עוף גוזל, טוס לאן שבא לך: אמא עוד תלמד לשחרר ותיתן לך לבחור בטוב

אני: " נכון, כשקר להן הן עוברות למקום נעים יותר".

אורי: "גם אנשים נודדים".

אני: "לאן היית רוצה ללכת?"

אורי: "כשאהיה קצת יותר גדול אעבור לבית משלי".

הטורים הקודמים של נועה:

• זו צוואתה של אם חד הורית: מה יקרה לבני אם אמות פתאום?
• עונת החתונות: זהו, הסתיים הפטור שלי מניסיונות השידוך
• אל תגידו לי "זמן איכות". אני לא שורדת את החופש הגדול
• אחד זה לגמרי מוצלח: לבן שלי לא יהיה אח
  

רוצה להיות גדול

בן רבע לשבע וכבר רוצה לנדוד. אז אחרי שהחלפתי מנעולים פן יחליט שעכשיו הוא עוזב את הבית והחבאתי את המזוודות, הגעתי למסקנה שהשנה זה בטח לא יקרה כי קבענו תוכניות. הוא מתחיל כיתה ב', הבטחתי לו שילמד שחייה, יש קשר שרק מתבשל עם מישהי וצריך לבדוק לאן זה מוביל. רגע, היא הסיבה שהוא רוצה לעזוב?

ולא שאני כובלת אותו. אני מאוד מחבבת את השיר "עוף גוזל, ככה זה בטבע, תחתוך את השמיים", אני כבר זקנה אבל אתה יכול לעוף. כלומר נראה אותך עף כשאתה קשור בשלשלאות לכיסא. זקנה, זקנה, אבל הידיים עובדות. ככה זה בטבע שלי. אני לא משחררת.

בגיל 11 חודשים הוא כבר ניסה ללכת ולרוץ ודי מהר חשב שעגלת תינוק היא טרדה. בעודי מנסה לשכנע אותו לשבת, הוא רצה לפסוע בגן. כלומר לרוץ בדשאים הירוקים. הילד נבון ורך וצלול השם הקצר וטוב שכך. בעיקר כשאני צריכה לקרוא לו מהקצה השני של גן המשחקים.

מאז הוא ממהר. עשר אצבעות לו יש והן בודקות בכל פעם מתי. מתי יוכל להגיע לבית הספר לבד, מתי יסיים את הלימודים, מתי יוכל לנהוג, מתי יתחילו החיים המעניינים. הוא רוצה להיות גדול. רוצה את העתיד. סקרן לדעת מה מחכה לו מחוץ לשכונה, מחוץ לדירה, מעבר לדשאים.

בחיי שאני מבינה. הילדים של היום הולכים בשביל של חלוקי נחל - ליתר דיוק מדרכות סדוקות, אבל לא נהיה קטנוניים - ונכנסים לתוך בועות של עוגות וממתקים. טכנולוגיה מתקדמת, טיסות לחו"ל כשהם עוד תינוקות, חוגגים ימי הולדת בגני אירועים ומפתה השוקולד. כיף ללקק ולטעום עוד ואז מגיעה המכשפה. ברור שהיא קיימת רק באגדות, כלומר, זה מה שמספרים לכם. ולא שאני רוצה להפחיד, ילד שלי, אבל בחיי שכיף להיות בן רבע לשבע. גם שמונה וחצי.

זו ילדותי השנייה

זו ילדותך הראשונה, שלי השנייה, ותאמין לי - טוב שכך, כי תכף יתחילו השאלות. "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" ו"כדאי שתיקח שיעורי העשרה" כדי שתוכל לסיים עכשיו את מה שאני עוד לא התחלתי. כי אני הייתי ממש בסדר. לא שאלתי הרבה. הלכתי בתלם, ממסגרת תעודות. ואיזו גאווה, ובטח שאהיה מרצה דגולה באקדמיה, ורק נשאר עניין הזוגיות לפתור ויהיה מושלם.

כלומר, אפילו לא קרוב. רציתי להגיד שממש לא טוב לי, שבכל פעם שאני נכנסת בשערי האוניברסיטה אני הולכת ישר לקפיטריה ומה זאת אומרת לעזוב, אין לאן. אני לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ותכף אהיה בת שלושים. אז נשארתי יותר מדי זמן בחיים שלא רציתי.

רציתי להפסיק להעמיד פנים, להשאיר מאחור את החלומות שאני לא בטוחה שאני חלמתי אותם, לעצור את הריצות בחיפוש האחר הגבר שיעשה אותי מאושרת, לצאת מהמסגרות. ורציתי לכתוב, אבל אף אחד לא חשב שאני מוכשרת. גם אני לא. אז המשכתי לעשות את מה שעשיתי הכי טוב - לשים מסיכה.

האיש עם הקטורת

יום אחד היא התפרקה, הבוגדת. לעתים המסיכות מתפוררות כשכבר מאוחר מדי ואם יש קצת מזל מישהו רואה את הסדק שבהן. כשמחטים היו על גופי בניסיון להרגיע את הגוף ובאוזניי הושמעה מוזיקה בניחוחות של ים שמאוד לא הרגיעה אותי, אמר לי המומחה לדיקור סיני שאני מבוזבזת, שאני לא שמה לב שהמילים שלי ציוריות. וחשבתי שהוא צריך לבדוק מה שלום המחט באוזן ולהשתיק את צלילי אוושת הגלים. בין מחט אחת לשנייה, שהרגיעו מעט את הגוף, הראש התחיל להתעורר והידיים התחילו לכתוב.

את המטפל היקר עזבתי כי באמת נמאס מריח הקטורת וכי אני לא אחת שיכולה להיות שקטה במשך שעה - אבל מילותיו חדרו עמוק. ולקח זמן, אכזבות ותהיות - אבל עזבתי את שלא רציתי ועשיתי את מה שחלמתי. ועדיין אני שואלת את עצמי בכל יום אם בחרתי נכון ויודעת, ילד שלי, שטוב לי. למרות שיש ימים שאני עומדת מול המראה וחוששת. פוחדת שאולי לבחירות שלי יהיה מחיר כלכלי, שלא אוכל להעניק לך את העתיד שהייתי רוצה בשבילך.

כי קשה לנשום פה. "ארץ האפשרויות" לפעמים הופכת ל"ארץ לעולם לא". ואני כל כך רוצה להאמין שאני אשחרר אותך ולא אלחץ. ואם תרגיש שאני לא עומדת במילותיי, תזכיר לי. תזכיר לי שרק בשנים האחרונות אני עושה את מה שאני אוהבת, שאני בוחרת בכל פעם לחיות בטוב. עכשיו אני ממסגרת רק את התמונות שלנו.