בשבת, 24 ביוני 2017, מלאו ללנה קריינדלין 55. למחרת היא טסה לחו"ל בענייני עבודה, וכשחזרה אחרי יומיים לעבודתה בתיאטרון גשר, חיכתה לה הפתעה. "העוזרת שלי, נטלי, נכנסה לחדרי ואמרה: 'לנה, הסרט שביקשת הגיע. רדי עכשיו לאולם'. לא הבנתי למה זה צריך להיות דווקא באמצע ישיבה, אבל ירדתי. ואז, בלובי של התיאטרון, אני רואה את כל העובדים שרים לי מזל טוב. הכינו לי מצגת בעברית וברוסית, עם שירים מצחיקים שכתבו עליי, מישהי בישלה מרק סלק רוסי ומישהו הביא דג מלוח – וזו הייתה מסיבת הפתעה נהדרת. הרגשתי מוקפת אהבה והתרגשתי עד דמעות. בשביל רגעים כאלה כדאי לעבור את כל הקשיים בעבודה כמו שלי", היא אומרת.
בימים אלה ימלאו עשר שנים לכהונתה של קריינדלין כמנכ"לית של תיאטרון גשר, שהחל כשיגעון של איש אחד: הבמאי הכריזמטי יבגני אריה (70), המנהל האמנותי של התיאטרון ששכנע קבוצת אנשי תיאטרון ממוסקבה לעלות לישראל ולהקים כאן תיאטרון. הם הגיעו הנה בתחילת 1990. בהתחלה העלו מחזות ברוסית, אבל היום, 27 שנים אחרי, גשר הוא תיאטרון ישראלי לכל דבר, שזוכה להערכה רבה בארץ ובעולם.
היא גרושה משלושה בעלים, ומעידה על עצמה שהיא נשואה לתיאטרון. מנישואיה הראשונים יש לה בן אחד: סשה קריינדלין (35), נשוי, בעלים של חברת וידיאו־ארט, שיצר סרטי מולטימדיה לכמה הצגות של גשר.
מהקומה השמינית אל גדת הנהר
קריינדלין נולדה ב־1962 במוסקבה, בת יחידה לליאוניד, מהנדס ומשורר, ולאינגה ריבקינה שהייתה כנרת בתזמורת סימפונית. "נולדתי במשפחה מאושרת וטובה, עם אבא ואמא שאהבו זה את זה ואהבו אותי מאוד", היא אומרת. "ואז, ב־6 בנובמבר 1967, פתאום לא הייתה לי אמא", היא דומעת. "בגיל 35, כשהייתי בת חמש, היא קפצה מחלון הדירה שלנו, מהקומה השמינית אל גדת הנהר שליד הבית. אף אחד לא סיפר לי שהיא התאבדה, אבל
ראיתי שהעלו אותה הביתה ושמעתי את השכנים אומרים שהיא קפצה אל מותה. בהמשך שמעתי את זה גם מבני משפחה, היום כולם כבר מדברים על זה, אבל אבא שלי לא סיפר לי את זה עד סוף חייו. הוא אמר שאמא מתה מהתקף לב – ואני לא גיליתי לו שאני יודעת. לא רציתי לאכזב אותו. האבא הטוב שלי נורא השתדל לא לקלקל לי את החיים. היום, כשאני מגיעה למוסקבה, אני לא הולכת לקבר של אמא, אלא למקום הזה שמתחת לחלון, על שפת הנהר, ושמה שם פרחים לזכרה".
בדיעבד, את יודעת למה אמך נטלה את חייה?
"אני חושבת שהיא פשוט לא הייתה בריאה נפשית. לא הייתה שום סיבה חיצונית לדיכאון שלה".
איך התמודד אביך עם מותה?
"אני מניחה שזה היה קשה, אבל כעבור שנה הוא התחתן עם אירינה, שהתגרשה מאחיו וכשנישאה לאבי, אפילו לא הצטרכה לשנות את שם משפחתה. אני קיבלתי עוד אמא, שנולדה ביום שבו נולדתי, 33 שנים לפניי, וחגגה עכשיו יום הולדת 88. היא זו שגידלה אותי ואני אוהבת אותה מאוד. בחיים לא קראתי לה אמא, אלא רק בשמה, אבל למדתי לאהוב ולכבד אותה. היא לימדה אותי הכל – ממוסר וטעם ועד יחסים עם אנשים, ובעיקר – את המשיכה לתיאטרון. כשאירינה התחתנה עם אבא שלי, היא עבדה בוועדה ממשלתית והייתה אחראית על אגף התיאטרון. דרכה הכרתי את הצמרת התרבותית של מוסקבה".
איך הגיב דודך כשאשתו התגרשה ממנו ונישאה לאחיו?
"לא תאמיני, זה סיפור מהאגדות. גם הדוד שלי, שהיה כירורג ידוע, מנהל בית חולים במוסקבה וסופר שכתב כמה ספרים, התחתן שוב מהר מאוד ושני הזוגות יצאו יחד לירח דבש בהרי הקווקז. האוטובוס שבו נסעו נקלע לתאונת דרכים וארבעתם נפצעו ואושפזו יחד בבית חולים. כולם החלימו והמשיכו להיות ביחסים מצוינים. הייתה אפילו תקופה קצרה שכולנו התגוררנו יחד בדירה אחת. אגב, מי שישבו ליד מיטתו של אבי, כשחלה בסרטן, היו אחיו וגרושתו, שהיא כאמור אלמנתו של אבא. שני האחים נפטרו ושתי האלמנות שלהם, שהן חברות, מטפלות זו בזו גם כיום. האנשים האלה עזרו זה לזה כל חייהם. בדיעבד למדתי מזה הרבה. אני ביחסים טובים עם שלושת הבעלים שלי לשעבר רק בזכות המשפחה שלי, כי ראיתי דוגמה מדהימה לגבי איך צריך לשמר קשרים טובים לכל אורך הדרך".
מפגש גורלי
הרומן שלה עם התיאטרון התחיל בגיל 12. "חברה הזמינה אותי לחוג תיאטרון שהתקיים במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית שלי. שתינו התקבלנו, אבל היא עזבה אחרי חודש ואני נשארתי שם כל החיים. מאז גיל 12 לא היה לי רגע משעמם".
בתיאטרון הצעירים החלה קריינדלין כשחקנית, "אבל הבמאי הראשי גילה מהר את היכולות הארגוניות שלי ונעשיתי עוזרת במאי. הייתי שם עד גיל 17 בשלל תפקידים: שחקנית, עוזרת במאי, מנהלת הצגות, סאונדוומן ואפילו פועלת במה. משם היחס הטוטאלי שלי: תיאטרון הוא במקום הראשון בחיי, ואני מרגישה שכך זה צריך להיות אצל כולם. כך דרשתי גם מבני הזוג שלי".
במה זה התבטא?
"איחרתי לחתונה השנייה שלי בגלל חזרה, נעדרתי ממסיבת הפרידה של אחותי כשהיא נסעה לאמריקה, הפסדתי מסיבות יום הולדת של קרובי משפחה אהובים בגלל חזרות. גם כיום זה ככה. רק עכשיו אני מתחילה להשלים עם כך שיש גם משפחה, אהבה, תחביבים, אבל התיאטרון הוא המחלה שלי".
בגיל 17 החלה לנה קריינדלין את לימודיה בפקולטה לניהול של האקדמיה לתיאטרון במוסקבה. "רציתי להיות במאית והתכוונתי ללמוד בימוי, אבל לא התקבלתי כי הייתי צעירה מדי ואמרו לי לחזור כשאהיה בשלה יותר ואצבור ניסיון בחיים. אז הלכתי לצבור ניסיון, למדתי ניהול תיאטרון וכעבור חמש שנים הלכתי ללמוד בימוי".
בגיל 18 התחתנה לראשונה ובגיל 19 כבר הייתה אם לסשה. כעבור שנתיים וחצי התגרשה. בגיל 20 וחצי פגשה את האיש ששינה את חייה, יבגני אריה. "הגעתי לבית של חברה שלמדה איתי ניהול תיאטרון. היא הייתה בהיריון והבאתי לה בגדים של סשה, שהיה כבר בן שנה וחצי. כשנכנסתי אליה הביתה היא לחשה לי שבעלה – מעצב תפאורה במקצועו – עובד בחדר עם במאי על תפאורה. ואז היא פתחה את הדלת ואמרה: 'תכירו: זה ז'ניה אריה!'. הוא היה אז בן 35, עם זקן שחור. אני זוכרת עד עכשיו מה הוא לבש: חולצת קטיפה כחולה ומכנסי ג'ינס. זה בהחלט היה מפגש גורלי".
למה?
"כי הוא השפיע על כל מהלך חיי. יש בינינו כימיה, חיבור די־אן־איי שלא קורה הרבה בחיים, והוא כולל הכל: את הדרך שבה אנחנו רואים את התיאטרון, את היחס שלנו לאמנות ולאנשים, ואפילו האופי שלנו דומה. הוא היה יכול להיות אח תאום שלי. אילו הגעתי לסוף החיים והייתי צריכה להגיד מה היה הדבר הכי משמעותי בחיי, הייתי מציינת את המפגש איתו.
"אני לא חושבת שהייתי הולכת ללמוד בימוי אלמלא פגשתי בו, למרות שזו הייתה התשוקה הראשונה שלי, כי מהר מאוד נדבקתי אליו בתור עוזרת במאי. כשהחלטתי ללמוד את המקצוע, הוא ניסה לשכנע אותי לא ללכת לזה ואמר לי את כל הקלישאות: 'בימוי זה נורא קשה וזה לא בשביל נשים, בעוד כמה שנים תהיי עם קול צרוד מרוב צעקות, עם סיגריה בפה כל הזמן ועם שפם צהוב מהעשן. תלכי כמו גבר עם מכנסיים גדולים, תהיי שמנה ומגעילה ולא יישאר לך שום דבר נשי'. מאז אני מקפידה לא לעשות שום דבר ממה שהוא תיאר לי. הפסקתי לעשן, עליתי על עקבים ואני משתדלת לא ללכת בהליכה של חייל בחופשה", היא צוחקת.
"אחר כך התחתנתי בפעם השנייה והנישואים החזיקו שנה. התגרשתי, ואם יבגני לא היה נוסע לישראל, אני לא בטוחה שהייתי פה. לא התכוונתי לעזוב את מוסקבה, היה לי טוב שם".
אז איך מצאת את עצמך בישראל?
"ברגע שיבגני אריה וחבר שלו, איש התיאטרון סלאבה מלצב, שגם הוא היה חבר שלי עוד מלימודי הניהול, אמרו שנוסעים להקים תיאטרון, מיד אמרתי 'אני איתכם!', אפילו שבאותו זמן קיבלתי הצעות גם במוסקבה וגם באמריקה".
לא ידעתי מילה בעברית
ב־1990 נחתה קריינדלין בארץ. ההתחלה לא הייתה פשוטה. "את יודעת מה זו הגירה? טראומה שאף פעם לא עוזבת אותך. סטרס! בשלוש השנים הראשונות את לא יכולה בכלל להבין מה קרה לך, מה הפסדת, מה שינית, את נמצאת כמו תחת הרדמה כללית. כשהגעתי לא ידעתי אף מילה בעברית, אבל אחרי שנה, תיאטרון גשר התחיל לעבור לעברית. כעוזרת במאי בהצגות של שקספיר, מולייר, דוסטויבסקי, גורקי וצ'כוב, שהכרתי ברוסית, למדתי איך אומרים את הטקסטים בעברית. אומרים לי שאוצר המילים שלי בעברית מצוין, וזה לא פלא. עד עכשיו, אם אומרים לי מילה בעברית, אני יודעת מאיזו הצגה למדתי אותה".
בגיל 40, בישראל, נישאה לנה בשלישית והנישואים הסתיימו כעבור ארבע שנים. בין לבין ניהלה קשרים רומנטיים לא מעטים. "לא היה לי מעולם זמן בלי זוגיות", היא אומרת. "וכל בני הזוג שלי ידעו תמיד שיבגני אריה חשוב יותר מהם. כך גם היום, אם הוא מבקש משהו – אני עוזבת הכל ועושה".
זה נשמע די קיצוני.
"אני מעריצה אותו, הוא במאי מוכשר ואדם משכיל. זו לא הערצה עיוורת, אלא יחס מודע".
יש לו שם של איש שלא קל לעבוד איתו.
"יש בינינו ריבים קולניים בענייני עבודה שכל התיאטרון
מתכווץ כשהם עולים לטונים גבוהים. ועדיין, סוג התיאטרון שלו הוא משהו שפוגשים לעתים רחוקות: מרגש, חדשני, מיועד לאוהבי תיאטרון וגם לכל האנשים בעולם – שזה שילוב נדיר".
אילו תפקידים מילאת בגשר?
"עוזרת במאי, במאית, משנה למנהל האמנותי וזה עשר שנים אני מנכ"לית. מדי פעם אני חוזרת להיות במאית וכשיבגני אריה עושה הצגה, בשבוע האחרון של ההפקה – אם צריך - אני הופכת להיות עוזרת במאי שלו, בשמחה רבה".
לתפקיד המנכ"לית נבחרה לפני עשר שנים, מבין מועמדים רבים. "הוועדה שהייתה אמורה לבחור לא מצאה אף מועמד מתאים", היא משחזרת. "בשלב מסוים יבגני אריה אמר: 'בואי, נציג אותך לוועדה. הרי ניהול הוא המקצוע המקורי שלך'. אני עצמי לא חשבתי על תפקיד כזה. רק התחלתי אז לביים, באותה שנה ביימתי את 'הבן הבכור' עם משה איבגי, שהיה שלאגר היסטרי, ורציתי להמשיך בבימוי. בכל זאת הגשתי מועמדות, וכשהופעתי בפני הוועדה, בראשות צבי זמיר, ואמרתי מה לדעתי צריך לעשות כדי שהתיאטרון יצליח, חברי הוועדה פערו פה, כי הם לא ציפו לזה ממני. וכך ב־30 ביולי 2007, מוניתי למנכ"לית".
מה היה הדבר הראשון שעשית כמנכ"לית?
"התחלתי ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית. כבר דיברתי טוב כל כך וביימתי בעברית, ולכן אף אחד לא ידע שבעצם אני לא יודעת לקרוא ולכתוב. המזכירה שלי הייתה עומדת מאחוריי וקוראת לי בשקט מיילים מצג המחשב. עד עכשיו אני בוכה מרוב התרגשות כשאני נזכרת".
כמה משחקני גשר היום אינם דוברי רוסית?
"שני שלישים. יש לנו כ־40 שחקנים, ובתיאטרון יש 150 עובדים".
מה זה אומר בפועל, להיות מנכ"לית של תיאטרון?
"לדאוג שיהיה כסף ושתהיה אווירה שמאפשרת ליצור, ולפתור בעיות שלא ניתנות לפתרון, כדי שבשמונה בערב תעלה ההצגה על הבמה. זה תפקיד קשה וכפוי טובה. כיבוי שריפות יומיומי. יש קשיים רגילים, כמו שחקן חולה שצריך להחליפו בדחיפות, או שחקן ששכח שיש הצגה הערב, ויש סיפורים דרמטיים ממש".
כמנכ"לית, יש לך קשר עם שרת התרבות מירי רגב?
"יש לנו קשר ענייני ולא אישי־חברי. נפגשנו כמה פעמים. האמת היא שתליתי הרבה תקוות כשהיא הגיעה לתפקיד, ועדיין לא השתכנעתי שהיא במקום הנכון בקריירה שלה. אני לא בטוחה שהתרבות חשובה לה מספיק. בכוח ובעמדה שיש לה אפשר לעשות הרבה יותר, ומאוד אשמח אם תהיה לי הזדמנות לדבר איתה על מה שצריך לעשות כדי לשפר את התרבות בישראל. יש לי יומרה וחוצפה לחשוב שאני יכולה לתרום בנדון".
מה מצבו של גשר בהשוואה לתיאטראות אחרים?
"מצבו הכי גרוע, כי הוא לא מתוקצב כמו אחרים בסדר הגודל שלו. כולם יודעים שזה נכון ואף אחד לא עושה שום דבר לתקן את המצב. זה ממש לא הוגן ונגמרו לי המילים בנושא, אבל אני אופטימית".
את מעורבת בתכנים של ההצגות?
"ברור! יבגני אריה, רועי חן, הדרמטורג של התיאטרון, ואני מחליטים הכל ביחד".
לא מדגדג לך לפעמים להופיע על הבמה?
"כשמדגדג לי אני עולה על הבמה כשאף אחד לא רואה
. כשאני קוראת מחזה כלשהו אני תמיד 'מודדת' איזשהו תפקיד על עצמי, אבל אני מבקרת קשוחה ולכן ברוב המקרים אני לא עוברת את הליהוק של עצמי. ובינינו - כל נאום שלי כמנכ"לית הוא הופעה".
אם אשאל בתיאטרון איזו מנהלת את, מה יגידו?
"זו שאלה שצריך לשאול את האנשים בתיאטרון ולא אותי, אבל אני אספר סיפור קטן. יש לנו בתיאטרון טבעת שמקבלים אנשים שהשקיעו בו במיוחד. כתוב עליה 'גשר' בעברית וברוסית. קיבלתי אותה ביום הולדתי ה־50 ואני עונדת אותה על יד שמאל, כמו טבעת נישואים, כי בעצם אני נשואה לתיאטרון ואלה הנישואים הכי קבועים שלי".
כרגע את בזוגיות?
"עכשיו אני גרה לבד וטוב לי. זה מזכיר לי שכשיצאתי מנישואים מספר שלוש, לפני 21 שנים, וגרתי עם הבן שלי אצל ידידה כי לא היה לי איפה לגור, היא אמרה לי: 'תגורי פה כמה שאת צריכה, רק תזכרי שבחיים לבד יש חיסרון אחד: מתרגלים לזה נורא מהר'. את לא מתארת לעצמך כמה פעמים בשבוע אני נזכרת בזה. זה לא סגנון שמתאים לכולם – כל אחד ומה שטוב לו – אבל לי זה מתאים".
את לא חשה בדידות לפעמים?
"ברור שלא תמיד טוב לי, אבל אני יודעת שתמיד צריך לבחור בין ברירות. לפעמים בודד לי ובא לי שמישהו יחבק אותי ושאוכל לבכות לו על הכתף, ואפילו לשתות איתו כוס יין בלילה. אבל כשאני משווה את זה לסבל שיש לי בזיכרון מהזוגיות כפול שלוש שלי, אני בוחרת בסבל מהבדידות.
"במשך 55 שנותיי אף פעם לא נשארתי איפה שלא היה לי טוב - לא בעבודה, לא באהבה ולא במדינה, כי חבל לי על החיים היחידים שלי".
