פינוי בתים ויישובים הוא נושא כאוב בארץ; נושא שבדרך כלל עומד במוקדן של מחלוקות פוליטיות ומעורר סערות ציבוריות. אבל אצל רחל ומשה ארבל עבר המהלך בשקט, אף שפינוי הבית כאב להם בדיוק כפי שהוא כאב לאזרחים שיצאו לרחובות בנסיבות דומות. ביתם של הזוג ארבל ברעננה נהרס בשל קרבתו לתוואי של כביש 531, שסלילתו הושלמה בשנה האחרונה. שכנים שלהם ניסו להסיר את רוע הגזירה באמצעות מאבק מול הרשויות, אבל הם השלימו עם הפינוי, ולפני שמונה שנים פתחו פרק חדש במקום אחר, הרחק מהבית שבו גרו 41 שנה, הבית שבו ניהלו חיים שלמים וגידלו ילדים.
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הקופירייטר הצעיר פתח עמוד פייסבוק שעשוי לעצבן הורים
"גמלה בליבנו החלטה שאנחנו לא הולכים לבזבז את שארית חיינו על מאבקים ופיצויים", אומרת רחל ארבל (74). "היינו ארבע משפחות שהתבקשו לפנות את ביתן. חלקן נלחמו, אבל אנחנו ידענו שהבית הופקע לפי חוק, ואי אפשר להתנגד. אתה נקרע מ-40 שנים בחייך, וזה לא פשוט. אהבנו את הבית, הייתה הרגשה שנזרקנו לפינה, הועמדנו מול ביורוקרטיה נוקשה, אבל החלטנו לא לעשות מזה עניין".
בני הזוג פונו ב-2006, כשכבר היו בגמלאות. הם נאלצו לחפש לא רק בית חדש אלא גם יישוב חדש, שכן סכום הכסף שקיבלו כפיצוי לא איפשר להם להישאר ברעננה, שנעשתה יקרה מאוד עם השנים. לאחר חיפושים רבים החליטו להשתקע בקיבוץ ראש הנקרה: שם, בנקודה הצפונית הזאת, בנו את חייהם מחדש וגילו שהחיים יכולים להיות יפים בכל מיני מקומות. "לקח לי שנים להתרגל", אומר משה ארבל (78). "מאוד טיפחתי ואהבתי את הבית שלי, ונלחמתי בעיריית רעננה שנים רבות כדי למנוע את הפינוי, אבל עכשיו אני מברך אותה. בפעם הראשונה בחיי היה לי מספיק כסף כדי לבנות לעצמי בית לפי התכנון שלי. עשינו את הדברים כמו שאנחנו אוהבים, ואנחנו מאושרים".
מוסיפה אשתו: "לאבד בית זה לא שבר שאין לו תקנה. שבר אמיתי זה שכול. בית זה קירות, ריצפה וגג, ואדם יכול לגור בכל מקום. לא קל לארוז את כל החיים שלך ולעזוב, אבל הכל תלוי באיך שאתה מחליט לקחת את הדברים. אנחנו לקחנו אותם לא כאסון, אלא כהזדמנות".
סוף העולם ברעננה
אל הבית ברחוב המייסדים ברעננה הגיעו ב-1969. הם היו זוג צעיר עם ילדה אחת, איילת (כיום בת 51), שמכר דירת שיכון בהרצליה וקנה בית קטן ועזוב בקצה רעננה; בית מוקף שדות, עם כביש קטן מלפנים ודרך עפר מאחור. "רעננה הייתה אז כל כך זולה", נזכרת רחל ארבל. "זה נחשב סוף העולם. ברחוב היו מעט מאוד בתים, בצד אחד בלבד, ומולם פרדס גדול. סביבנו היו המון שטחים עם פינות קסומות ומבנים נטושים שהילדים היו משחקים בהם. בלילות האביב יכולת להריח ריח מטרף של פריחה מהפרדסים".
במהלך השנים נולדו לזוג שלושה ילדים נוספים - יובל (49), זהר (44) וסיון (42) - והבית עבר הרחבה פעם אחר פעם בידיו האמונות של בעליו. משה ארבל הוא איש של עבודת ידיים ואדמה, ולא הייתה לו שום סיבה לחשוב שיום יבוא, וכל ההשקעה שלו תרד לטמיון. "קנינו את הבית עם שני חדרים וחצי ועזבנו אותו עם שישה", הוא אומר. "העברתי משקוף מפה לשם, טיפחתי גינה יפה, השקעתי המון. בזמן הרכישה ראינו בתוכניות שהוא נמצא ליד תוואי של כביש עוקף, אבל לרגע לא חשבנו שהוא ייהרס. בשלב מסוים החליפו את תוואי הכביש ושיחקו איתו במשך כמה שנים עד שנקבע התוואי הסופי".
ואז אמרו לכם שהבית שלכם ייהרס?
רחל: "זה לא שיום אחד אתה מקבל הודעה כזו. אף אחד לא בא ואומר לך. זה מופיע בתוכניות של הרשות המקומית, בהודעות שאתה לא מודע להן או בעיתונים שאתה לא תמיד קורא. בשלב מסוים התחילו לדבר איתנו מהעירייה והבטיחו לנו מגרש חלופי ברחוב שלנו – הבטחה שכמובן הסכמנו לה, אבל בסוף היא נפלה".
משה: "אחר כך התחיל משא ומתן מול מע"צ, שנמשך כמעט שנתיים. רצינו להיות מסוגלים לקנות ברעננה משהו דומה למה שהיה לנו, אבל לא היינו מעוניינים ללכת למשפט של עשרות שנים. הבנו שעומדים מולנו כוחות גדולים מאיתנו בהרבה, ולכן התפשרנו על סכום מינימלי, שלא איפשר לנו להישאר ברעננה".
רחל: "הבנו שיותר מזה לא נקבל, ורצינו לשים לזה סוף ולעבור לשלב הבא בחיים. התחלנו לחפש איפה לגור. אני גדלתי בנוף ים וחלמתי לחזור לגור ליד הים, ולמשה, שגדל בפרדס חנה ותמיד היה קשור לאדמה, היה חשוב שתהיה גינה. התחלנו לנסוע צפונה לאורך כביש החוף, לחפש מקומות ולשאול על מחירים. בסוף הגענו לראש הנקרה. אחותי גרה שם הרבה שנים, כך שהמקום לא היה זר לנו. הרגשנו שנצליח להתחבר לאנשים שחיים בו - אנשי ההתיישבות העובדת שיש להם מנטליות וגישה כמו שלנו. הלכנו לראות מגרשים בהרחבה, וכבר באותו בוקר החלטנו שזה יהיה המקום החדש שלנו".
בסוף שנות ה-60 לחייהם החליטו בני הזוג לעבור לגור במרחק של כ-120 ק"מ מהמקום שבו חיו יותר מ-40 שנה. התגובות סביבם נעו בין שמחה לתדהמה. לא הוסיפה שקט העובדה ששבוע לאחר שחתמו על חוזה, פרצה מלחמת לבנון השנייה, ובונקרים של חיזבאללה נחשפו ממש מול ראש הנקרה. "זה לא הבהיל אותנו", אומרת רחל ארבל. לדבריה, הילדים שלהם דאגו יותר מהמרחק שנוצר בינם לבין ההורים, פחות מהבעייתיות הביטחונית - "אבל בסופו של דבר הם שמחו בשבילנו שמצאנו מקום".
את הריסת הבית ברעננה היא לא באה לראות. "אף פעם לא בכיתי על זה; די השכחתי את כל התהליך, אבל אני זוכרת את הפינוי, שהיה ביום גשם נוראי. באו שתי משאיות שלקחו הכל, אבל לא לקחו את העציצים. כשהגענו לקחת אותם אחרי שבוע, כבר כולם נגנבו. זה כל כך כאב למשה. היה גם קשה לראות את הבית ריק. הבת הקטנה שלנו התחתנה בבית הזה; זה היה מקום מלא חיים, ופתאום זה נראה כמו בית של פליטים שעזבו הכל וברחו. למרות הכל, מעולם לא ראיתי בזה טרגדיה. התחלנו חיים חדשים בשמחה".
החברים אמרו שאנחנו משוגעים
בני הזוג ארבל הכירו בגרעין נח"ל. אחרי שעברו לרעננה, החלה רחל לעבוד כמורה להיסטוריה בתיכון בעיר. בהמשך עבדה בבית התפוצות בתל אביב, תחילה כמדריכה ולאחר מכן כאוצרת התערוכות המתחלפות. כיום היא מתנדבת כאוצרת במוזיאון האתנוגרפי בעכו ומלמדת עברית במרכז קליטה בנהריה. משה עבד כמורה ולאחר מכן כמנהל ייצור במפעל. תמיד היו זוג צנוע שלא התחבר להתרחבות האורבנית סביבו. עד היום הם מכנים את רעננה "המושבה".
במהלך השנים נבנתה "המושבה" ואוכלסה. יוקר הדיור הרחיק ממנה את הילדים של הזוג ארבל, שהתחתנו ועברו לגור עם משפחותיהם בערים פחות יקרות - חדרה, כרכור וחיפה. כיום אין לילדים צורך להזמין צימר בצפון: כשמתחשק לטייל ולהתפנק, הם נוסעים להורים, שמעניקים להם אירוח מלכים.
"אנחנו מאוד נהנים פה", אומר משה. "עם הכסף שקיבלנו, הצלחנו לעזור לילדים וגם לבנות לנו בראש הנקרה בית יפה ופונקציונלי עם נוף יפה לים ושקט". עכשיו נהנים מהנוף ומהשקט גם החברים שלהם מהמרכז, שלפני שמונה שנים לא ראו בעין יפה את המעבר של הזוג ארבל לראש הנקרה. "אנחנו חבורה של 30-20 איש שהכירו בנח"ל, שומרים על קשר מאז ותמיד נפגשים בחגים", מספר משה. "כשהחלטנו לעבור לכאן, היו חברים שאמרו לנו שאנחנו משוגעים, אבל מאז כולם כבר היו אצלנו כמה פעמים, ולמרות הנסיעה הארוכה, מאוד נהנו. הם גם אמרו שרואים שאנחנו מאושרים".
_______________________________________________________
איך זה לגור 19 שנה בלי חשמל? הקליקו על התמונה:
