שבועון לאשה חוגג 70 שנה בגליון מזכרת ענק וחגיגי. בין ההפתעות הרבות פרויקט שחזורים מיוחד שבמסגרתו צולמו שבעה שערים נוסטלגיים אהובים במיוחד. אחד מהם משנת 1958 בכיכובה של גילה אמגור, שהייתה אז שחקנית בתחילת דרכה.
הכיתוב שמלווה את השער ומופיע בתוך העיתון אומר כך: "בת 19 פוטרה מהבימה ועברה לתיאטרון סמבטיון שמימן את צביעת השיער שלה לשחור כמו בימי הזוהר בהבימה". היית אז שחקנית מתחילה.
"נכון. כשפיטרו אותי, כל התיאטראות הציעו לי להצטרף אליהם. הייתי התקווה הגדולה של התיאטרון הישראלי. בחרתי בסמבטיון. בזמנו, צבעתי את השיער לבלונדיני לקראת ההצגה 'נשף הגנבים' בהבימה. זה היה סיוט ולקח שמונה שעות, עוד לא היו התכשירים המהירים שיש היום. אלישבע מיכאלי, שהייתה אמא אדמה לעומת כל השחקניות המבוגרות והקשות של הבימה, לקחה אותי למספרה, נפנפה לי כשהשיער בער והחזיקה לי את היד. אישה מופלאה, לא שוכחים דברים כאלה".
באותו גיליון את אומרת: "אני נשואה לשחקן אילי גורליצקי וזה טוב. זה אותו עולם ואותן בעיות, ויש אדם שמבין בבית".
"אלה הדברים שצריך להגיד כשאת נשואה זמן קצר לשחקן צעיר", היא צוחקת. "הנישואים האלה הסתיימו כעבור כמה שנים, לא היו לנו ילדים אז זה היה פשוט וקל. התיקון של החיים שלי היה כשפגשתי עוד מישהו מהעולם הזה – את יעקב אגמון. התחתנו כשהייתי בת 23, ואנחנו חוגגים 54 שנות נישואים".
את זוכרת את צילומי השער המקורי, בשנת 1958?
"זה לא היה השער הראשון שלי, כבר היו לי אז שערים ב'דבר השבוע' ובשבועון 'רימון'. קיבלתי המון אהבה ואפילו כמה פרסומות -
הייתי השחקנית הראשונה בארץ שעשתה פרסומות. השחקניות המבוגרות בתיאטרון לא אהבו את זה. שאלו אותי: 'אי־אפשר היה לצלם אותך יותר צנוע?' או 'נשאר עוד איזה עיתון שלא שמו בו את הפרצוף שלך?' נעורים הם נשק ונכס, אבל צריך לדעת שזה עובר".
מה חשבת על השער עכשיו, ממרחק השנים?
"אני חושבת שהוא מקסים, וחשבתי כך גם אז. הבלונד עשה לי טוב תקופה מסוימת, אבל מאז לא נתתי שיעשו לי את זה שוב".
מה את הכי אוהבת לקרוא ב"לאשה"?
"אני קוראת ראיונות, מסתכלת על התמונות במדורי האופנה והעיצוב, וכמובן קוראת מתכונים באובססיביות, כי אני לא מבשלת ובשבילי זה כמו לקרוא פרטיטורה מוזיקלית".
איזה חוק שקשור לנשים היית מחוקקת?
"הייתי מחמירה את העונשים במקרים של אלימות במשפחה, נגד נשים ונגד ילדים. אלימות במשפחה היא מקור לאסון לאומי".
את מי היית רוצה לראות על שער "לאשה"?
"את רונית אלקבץ, כדי שלא ישכחו אותה. מותה הוא חוסר צדק משווע, בדיוק כשהפכה לאם והייתה המאושרת באדם. אני מקווה שיזכרו את יופיה ואת כשרונה, היא באמת היתה מאור גדול. אני מפחדת מהשכחה".
