיי שום דבר".

     

    "אני בת יחידה, כך שלא היה לי ממי ללמוד להיות אמא. כשאלישבע באה אליי בטענות שלא היו טקסים בבית, כמו ארוחות שבת וחגים, אז השתדלתי ועשיתי כל שבת טקס. מה שכן ידעתי זה שעליי לתת לילדים אהבה חסרת גבולות".

      

    אלישבע ועדנה. בית לא סטנדרטי (צילום: אלבום פרטי)
      אלישבע ועדנה. בית לא סטנדרטי(צילום: אלבום פרטי)

       

      את עולם התיאטרון הכירה עדנה מגיל צעיר. "היה ברור לי מגיל אפס שאהיה שחקנית. אחרי הצבא למדתי משחק באוניברסיטת תל־אביב, ודן בן אמוץ הזמין אותי לאודישן להצגה שעשה. עשיתי קטע של צ'כוב וקטע של מולייר, ולא התקבלתי. אמרתי לעצמי שלעולם לא אגש יותר לאודישן, אבל רציתי בכל זאת להיות בתיאטרון. עבדתי קצת כמנהלת הצגה בתיאטרון הנוער, ובגיל 23 התחתנתי עם יואב מזי"א – טייס חיל האוויר, חקלאי, בעל שני תארים בהיסטוריה ומורה דרך, ועברתי לנהלל כשמייקי היה בן חצי שנה. אני מאמינה שמי שגדל קרוב לאדמה ורואה את הכליה של הטבע, פוחד פחות מהמוות. חשבתי שאבריא את עצמי ככה, כי היו לי חרדות גדולות מהמוות".

       

      החרדות חלפו?

      עדנה: "לגבי עצמי אין לי חרדות, אבל אני חרדתית מאוד כשזה נוגע לילדים שלי".

       

      אלישבע: "יש לנו שלל סיפורי חרדות. למשל, פעם חזרתי מארצות־הברית ונשארתי בלי סוללה בטלפון. מאחר שלא התקשרתי מיד עם הנחיתה, אמא נכנסה להיסטריה והתקשרה למנכ"ל נתב"ג, שהיה חבר ילדות שלה, וביקשה שילך לחפש אותי בקהל הנוסעים. גם

      אלישבע: "לענת גוב היה חלק חשוב מאוד בעיצוב תפיסת העולם שלי, למשל, הקשר שלי ליהדות. הייתה לה חשיבה לא סטנדרטית, היא הייתה שמאלנית אבל פלורליסטית, הייתה ב'שוברים שתיקה', אבל מדי פעם נסעה למערת המכפלה"

      כשאמר לה שלא ידע לזהות אותי, לא עזר. הוא עזב את עיסוקיו והלך לחפש את הבת של חברתו המופרעת".

       

      עדנה: "יש עוד אינספור סיפורי חרדה, אבל מה היא רוצה ממני? הרי אני מתפרנסת כל חיי מהדמיון הפרוע שלי".

       

       

      מסיבת רווקות עם אמא

       

      לאחר שנים של כתיבה לתיאטרון חיפה עברה עדנה מזי"א לקאמרי. ב־1998 עלה שם המחזה הראשון בבימויה: "החברות הכי טובות", שכתבה ענת גוב ז"ל. "ענת הפכה אותי לבן אדם בוגר", אומרת עדנה, "היא לימדה אותי לקבל את מה שנופל עלינו, לא לקטר, לא להתלונן, לא להתקרבן, לא לבכות – בטח לא על חלב שנשפך. אני בת יחידה ותמיד היו לי חברות שבאו במקום משפחה, אבל לעולם לא תהיה מישהי כמו ענת".

       

      אלישבע, מה הייתה ענת גוב בשבילך?

      "הכרתי אותה מילדות, אבל נהיינו חברות ממש טובות כשהייתי בת 13, כשאמא ואני נסענו לפריז עם ענת ובתה הבכורה דניאל. היה לה חלק חשוב מאוד בעיצוב תפיסת העולם שלי, למשל, הקשר שלי ליהדות. הייתה לה חשיבה לא סטנדרטית, היא הייתה שמאלנית אבל פלורליסטית, הייתה ב'שוברים שתיקה', אבל מדי פעם נסעה למערת המכפלה. ענת הייתה מאוד בעד הידברות. התפיסה החברתית שלה היא מקור השראה בשבילי, והפתיחות שלי לאוכלוסיות שונות היא ממנה. כמה שבועות לפני שהיא נפטרה קיבלתי ממנה מייל ובו כתבה שהיא סומכת עליי שאמשיך את דרכה, והיא תמשיך ללוות אותי מלמעלה".

       

      עדנה: "אלישבע אמרה פעם שענת היא האמא שאף פעם לא הייתה לה".

       

       

       

      ואיך היחסים בין שתיכן כיום?

      עדנה (צוחקת): "אני קצת מטרד בשבילה, לעתים".

      אלישבע: "החברים שלי חושבים שיש לי אמא מגניבה, והם לא מבינים איך אני מטילה בכך ספק, לפעמים".

      עדנה: "אנחנו מדברות בטלפון חמש פעמים ביום".

      אלישבע: "לא צריך להגזים, אבל אנחנו

      אלישבע: "אנחנו בהחלט מתכתבות הרבה בווטסאפ. ואגב, מסיבת הרווקות שלי הייתה בסיני, עם שני חברים דתיים ובנות זוגם, עם בעלי ועם אמא"

      בהחלט מתכתבות הרבה בווטסאפ. ואגב, מסיבת הרווקות שלי הייתה בסיני, עם שני חברים דתיים ובנות זוגם, עם בעלי ועם אמא".

      עדנה: "הם הזמינו אותי לבוא איתם!"

      אלישבע: "אכן, החברים שלי מאוד אוהבים אותה".

       

      לפני כחצי שנה התחתנה אלישבע עם אסף מרגלית (40), סמנכ"ל בחברת הייטק, דתל"ש שגדל בחיספין, בנו של הרב הראשי של פרדס־חנה־כרכור. אלישבע ואסף הכירו לפני כשנה וחצי, במסגרת אירוע של "זיכרון בסלון" שהתקיים בדירתה. "חברה שהגיעה הביאה איתה שני חברים, אחד מהם היה אסף. למחרת שאלתי אותה עליו, היא התקשרה אליו, הוא לקח את מספר הטלפון שלי ולא התקשר. אחרי שלושה חודשים אזרתי אומץ וכתבתי לו בפייסבוק 'מתי נפגשים?' והוא ענה 'מחר!' מהרגע הראשון היה ברור מאוד שזהו. התארסנו אחרי שלושה חודשים ונישאנו לפני חצי שנה. הוא גרוש כבר כמה שנים ויש לו שלושה ילדים מנישואים קודמים. עברנו לגור בבית־זית כדי לקצר את הדרך בינו ובין ילדיו שגרים במודיעין".

        

       

      אלישבע מזי"א ואסף מרגלית בחתונתם. הכירו באירוע "זיכרון בסלון" (צילום: אלבום פרטי)
        אלישבע מזי"א ואסף מרגלית בחתונתם. הכירו באירוע "זיכרון בסלון"(צילום: אלבום פרטי)

         

        אירועים בשבת בצהריים

         

        הקשר של אלישבע לירושלים, שבה היא מתגוררת 14 שנה, אינו מובן מאליו בהתחשב בעובדה שגדלה בצפון לאמא תל־אביבית בנשמתה. "בצבא הייתי סגן ראש מדור ב־8200 ואחרי השחרור טיילתי במזרח ובאוסטרליה. ואז חליתי בתאילנד ומישהו הביא לי את הספר 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, שמתרחש בירושלים. אמרתי לעצמי: אני רוצה את האווירה הזאת. כשחזרתי, נרשמתי לתוכנית המשלבת פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית ועליתי לירושלים באוקטובר 2003, שיא האינתיפאדה השנייה. עשיתי תואר ראשון ואחריו תואר שני בתקשורת פוליטית".

         

        "בירושלים הכרתי את אנשי עמותת 'רוח חדשה', זמן קצר אחרי שהוקמה במטרה להשאיר את הסטודנטים בעיר ולעצור את ההגירה השלילית. התחברתי לרעיון שהסטודנטים ייקחו אחריות על העיר ולא יהיו תקועים רק באקדמיה. כשהצטרפתי הם עסקו במעורבות חברתית, בעיקר בתעסוקה ובדיור, ואני התלבשתי

        אלישבע: "אמנם חצי מחבריי לא חילונים, אבל אני עדיין חילונית באורח החיים שלי. עם זאת, אני הרבה יותר מכבדת קבוצות אחרות בירושלים וחושבת שזו הדרך. ירושלים צריכה לפתח שיטות מקוריות כדי לחיות ביחד"

        על נושא התרבות".

         

        בהמשך שימשה אלישבע סגנית יו"ר הסתדרות הסטודנטים מטעם "רוח חדשה", וב־2007 החלה לנהל את העמותה ועשתה זאת עשר שנים. "זה היה מרכז חיי", היא מדגישה. "תיקון החברה הישראלית הוא בנפשי. זה משהו שירשתי מענת גוב. אני לא מאלה שיכולים לשבת בצד ולהגיד 'זה לא ענייני'".

         

        הצעירים החילונים עוזבים את ירושלים. את לא מרגישה כמי שנלחמת בטחנות רוח?

        "יש שלושה דברים שאפשר לעשות: להיבהל, לא לרצות לחיות בעיר הזו ובמדינה הזאת – שירושלים היא המיקרוקוסמוס שמהווה תמונת עתיד שלה – ולעבור לברלין; לגור בתל־אביב או בנהלל, שם (בינתיים) לא מרגישים את זה; או לומר: אני נכנסת בבעיה ורוצה למצוא לה פתרונות יצירתיים. זה מה שאני בחרתי".

          

        בשנים האחרונות עברה אלישבע עצמה שינוי גדול. "התחלתי להכיר דתיים וחרדים וגיליתי שבירושלים יש קבוצות ביניים של חרדים ליברליים ודתיים עם חשיבה פתוחה, שמצאתי איתם שפה משותפת, גם אם אנחנו לא מסכימים על דברים שונים. חלקם הפכו לחברים טובים שלי. היום, רעיון הדו־קיום של כל קבוצות האוכלוסייה היהודית בירושלים חשוב לי יותר מכל מיני ערכים. אני מעדיפה להתעסק במה שאנחנו כן מסכימים עליו תוך יחסי אמון, ולא מתוך שנאה".

         

        בראיון עיתונאי אמרת שאת לומדת יהדות ועושה קידוש. נשמע כאילו את במגמת חזרה בתשובה.

        "ממש לא. אמנם חצי מחבריי לא חילונים, אבל אני עדיין חילונית באורח החיים שלי. עם זאת, אני הרבה יותר מכבדת קבוצות אחרות בירושלים וחושבת שזו הדרך. ירושלים צריכה לפתח שיטות מקוריות כדי לחיות ביחד".

         

        נשמע שדעותייך הפוליטיות רחוקות מאלה של אמך.

        "מעולם לא הייתי שמאלנית כמו אמא. אחד החברים הדתיים שלי אמר לה: 'משמאלך אין כלום – רק קיר!'. אני במרכז. פרגמטית. בעד מציאת פתרון יצירתי איפשהו באמצע. אגב, לקחתי את אמא לראות התנחלויות – לא כי אני תומכת, אלא כדי שתכיר בכך שהן עובדה קיימת".

         

        עדנה, מה את מרגישה לגבי הדעות של בתך? לעומתך היא ימנית.

        "היא יצור מיוחד. לא הולכת בתלם – לא השמאלי ולא הימני. היא בוחרת את דרכה ואין שום סיכוי שתלך למקום קיצוני. אני חותמת על זה".

         

        אלישבע: "מעולם לא הייתי שמאלנית כמו אמא. אני במרכז. פרגמטית" (צילום: גילעד משיח)
          אלישבע: "מעולם לא הייתי שמאלנית כמו אמא. אני במרכז. פרגמטית"(צילום: גילעד משיח)

           

          אחרי עשר שנים כמנכ"לית "רוח חדשה" פרשה אלישבע כדי לשמש ראש המטה של מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, מכר ותיק. ואז, אחרי פחות משנה בתפקיד, צצה הזדמנות חדשה־ישנה. במהלך ירח דבש בטרק בנפאל, מישהו מחבריה שלח לה כתבה על כך שמנכ"ל החאן הירושלמי עוזב. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגישה מועמדות לתפקיד: לפני שבע שנים התמודדה על התפקיד ולא נבחרה. "בדיעבד טוב שלא נבחרתי אז. אולי לגשת אז למכרז היה קצת יומרני, כי הייתי צעירה מדי. לא נבחרתי, ולא בגלל שאני לא מוכשרת, אלא כי לא היה לי מספיק ניסיון. בשנים האחרונות שלי ב'רוח חדשה' עברתי ליווי צמוד של יועצת ארגונית שעזרה לי לעבוד על החולשות הארגוניות שלי. בלי זה הייתי מגיעה בוסרית לניהול החאן".

           

          עדנה, שמחת שאלישבע החליטה לגשת שוב למכרז?

          "עודדתי אותה, כי היא רצתה בזה. היא לא התייעצה איתי אלא החליטה וזהו. היא לא מושפעת ממני בהחלטותיה, ואם אני מדברת יותר משני משפטים, היא אומרת לי: 'אמא, די!', ואני החלטתי לא להיעלב מילדיי".

           

          תאמרי את האמת: הרמת טלפונים לאנשים בעולם התיאטרון כדי לעזור לאלישבע להיבחר?

          "ממש לא! אני לא מאמינה בלהתערב בגורל ילדייך".

           

          אלישבע, מה את מתכוונת לעשות כמנכ"לית החאן?

          "להביא אליו יותר קהל, יותר צעירים ואוכלוסייה מגוונת יותר. הייתי רוצה ששחקני הקבוצה יהיו ירושלמים, אבל אני יודעת שאי־אפשר להכריח אנשים לעבור. לעומת זאת, אפשר לפתח

          אלישבע: "בדבר אחד אני מסכימה עם מירי רגב: הפער מבחינת הקצאת תקציבי התרבות בתל־אביב מול הפריפריה".

          עדנה: "שטויות! אני לא מסכימה עם אלישבע. תל־אביב היא מטרופולין, ובכל העולם אירועי תרבות מרכזיים מתקיימים בעיר הגדולה, יש היררכיה"

          אנסמבל של סטודנטים שלומדים בעיר; אפשר להביא מחזות שיתאימו לקהל מגוון ומעורב, גם לדתיים ולחרדים ולא רק לקהל השבוי של החילונים המבוגרים בירושלים".

           

          האם תפסלי הצגות בגלל חשש לפגיעה בקהל דתי או ימני? תאפשרי עירום, למשל?

          "עם עירום אין לי שום בעיה. אין לי בעיה עם תוכן כלשהו, כל עוד אין בו הסתה ישירה לאלימות. אני לא חושבת שבשביל לקרב קהל זה או אחר צריך לשנות רפרטואר, צריך לעשות את זה דרך שיווק".

           

          את מסכימה עם דעתה של מירי רגב, שהמדינה צריכה להתערב בתכנים שמועלים בתיאטרון מסובסד?

          "אני נגד צנזורה. תרבות צריכה להיות עצמאית לגמרי. אני יכולה ליהנות מהצגה גם אם איני מסכימה עם התוכן. בדבר אחד אני מסכימה איתה: הפער מבחינת הקצאת תקציבי התרבות בתל־אביב מול הפריפריה. אכן, הייתה פה נורמה שרוב התקציבים הופנו לתל־אביב, והיא עושה בזה שינוי שאני מסכימה לו, כי תרבות משמעותית מאוד לעיצוב אופייה של עיר ומשליכה על איכות החיים. עם זאת, הייתי שמחה אילו מירי רגב היתה מעבירה את המסר הזה באופן פחות מתלהם ופופוליסטי".

           

          עדנה: "שטויות! אני לא מסכימה עם אלישבע. תל־אביב היא מטרופולין ובכל העולם אירועי תרבות מרכזיים מתקיימים בעיר הגדולה ולא מפזרים תקציבים לפריפריה על חשבון תקציבי התרבות שלה. בכל העולם יש היררכיה בתרבות".

           

          אלישבע, את חושבת שביום מן הימים תהיי את שרת התרבות?

          "זה בהחלט תפקיד שהייתי שמחה לעשות, אבל לא אכוון את חיי לשם. אני חוששת שלא אתאים לפוליטיקה. אולי בעוד 20 שנה".

           

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: פיני זומר ל"סולו")
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: פיני זומר ל"סולו")
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד