עשרות אלפי מבקרים נהרו בחודש שעבר לבירת העיצוב העולמית, מילאנו, לרגל תערוכת הרהיטים השנתית ופסטיבל העיצוב שמתלווה אליה ברחבי העיר. אחד המגנטים האטרקטיביים היה פסאז' כמעט נטוש, שהפך תחת ידיו של אשף העיצוב הבריטי טום דיקסון למתחם עיצוב ונוצץ. דיקסון הציג עבודות ישנות וחדשות שלו, אך גם אירח קומץ מעצבים שיהלמו את סגנונו המוקפד ויהפכו את חנויות הפסאז' למהודרות במיוחד. אחת כזו, קטנה אך בלתי ניתנת להתעלמות, משכה אניני טעם ואנשים מובילים בתעשיית העיצוב. העניין החברתי שעומד בבסיס ההגדרה של המותג הקטן והחדש – לא באמת עניין אותם. המחירים הגבוהים – לא באמת מרתיעים אותם. הם פשוט התפעלו מהסריגים היפים של Iota.
קצת אחורה בזמן: כאשר המעצבת טל צור הוזמנה לפגישה עם היזמת שולה מוזס, בבית קפה סתמי בצומת ביל"ו, הבריף היה לאקוני - "אני רוצה להקים עסק חברתי שמבוסס על סריגת קרושה". למוזס יש כבר עסק חברתי ("למרחב" – עמותה שמדריכה בוגרי פנימיות בתחילת דרכם בעולם), והיא חיפשה נתיב נוסף להשקיע בו את מרצה. היא חובבת נלהבת של סריגת קרושה, אבל לא יכלה לקדם מיזם סריגה ללא מעצב. צור התלהבה, כי היא אוהבת פרויקטים שאי-אפשר לדעת איך הם נגמרים, אבל הייתה בעיה: על סריגה היא לא ידעה כלום.
"למה לא קליעה או אריגה? לא הייתי בטוחה שסריגה צריכה להיות הבסיס", משחזרת צור. "אבל אז גיליתי שסריגה היא בין מלאכות היד היחידות שיש לה סימנים בינלאומיים מוסכמים. זאת שפה שבאמצעותה אפשר לתקשר עם קהלים שונים". היא פותחת ספר יפני על סריגה טורקית, ומציגה כהוכחה את האיורים הפשוטים להבנה. "היתרון השני בסריגה הוא שאם טעית – תמיד אפשר לפרום. זה נותן תחושת ביטחון, ולא מבזבזים חומר גלם. ליכולת התיקון יש ממד חשוב בעסק חברתי. ושלישית: כל מה שצריך זה חוט ומסרגה".
האינסטינקט של מוזס אמר, שכל אחד יכול ללמוד את מיומנות הסריגה – וכיצד לתרום לפרויקט ולהתפרנס ממנו – בכל מקום בעולם. "בניגוד לעסקים חברתיים אחרים", מסבירה צור, "שבהם מוצאים בעלי מלאכה ומייבאים את התוצרים שלהם, אנחנו מלמדים. ברור שרוב הנשים שעובדות איתנו יודעות לתפור ולארוג. תרבותית זה נמצא שם. אבל איריס דיין, האחראית על ההדרכות והסריגה, נוסעת לחורה פעם בשבוע, ומלמדת אלמנט אלמנט".
הצעירות הבדואיות דווקא לא רוצות לעבוד מהבית
כרגע מועסקות ב"איוטה" שתי סורגות בדואיות במשרה מלאה, ועוד כמה שעובדות חלקית, בהתאם לכמות ההזמנות. כולן עובדות מהבית. החלום הוא להגיע למאות סורגות ברחבי העולם, אם כי הדרך לשם ארוכה. קורס הסריגה הראשון בחורה הסתיים במפח נפש, כי התלמידות היו צעירות, בנות 18-20, "וזה לא עבד. הן פשוט לא רצו את זה. הן רוצות לשבור את הנוסחה המסורתית של עבודת נשים שנעשית מהבית. מי שכן בעניין הן אמהות. לאחת העובדות שלנו יש חמש בנות, ולשנייה שש".
תהליך העיצוב והפיתוח נעשה בתל אביב. בסטודיו עובדות עם צור – הארט דיירקטורית – שתי מעצבות (נועה קוריאל וליאון בן ארוש), מנהלת הפרויקט דורית צ'סלר, ודיין שנוסעת הלוך ושוב לחורה, משאירה לסורגות חומר גלם ואיורים המבארים מה ואיך, ואוספת את התוצרים בביקורה הבא. חלק מתקבלים, חלק צריך לתקן.
"פוף שלנו מורכב ממאתיים 'פרחים' סרוגים", מספרת צור, "ולכן עיצבנו אותם כך שהם 'סלחניים לטעויות'. גם אם חסרה עין – לא רואים את זה, ואין לכך משמעות. זה תרגיל עיצובי קשה. גם השטיחים נעשים בסריגה פשוטה". התחכום מסתתר בפיתוח של הטקסטיל: לא חוטים שאפשר לקנות בחנויות, אלא כאלה שייחודיים למותג. "מאחר שאי אפשר להוזיל את שעות העבודה, והצטרכנו לייצר מוצרי High End (עילית) עם מחירים גבוהים של עבודת יד, החלטנו לתת את הערך המוסף בפיתוח החומר".
בעזרתו של מפעל סריגה קטן, הן משלבות יחד חוטים של מכונות סריגה בשלוש תצורות שונות (ליפוף, למשל), ורוקחות חוטים בהרכב צבעים, רמת מתיחה ומרקמים שמעוצבים לפי צרכי המוצר שרוצים לקבל. שילובי הצבעים אמנם מושכים את העין, גם במילאנו זה הורגש, ומי שעורבה בתחילת התהליך היא הקולוריסטית (מומחית צבע) קרן נוימן. התגובות נלהבות, הן מספרות, ויש פניות מחברות טרנדים שמחבבות את החיבור בין סקלות צבעים מעניינות לבין מלאכת יד (קראפט).
קולקציית הבכורה כוללת שטיחים בשלושה גדלים, כריות, פופים, שני סוגי שרפרפים ונדנדה עטורת קרושה על החבלים. שרפרף השטיח, המכונה ''השטיח המעופף'', הוא בעיני צור המוצר עם הבשורה העיצובית המשמעותית ביותר. "זה לא רק מעבר, אלא מסלול שמסמן רגע לעצור", היא מסבירה. "הייתי רוצה להציב אותו מול יצירת אמנות בלובר, או בתצפית מדברית מול הנוף". בו, וגם בנדנדה, היא אומרת, "יש פנטזיה".
את הקולקציה הזו הציגו בשבוע העיצוב בניו יורק, ב-maison&objet בפריז ובשבוע העיצוב במילאנו. החודש הן נוחתות בשלושה יעדים חשובים נוספים – לונדון (במסגרת london craft week החדש, בחנות הנחשבת mint), קלן (כחלק מתערוכה על קיימות) ודובאי, לשם תטוס הקולקציה עם חברת טרנדים לונדונית. ב-maison&objet הבא, שיתקיים בספטמבר, כבר תוצג קולקציה חדשה שתכלול שטיחים נוספים, שטיחי קיר, הדומים וכדים סרוגים.
ההצעה להשתתף במתחם של דיקסון במילאנו הגיעה רק חודש לפני האירוע – לוח זמנים קשה – אך אסור להזדמנות כזו לחמוק. יחד עם אייל דה ליאו, שמייעץ להן, נרקמו הקשרים והסריגה עשתה דרכם לאיטליה. כשנכנסו לחנות – נבהלו: על הקירות היו עלי זהב אמיתיים, לא בדיוק הרקע שהולם את הפריטים שלהן. מנהלת הפרויקט צ'סלר, אדריכלית במקצועה, טסה מיד למילאנו והוסיפה קיר לבן שהוריד את המינון המוזהב.
זאת הייתה תצוגת תכלית למיתוג ולא למכירה מיידית, אבל החשיפה חשובה וקשרים כבר נטווים. היו גם הזמנות, בעיקר מאדריכלים וממעצבי פנים שאוהבים את האפשרות להתאים את המוצר לפי מידה וצרכים.
- מחירים: פריטים נמכרים בחנויות במינכן, במילאנו ובלונדון, אך עדיין לא בישראל, ומי שמעוניין מוזמן לכתוב לצור ומוזס מייל דרך האתר של Iota.
שטיח בגודל 120 על 180 סנטימטרים עולה 9,000 שקלים, ונדנדה עולה 14,500 שקלים.
אז המחירים גבוהים, אך העסק עדיין לא רווחי. "אנחנו עדיין נושאות על גבינו הוצאות של פיתוח", מסבירה צור. "בתקופה האחרונה אנחנו מצליחות לכסות את ההוצאות החודשיות". מוזס, שנתנה את הבסיס הכלכלי לפרויקט, ממשיכה ללוות אותו צמוד צמוד. "היא בשבילי קודם כל השראה", אומרת צור, שמדברת איתה מדי יום. "היא עירנית ומשאירה אותך עירנית, מלאה תשוקה לעשייה. עכשיו היא כבר לומדת יפנית".
------------------------------------------------------------------
לחצו על התמונה למיטב של שבוע העיצוב מילאנו 2017:
