ועדת השימור של העיר ניו יורק החליטה בשבוע שעבר, פה אחד, להקפיא תוכנית לשיפוץ בניין חברת התקשורת AT&T במרכז מנהטן. הבניין, שנחנך ב-1984, נחשב לאחד הסמלים המובהקים של זרם הפוסט-מודרניזם באדריכלות. השיפוץ הוקפא, עד שייערך דיון פתוח עם הציבור על האפשרות להכניס את הבניין לרשימת המבנים המוגנים של ניו יורק.
את הבניין תיכנן האדריכל פיליפ ג׳ונסון, יחד עם שותפו באותה עת, ג׳ון בורגי, והוא נחשב לגורד השחקים הראשון שנבנה ברוח הזרם הפוסט-מודרניסטי. הוא גם זכה לפרסום בינלאומי נרחב, לאחר שג׳ונסון הצטלם עם דגם הבניין בשער מגזין ״טיים״ כבר ב-1979.
החלטת הוועדה התקבלה על רקע לחץ ציבורי מצד תושבים ומובילי דעת קהל בניו יורק, בהם אדריכלים ומבקרי אדריכלות. הם מחו על התוכנית של המשרד הנורווגי המצליח "סנוהטה" - שבין עבודותיו הידועות מוזיאון אסון התאומים בניו יורק, הספרייה הלאומית של מצרים באלכסנדריה ובית האופרה של אוסלו – לשפץ את הבניין. התוכנית לא אמורה לפגום בסמל המפורסם של המגדל – גג הגמלון הקטוע שלו - אלא רק את קומות הבסיס, שם אמורים להסיר את קירות האבן הכבדים לטובת חזית זכוכית שקופה; עדיין, המתנגדים טוענים כי הדבר יפגע בשלמות המבנה.
פרויקט קודם של המשרד הנורווגי, שבו נעשתה תוספת לסמל ידוע לא פחות של הפוסט-מודרניזם - מוזיאון האמנות המודרנית של סן פרנסיסקו, בתכנונו של מריו בוטה, גרר ביקורת אף הוא. בין המתנגדים לשיפוץ הנוכחי נמנה האדריכל הבריטי הנודע נורמן פוסטר, שהתייחס בחשבון האינסטגרם שלו לתוכנית: "מעולם לא הייתי מאוהדי תנועת הפוסט-מודרניזם קצרת המועד - ובמיוחד לא של הבניין הזה - אבל הוא חלק משמעותי במורשת שלנו, ויש לכבד אותו ככזה".
''המבנים המכוערים בעולם''
דבריו משקפים את היחס השנוי במחלוקת, בלשון המעטה, שהציבור רוחש למבני הזרם הפוסט-מודרניסטי. רבים הם זכו ללעג ולחיצי ביקורת מרגע שהופיעו - בין היתר בגלל הצבעוניות החריגה, האלמנטיים הקישוטיים וקנה המידה שלהם - והם מעפילים תדיר לצמרת דירוגי ״המבנים המכוערים בעולם״, גם אם הם זוכים לאהדה בקרב אדריכלים, לא מעט בזכות התיאוריה שעומדת בבסיס תכנונם. אחד הידועים שבהם, מבנה הממשל בפורטלנד שתכנן האדריכל מייקל גרייבס, סופג כבר שנים קריאות להריסתו. האיבה הזו מוכרת גם במבנים ישראליים שנבנו ברוח התקופה ההיא.
אלעד הורן, אדריכל ומרצה ב"בצלאל", שכתב עבודת מאסטר באוניברסיטת הרווארד על תקופת הפוסט-מודרניזם בישראל, סבור ש״זה בדיוק הזמן להתעוררות כזאת. כשהתחלתי להתעסק בנושא לצורך התזה, ראיתי עד כמה המון דברים צפו בנושא בארצות הברית, למשל שערי מגזינים עם ׳עשרת מבני הפוסט-מודרניזם האהובים ביותר׳״. בכך הוא מפנה את המבט לעובדה שבתחומים שונים של תרבות – כגון עיצוב גרפי, אופנה, קולנוע או מוזיקה – החזרה לשנות ה-80 היא סיפור ישן. ״האמנות והאופנה תמיד מתעוררות לפני הארכיטקטורה״, הוא סבור. לדבריו, כאשר הציג את תוצרי המחקר בתערוכה בתל אביב לפני כשלוש שנים, ״חבר אמן כתב לי, ׳ברוך בואכם, אנחנו כבר באייטיז שנתיים׳. אבל הבנת הערכים מחדש לוקחת זמן״.
בתערוכה ההיא, שאותה אצר בשיתוף מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב-יפו, ירמי הופמן, הובלטו כמה מהמבנים החשובים של התקופה ברחבי העיר. לעת עתה, הם לא כונסו לכדי רשימת שימור מוגדרת. ״הבעיה עם תוכניות שימור היא יזמים וזכויות", מציין הורן. "גם לתוכנית העיר הלבנה לקח 20 שנה לעבור".
לעומת מבני המגורים הצנועים של הסגנון הבינלאומי בישראל, הרי שהבניינים הפוסט-מודרניסטיים גדולים מהם משמעותית. הדבר נובע גם מהקשר שבין הפוסט-מודרניזם לניאו-ליברליזם - ובארץ, לתאוצה הכלכלית בעקבות המהפך הפוליטי ב-77'- שהובילה לכך שרוב הקניונים בארץ, וכן מבני משרדים רבים, נבנו ברוח התקופה.
״יכול להיות שלמרות ההתיישנות של הסגנון והצבע, דווקא צורת הבינוי עצמה, התוכנית של זה, עדיין מתאימה״, סבור הורן. "השימוש בחומרים שונים, גודל דירות, הדגש על ׳סגנון חיים׳ - מאוד מתאים עדיין היום״.
בהיעדר תוכניות שימור למבנים הללו, שנבנו ברובם בשנות ה-80 וה-90, הם אינם מוגנים מפני שינויים. בחודש הבא ייהרס בניין ״גזית-גלוב״ בצומת הרחובות דרך השלום ויגאל אלון, כחלק מבניית מגדל המשרדים TOHA של רון ארד ואבנר ישר. ניתן להתווכח אם הבניין צנוע-הממדים ראוי היה כלל להיבחן לשימור, ואולם מקומו בדברי ימי האדריכלות הישראלית כבר נרשם, כאשר האדריכל אבא אלחנני כלל אותו בספרו ״המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית״, והעיר: "בית גזית שתיכננו רז-רוטמן, הוא, לפני הכל, בניין נאה, גם אם הדבר מושג על ידי מעט גנדרנות שנחשבה פעם ל-out ובזמננו שוב נחשבת כ-in".
הורן מציין כי גם בנייניו של אחד האדריכלים החשובים בזרם זה, צבי הראל, נפגעו: בניין משרדים שתכנן ברחוב הרכבת נצבע כולו בסגול, מה שטשטש את עיצובו, ואילו בניין המגורים האיקוני שתכנן בטיילת תל אביב, והתאפיין בצבעוניות רבה ובביקורתיות קומית על הבנייה הישראלית - למשל אטב כביסה ענק שכיסה את מסתורי הכביסה - נצבע בצבע כתום אחיד, שטשטש את מרכיביו.
הגנה על מבנים שטרם נבנו?
במדינות אחרות המצב דומה, גם בגלל הזמן הקצר שחלף מאז שהבניינים הוקמו. אם למבני התנועה המודרנית לקח עשרות שנים להיכנס לרשימה של מבנים מוגנים, וכעת נמצאים מבני זרם הברוטליזם (משנות ה-40 והלאה) במרכז תשומת הלב של גופי השימור, הרי שהמבנים הפוסט-מודרניים צעירים למדי. האדריכל ותיאורטיקן האדריכלות, רם קולהאס, ציין במאמרו ״השימור משתלט עלינו״, כי הרגישות הרבה לנושא קיצרה מאוד את זמני השימור, עד שבקרוב, כך הוא צופה, יכניסו לרשימות שימור מבנים שטרם נבנו. קולהאס עצמו נהנה מהגנה על אחד הבתים הפרטיים שתכנן - בית בבורדו - שהוכנס לרשימת המבנים המוגנים של צרפת ארבע שנים בלבד לאחר שהושלמה בנייתו, ב-1998.
בבריטניה הורגשה התעוררות דומה בשנה שעברה, לאחר שנודעו כוונות לשנות את החזית של אחד המבנים המוכרים של ג׳יימס סטרלינג, ״דרך פולטרי מספר 1״ - מבנה עמוס בצבעוניות ובציטוטים, בהם שער כניסה בדמות חור מנעול. לאחר מחאה מתוקשרת, הוחלט להכניסו לרשימת המבנים המוגנים. בכך הפך למבנה הצעיר ביותר שהוכנס לרשימה: אף שתוכנן באמצע שנות ה-80, בנייתו הושלמה רק ב-1998.
בכך גם נפתחה הדרך להכנסת מבנים נוספים לרשימת המבנים המוגנים, וביוני השנה הוחלט להגן על תחנת השאיבה ״מקדש הרוחות״ שתכנן ג׳ון אוטרם בלונדון בין השנים 1986-1988 - על הסמלים האינדיאניים הקריקטוריים שבחזיתה. ובארה"ב, המבנה שנחשב למכונן הזרם, ״בית לאמא״ שהקים רוברט ונטורי לאמו באמצע שנות ה-60, נמכר לאחרונה ליזם פרטי שיכול לעשות בו כרצונו.
לדברי הורן, גם אם טרם הוגדרה תוכנית לשימור מבני הפוסט-מודרניזם בניו יורק, הרי שלחץ ציבורי כפי שהופעל בחודש האחרון, הוא כלי יעיל לא פחות.
ומה תכלול רשימת השימור הברוטליסטית בת''א? ראו כאן:
