אחרי 12 שנים וחצי, 700 מיליון דולר, שלושה משרדי אדריכלות ועיצוב, וראש עירייה נחוש אחד, נפתח בדרום מנהטן המוזיאון לזכר כ-3,000 הקורבנות של התקפת הטרור על מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001 - אתר טעון רגשית בצורה יוצאת דופן. המוזיאון חולל ויכוחים עזים מהרגע שבו הוחלט על הקמתו ועד יום פתיחתו, וספק אם הוויכוח ישכך מעתה והלאה. בין השאר, היו שטענו שההקמה נסחבה יתר על המידה, בעוד שאחרים סבורים ש-12 שנים אינן מספיקות כדי להביט בטראומה ולהתייחס אליה בכובד הראש המתאים.
רוב המוזיאון משוקע מתחת לאדמה. רוב הבנייה באזור היא מגדלים ששואפים לגובה מקסימלי, ואילו אתר ההנצחה יורד למטה, חפור בין שתי בריכות הזיכרון שנחנכו ביום השנה העשירי לפיגוע. הבריכות, בתכנונם של מיכאל ארד ו פיטר וולקר, נמצאות במקום שבו עמדו מגדלי התאומים, והמוזיאון ממלא את החלל שבו שכן החניון של המגדלים.
>> ביקור בבריכות הזיכרון להרוגי 11.9
הכניסה למוזיאון אינה דורשת התעמקות בפרטי האסון. אפשר לעבור לצד הבריכות ולהתרשם מיופיין בלי לקרוא את שמות החללים, לראות תנופת בנייה בלי לשאול איך נוצר שטח ריק כה גדול בלב ליבה של כלכלת העולם. ההנחה היא שלכל אורח יש ידע בסיסי על אירועי אותו יום. וגם אם לא, החוויה שהאוצרים בחרו ליצור היא יותר רגשית מאינפורמטיבית, ולכן הם חושפים את הקהל לחלקי הפרשה בצורה בלתי ליניארית (לא קווית): ההתחלה, האמצע והסוף מתועדים לאו דווקא בסדר הזה.
צבע השמיים
הכניסה נעשית דרך בניין קטן יחסית שעיצב משרד האדריכלים הנורווגי סנוהטה.
בדיקה ביטחונית מקיפה, הכוללת גלאי מתכות ומכונות רנטגן, מחכה לכל מי שרוצה להיכנס פנימה. גרם מדרגות מוביל את המבקרים אל מבואות המוזיאון, שם ניצבים שני עמודי ענק שהיוו חלק מקומת הקרקע של מגדלי התאומים. מרגע זה ועד ליציאה אנחנו מתחת לאדמה, ללא אור טבעי וקשר לעולם החיצון. על תכנון החלק התת-קרקעי הופקד המשרד האמריקאי הוותיק דיוויס ברודי בונד -
צלע שנייה מתוך שלוש חברות העיצוב שתיכננו את המוזיאון.
בין המבואה לחללי התצוגה מתנוססת פסקת רקע אחת עם מעט מאוד מידע – מתי זה קרה, איזה אתרים הותקפו, מספר הקורבנות. המוצגים הפותחים אינם כוללים תמונות של האסון עצמו, כי אם תגובות כלפיו - מכל העולם, בכל השפות. אחריהן מופיעות תמונות של עוברי אורח המומים שעמדו ברחובות מנהטן באותו בוקר. לפני שמראים את גודל האירוע, נותנים לו ממד אנושי. מההתחלה, ולאורך כל חללי התצוגה, יש מעבר בין קני מידה שונים במטרה לשמר ממד אנושי בתוך חללים שנועדו לעתים לערער תחושה של קנה מידה.
התמונה הראשונה של המגדלים לפני הפיגוע נחשפת רק אחרי שרואים את החלל המרכזי – הבור הענק, הקיר שנבנה כדי למנוע ממי נהר ההדסון להציף את החניון, דופן בריכת הזיכרון, האנשים היושבים על ספסלים כ-20 מטרים מתחת. ממסדרון חשוך עוברים לחלל עצום ממדים ומואר היטב, לתצלום ראשון של המגדלים במלוא זוהרם, וממנה לתצלום ראשון שלהם בוערים בבוקר 11 בספטמבר 2001.
בלי הרבה הסברים ממשיכים לרדת למטה. מצד אחד, פלדה מעוקמת מהקומה ה-96 של המגדל הצפוני; מצד שני, צילומי מודעות שתלו בני משפחה בימים הראשונים אחרי האסון, כשעוד קיוו למצוא את קרוביהם בבתי החולים. עוצמת הפיצוץ והקריסה החומרית אל מול הבלבול האנושי וחוסר האונים. משם, לגרם מדרגות ששרד ועזר לחילוץ אנשים, ולקיר ענק שמנסה לשחזר את צבע השמיים הצלולים של בוקר אחד בספטמבר לפני יותר מעשור. מאחורי הקיר טמונים שרידיהם של קורבנות הפיגוע שטרם זוהו – נקודת מחלוקת כואבת בין מקימי המוזיאון לקומץ משפחות, שמעדיפות שהשרידים יישמרו באתר שנמצא על פני האדמה, ושאין צורך לשלם כדי לבקר בו.
ההגעה לקומה התחתונה מנסה לחבר את הקהל לקרקע: יסודות המגדלים נחשפים מתחת לבריכות הזיכרון. חיבור בסיסי של פלדה עם סלעי היסוד של מנהטן. בנוסף, יש מוצגי ענק כמו משאית כיבוי אש שנמחצה תחת כובד אחד המגדלים, זוגות אופניים שנמצאו בקצה הצפוני של מרכז הסחר, וחלק מאנטנת הענק שניצבה על הגג של המגדל הצפוני.
מקומה זו מגיעים אל חללי התצוגה שמתחת לבריכות הזיכרון: הליבה של התצוגות והנרטיב נמצאת תחת הבריכה הצפונית, וחלל ההנצחה, הכולל תמונות של ההרוגים, שוכן מתחת לדרומית.
סיפורים אישיים של אובדן
מקנה המידה העצום של החללים הקודמים, התערוכה עוברת לאינטימיות. חדרים קטנים וכהים, תאורה עמומה, ושלל מוצגים שמזמינים התעמקות. התצוגה המרכזית, שעליה אחראית חברת עיצוב התערוכות ת'ינק,
מתחילה מהאמצע. יש שלושה אזורי תצוגה – האחד מוקדש לפיגועי 11 בספטמבר, האחר למה שקרה קודם לכן, והשלישי לאירועים שאחריו. כל מה שקרה באותו בוקר, אחרי 8:46 לפי שעון ניו יורק, בא בהפתעה ולווה בבלבול רב - תחושות שהתצוגה מנסה להעביר.
המוצגים הראשונים הם עיתוני הבוקר, תחזית מזג האוויר בטלוויזיה, פלאיירים של המועמדים לראשות העירייה (הפריימריז היו אמורים להיערך במהלך אותו יום), דיווחי תנועה. המוצג הראשון שמעיד שמשהו קרה הוא קטע מתוכנית בוקר: ראיון ששודר במהלך התוכנית נקטע לפתע עם הודעה קצרה ולא ברורה על מטוס שנכנס באחד ממגדלי התאומים. אחריו מגיעות פיסות מידע בזו אחר זו: הודעת כריזה במגדל הדרומי (לפני שגם הוא נפגע), שיחות עם מגדלי פיקוח, תמונות של אנשים המומים ברחוב, הודעות מצמררות שהשאירו במשיבונים אנשים בטיסות ובמגדלים ("המטוס נחטף, זה לא נראה טוב, אני אוהב אותך") – מוצגים שנותנים מידע על מה שהתרחש ומעבירים את תחושת חוסר האונים.
הלך הרוח משתנה כשהתערוכה מגיעה לשעה 9:03, אז התרסק המטוס השני לתוך המגדל הדרומי בשידור חי. הבלבול מוחלף בהבנה כואבת של גודל האירוע ומניעיו. חוסר האונים עדיין שולט, אבל המוצגים מבהירים שמדובר באסון בקנה מידה חריג: הקלטות מתא הטייס, חלקים מהמטוס שנפלו לרחוב, קטעי וידאו של אנשים קופצים מהקומות הגבוהות כדי לברוח מהלהבות. יש גם ניסיון מתמיד לתת נופך אישי וממשי לטרגדיה: התיאור הענייני של כל אירועי היום מלווה בסיפורים אישיים של אובדן, מה שיוצר קשר רגשי חזק גם במרחק של 12 שנים וחצי.
רק אחרי שמסתיימים התיאורים של אירועי היום עצמו, לוקחים אותנו חזרה להתחלה - לבניית המגדלים, לביקורת כלפיהם ולמקומם בתרבות הפופולרית (מפוסטרים של קינג קונג עד תמונות של פיליפ פטי מהלך על חבל בין המגדלים). משם עוברים לחדר שמתאר את צמיחת ארגוני הטרור המוסלמיים באפגניסטן. סרט וידאו בן שבע דקות בשם "עלייתה של אל-קאעדה" עורר התנגדות עוד לפני שהמוזיאון נפתח, וחלק מהקהל אכן מתקשה לקבל אותו. אחד המוצגים מנסה לחדד שזהו זרם קטן בלבד באיסלאם, אך רבים שעוברים בחלל מרגישים שההפרדה בין הדת לבין הקיצונים שבמאמיניה אינה ברורה מספיק, ושמבקרים מוסלמים עלולים להרגיש לא רצויים.
התצוגה מסתיימת בתיאור החודשים והשנים שאחרי הפיגועים – החיפושים אחר ניצולים, מיון ההריסות וההתגייסות של אישי ציבור, קבוצות ספורט מקומיות ותוכניות בידור כמו "סאטרדיי נייט לייב" לשיקום העיר ורוח תושביה. יש גם חלק המוקדש למלחמה באפגניסטן ולחיסולו של אוסמה בן-לאדן, ולסיום, תמונה של אתר מרכז הסחר המתחדש.
ביקורת על חנות המזכרות
המוזיאון ערך אירועי פתיחה במשך שבוע: טקס רשמי בהשתתפות הנשיא ברק אובמה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון ובני משפחות ההרוגים, חשיפה ראשונה לעיתונאים, ואירועים נוספים בעבור מי שעסק במלאכה במשך יותר מעשור. רק לאחר מכן הוא נפתח לקהל הרחב. מדי יום יכול האתר לאכלס כ-5,000 מבקרים, והכניסה עולה 24 דולר, רצוי בהזמנה מראש.
הביקורות הראשונות היו חיוביות עד נפעמות, אבל כעבור כמה ימים החלו להופיע גם ביקורות שליליות וארסיות. לא היו אלה ההתייחסות לאיסלאם, התזמון או השרידים הלא מזוהים שעוררו רוגז: את עיקר ההשמצות ספגה חנות המזכרות. היו שיצאו נגד המוצרים שעומדים למכירה (המוזיאון כבר הספיק להסיר מהמדפים את מגש הגבינות בצורת מפת ארה"ב); אחרים יצאו נגד המיקום שלה (הניסוח "היציאה דרך חנות המזכרות" הוזכר בביקורות רבות, אף שאפשר לדלג על החנות בדרך חזרה למפלס הרחוב); ובעיקר מחאה על מסחור הטרגדיה. מנגד, צריך להזכיר שכל ההכנסות מוקדשות לתפעול המוזיאון, שמעולם לא קיבל את התמיכה הציבורית שהובטחה לו, ושמנסה עכשיו לכסות עלויות תפעול של 63 מיליון דולר בשנה. הבחירה של מבקרים רבים לרכוש מזכרות מעידה שהביקור משאיר אותם עם רצון לתרום, לעשות, להשתתף באופן כלשהו בהנצחה ובשימור - אך ייתכן שאפשר היה למצוא דרך הולמת יותר לענות על הצורך הזה.
הדיון במסחור נוגע במשמעות הטעונה של המקום, אבל גם מאפשר שיחה על השאלה הגדולה שמרחפת מעל המוזיאון: איך מנציחים אירוע מכונן כזה אחרי זמן קצר יחסית? ההתייחסות למקום כקדוש, עד כדי איסור למכור ספלים עם לוגו המוזיאון, היא כאילו-ביקורתית אבל למעשה היא מתחמקת מהשאלה החשובה באמת: איך אפשר היה לעשות את זה אחרת, אם בכלל. רוב המבקרים עדיין זוכרים לפרטי פרטים איפה היו באותו יום, איך הגיבו, מה הרגישו – מה שמקשה על כל ניסיון ליצור נרטיב אחיד.
ואמנם, זהו אחד המכשולים המרכזיים של המוזיאון: הוא מנסה להיות אתר הנצחה, אתר חינוכי, מרכז תיעוד מרכזי, מקום פרטי ואינטימי למשפחות ההרוגים, סמל לאומי לכלל האומה האמריקאית - וזה דורש מגוון סיפורים מקבילים שיסתדרו יחדיו תחת גג אחד. אפשר שעם הזמן יוכלו המנהלים והאוצרים לנווט את המוזיאון למקום שימלא את שלל התפקידים הנדרשים ממנו.
לעומת המינימליזם והעוצמה של בריכות הזיכרון, המוזיאון עמוס בחלק מחלליו: ההתמודדות עם נטל ההיסטוריה הטרייה מתבצעת תוך ניסיון להכיל כל נרטיב אפשרי. בהשוואה לתצוגה הצפופה, החלל התת-קרקעי עצמו מצליח לייצר אפקט חזק ואינטואיטיבי באמצעים אדריכליים נקיים, שמספרים את סיפור בנייתם ונפילתם של המגדלים ואת ההשפעה המכוננת שהייתה לאירוע על החברה האמריקאית. הירידה ההדרגתית אל מעמקי האתר מלווה בנקודות תצפית המגבילות את תפישת העומק, שכן קשה לאמוד עד לאן מגיע הקיר התומך. ההגעה אל שכבת הבסיס, אל הסלע שבבסיסו של האי ואל עמודי הפלדה המנוסרים שנעוצים בו, מצליחה לייצר את תחושת הכשל העמוקה והכוללת שמשותפת לכל הנרטיבים. בסך הכול, יוצרי המוזיאון התמודדו היטב עם גודל האתגר והעמידו חוויה חזקה שקשה להישאר אדישים אליה.
>> לאתר המוזיאון
