"שנינו הגענו למסקנה שחיים מונוגמיים לא מתאימים לנו" (צילום: Shutterstock)
"אז מה, נראה לך שתנסו להביא עוד ילד?", שאלתי אותה שנייה לפני שנהג המונית שלי הגיע, סתם כדי שלא תהיה שתיקה מביכה באוויר. אמנם אנחנו לא חברות, רק קולגות שמתראות אחת לכמה חודשים, אבל אני שואלת את השאלה הזו הרבה בזמן האחרון, בתקווה שהתשובות של אחרים יעזרו לי להבין מה לעזאזל אני רוצה מהרחם שלי.
אני והיא נמצאות בשלב די דומה בחיים: שתינו בנות 38, נשואות 12 שנה ואמהות לשני ילדים קטנים באותם הגילים. "לא", היא ענתה לי בביטחון כזה של אחת שיודעת מה היא רוצה. איזה כיף לה שהיא שלמה עם עצמה, חשבתי, הלוואי עליי. ואז היא הפילה את הפצצה, ככה משום מקום, כאילו רק חיכתה שמישהו ישאל אותה משהו שקשור לנושא: "אצלנו זה קצת מורכב. אני ובעלי ביחסים פתוחים".
אם יש רגע בחיים שבו הודיתי לאלוהים על כך שיצאתי כהה כמו הצד הפרסי של המשפחה ולא בהירה כמו הצד הטריפוליטאי - הרי שזה הרגע הזה, כי בתוך תוכי הייתי סמוקה יותר מעגבנייה אורגנית. "כן", היא אמרה לי בעיניים נוצצות שמשדרות אושר אמיתי. "שנינו הגענו למסקנה שחיים מונוגמיים לא מתאימים לנו. לי יש חבר, לו יש חברה, ואנחנו עדיין בוחרים להישאר יחד".
"איזה יופי!!!", שמעתי את עצמי צוהלת בקטע מוגזם ומביך, ותוך כדי מתפללת שהמונית לא תגיע בחמש שעות, או שנים, הקרובות. מיליון שאלות קפצו לי לראש בבת אחת, מתחרות ביניהן מי תישאל קודם: "איך זה עובד? מי יזם את זה? מה עם הילדים? הם מכירים את בני הזוג האחרים שלכם? בעלך לא מקנא לך? את לא מקנאה לו? ההורים שלכם יודעים? איך הם הגיבו? והחברים?".
"קצת בא לי להתרועע עם מישהו אחר. איפה זה תופס אותך?" אהובית רבי גולן(צילום: זוהר שטרית)
הרגשתי קצת כמו עליסה בארץ הפלאות שנפלה לתוך הבור ונחתה בתוך "50 גוונים של אפור". כמובן שדווקא הפעם המונית הגיעה בזמן. במשך כל הנסיעה חשבתי עליה ובאופן טבעי גם על עצמי. האם זה משהו שיכול להחזיק לאורך זמן? האם אני הייתי מסוגלת לחיות ככה? האם הבנזוג שלי היה מסכים? ואם הוא יסכים – האם הוא יישאר בחיים כדי לממש את זה או שאתנקש בחייו לפני כן? וגם מי מההורים שלי יחטוף התקף לב קודם אם יגלה זאת? ואיך לעזאזל מתחילים בכלל לדבר על נושא כזה? "מאמי, תעביר את הקוטג'. אגב, קצת בא לי להתרועע עם מישהו אחר. איפה זה תופס אותך העניין הזה?".
פוראבר עד הקבר
היום אני מבינה שיש משהו דפוק מאוד קונספטואלית בלקחת את האדם שאת הכי אוהבת בעולם, להכניס את שניכם לסיר לחץ של משפחה, ילדים שגרה ועבודה, לסגור את המכסה ולצפות שאיכשהו האהבה שלכם תשרוד את זה
מה שהכי הלחיץ אותי בכל הסיטואציה זו העובדה שלא הזדעזעתי או שפטתי אותה לרגע. להפך. הבנתי אותה. אם הייתי מנהלת את השיחה הזו לפני עשר שנים או יותר, הייתי בוודאי מצקצקת למוות ומדפדפת את הנושא מסדר היום שלי במחשבה שדברים מהסוג הזה קורים לנשים אחרות, פרועות ונועזות יותר, לא לחננות כמוני. אחרי הכל, הדבר הכי נועז שעשיתי לאחרונה הוא לאכול קופסת ופלים של "רבע לשבע" ברבע לשמונה.
אבל היום אני יודעת אחרת. היום אני מבינה שיש משהו דפוק מאוד קונספטואלית בלקחת את החבר הכי טוב שלך, האדם שהכי כיף לך איתו ואת הכי אוהבת בעולם, להכניס את שניכם לסיר לחץ של משפחה, ילדים שגרה ועבודה, לסגור את המכסה ולצפות שאיכשהו האהבה שלכם תשרוד את זה פוראבר עד הקבר. כאילו, הלו! מדובר בתוכנית הריאליטי האכזרית בהיסטוריה!
"שתדעי לך שאנחנו נמצאות בגיל נורא מסוכן", אמרה לי חברה אחרת כמה ימים קודם לכן. "אנשים מתגרשים סביבנו על ימין ועל שמאל. כל יום אני שומעת על עוד חברה ועוד אחת ותמיד אני בהלם". זה נכון. ידיעות מהסוג הזה תמיד תופסות אותך לא מוכנה. הרי בעידן הזה החיים של כולם נראים כאלו מושלמים. אף אחת לא מעלה לאינסטוש תמונה שלה בצירוף ההאשטג "אני אמנם מחייכת, אבל בתכלס אני נמצאת בעיצומו של משבר גיל ה־40".
חזרתי הביתה באותו יום בלב כבד וסיפרתי לבנזוג על התפנית הדרמטית שהיום הזה קיבל בעלילה. לא יודעת למה בדיוק ציפיתי ממנו. אולי שירגיע אותי ויבהיר שלנו זה לא יקרה. שזה לא משהו שהוא היה מסוגל לשקול אפילו. אבל הוא הקשיב לסיפור בקשב רב וניכר שגלגלי המוח שלו עוברים למצב טורבו. יש מצב שראיתי אפילו מנורה נדלקת לו מעל הראש.
"מאמי, היית עושה דבר כזה?", שאלתי בזהירות. "אמממ...", הוא גמגם. "מה אמממ...?", הרגשתי איך הדם שלי מתחיל לבעבע. "אתה אשכרה צריך לחשוב על זה?!". בשלב הזה הופסקה השיחה בשל חפצים שהחלו להתעופף בבית ודלתות שהחלו להיטרק. "המון פרחים וגיפט כארדים של זארה יעברו בנהר עד שאירגע מהעלבון הזה", הודעתי חגיגית. "המון!". מי יודע, אולי בעוד עשר שנים נצליח לדבר על זה שוב.
(צילום: דניאל קמינסקי)
