נועה קרוון-כהן וסמדר תימור הקדישו הרבה זמן ומחשבה בגיבושה של רשימת אמנים ישראלים קנוניים - סופרים, משוררים, ציירים, פסלים, שחקנים, רקדנים וצלמים. השמות ברשימה מסווגים לפי טורים, כשבראש כל טור מצוין הגיל של האמנים המופיעים בו: הראשון כולל אמנים שגילם עד 70, השני בני 70 עד 80, והאחרון בני 80 ומעלה. הכותרת הראשית שמתנוססת מעל הרשימה: "המרואיינים הפוטנציאליים לארכיון העתיד".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- כמה להיטי אירוויזיון אפשר לדחוס בשתי דקות?
"בוקר אחד הבנתי שדור ההורים שלי, אנשים שתכננו, יצרו, הקימו ופרסמו יצירות מונומנטליות בישראל - הולך ומת מדי יום", אומרת קרוון-כהן, "ואיש אינו מתעד את הסיפור שלהם, לא מנציח את עדותם, לא משמר את מורשתם. ככה הכל התחיל".
וכשהיא מדברת על דור ההורים שלה, היא מתכוונת בעיקר לאביה, האמן חתן פרס ישראל דני קרוון, שאחראי לעשרות יצירות אורבניות בארץ ובחו"ל, ובהן אנדרטת הנגב בבאר שבע, גבעת העיר הלבנה בפארק וולפסון וכיכר הבימה בתל אביב. הרשימה שהרכיבו קרוון-כהן ותימור כוללת אמנים בסדר גודל דומה, ובהם הסופר מאיר שלו, העיתונאי ירון לונדון, השחקנית רבקה מיכאלי והמשוררים נתן זך וחיים גורי. שישה מהאמנים, בהם הסופרים חנוך ברטוב ושולמית לפיד, כבר תועדו על ידי השתיים (ראו בסרטון למעלה), וליד שמותיהם ברשימה מסומן "וי". על שמות אחרים, מפורסמים ומוערכים לא פחות, מסומן קו ארוך ועצוב: הם הלכו לעולמם בחודשים האחרונים, בטרם הספיקו שתי היזמיות לראיין אותם.
הפרויקט כולו נקרא "ארכיון העתיד", והוא מקודם על ידי קרוון-כהן ותימור כבר שנתיים, בקצב שתואם את תקציבי ההפקה שהן מצליחות לגייס. זהו ארכיון ויזואלי שנועד לתעד אמנים ישראלים חשובים לפני שיהיה מאוחר מדי. "לצערי, כמה מהאנשים המשמעותיים ביותר בתרבות שלנו כבר לא איתנו", אומרת קרוון-כהן, "וזו תחושה בלתי נסבלת לדעת שלא נעשה שום ניסיון לשמר את העדות האישית שלהם לטובת הדורות הבאים. הייתה תקופה שבה חייתי בפריז, ושם התוודעתי לפרויקט דומה שנערך בקרב אנשי רוח צרפתים. הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות - בארץ".
ראיון אחרון ופרידה
הדרך של קרוון-כהן ליצירה ולאמנות לא הייתה צפויה, למרות הייחוס המשפחתי והעובדה ששאפה את התחום מיום היוולדה. היא גדלה בתל אביב, ולאורך שנות הילדות והנעורים הצטיינה במדעים ובמתמטיקה וניסתה לברוח מהעיסוק של אביה. לצה"ל התגייסה בזמן שמשפחתה חיה בפירנצה. היא ביקשה להתגייס לחיל המודיעין במטרה להתפתח בתחומים המתמטיים-אנליטיים, אבל החיים סידרו לה תוכנית אחרת. "עשיתי טירונות בחיל המודיעין, אבל ביום האחרון שלחו אותי לשיבוץ מחדש אצל קצין מיון שהחליט להוציא אותי משם ולשלוח אותי לחיל החינוך, למדור הווי ובידור". היא שירתה שם כאחראית מילואים ועבדה עם אמנים שנקראו להופיע בפני חיילים. אחרי השחרור מצאה את עצמה נשאבת ליצירה ובחרה ללמוד תיאטרון וקולנוע. באותה תקופה הכירה את בעלה, המאייר יזהר כהן, ששירת אז כמעצב בעיתון "במחנה".
אחרי הלימודים החלה להפיק סרטים תיעודיים, תחום שבו היא עוסקת עד היום. בין לבין, הספיקה להעביר שנה במשרד מיתוג ועיצוב, שם פגשה את סמדר תימור (60), שנעשתה שותפתה בחברת הפקות שהקימו יחד, "מאמא פרודקשנס". תימור, שגם היא ילידת תל אביב, חובבת אמנות מושבעת, עבדה בעבר בשירות המדינה, ובשנים האחרונות השלימה לימודי אוצרוּת.
את פגישתן הראשונה הן מגדירות כ"התאהבות": מיד נעשו השתיים חברות טובות, עזבו ביחד את פירמת המיתוג, איחדו כוחות והחלו לעסוק בתשוקה האמיתית שחיברה ביניהן – האמנות. ביחד הן מקדמות כבר שנים תערוכות של אמנות ואדריכלות ישראלית בעולם, מייעצות למשרדים ולעיריות בכל הנוגע לשילוב אמנות סביבתית, ויוזמות פרויקטים לעידוד אמנות במרחב הציבורי. בנוסף לכך, הן מחברות אמנים ישראלים עם מוסדות ופרויקטים בחו"ל ומנסות לייבא אמנות מהעולם לתערוכות ולמוזיאונים בישראל. שתיהן משלבות את הקריירה באמהות, ושיתוף הפעולה שלהן מתנהל בשלט רחוק: קרוון-כהן חיה בפירנצה, איטליה, ותימור גרה בתל אביב.
כשהחליטה קרוון-כהן להקים ולהפעיל את "ארכיון העתיד", היה לה ברור שתימור תהיה שותפתה לדרך. ביחד, ובסיוע מפעל הפיס, הן התלוו לאמנים שבחרו לתעד, ראיינו אותם, תחקרו, העלו זיכרונות ובעיקר צילמו הכל. לאחרונה זכו לתמיכה כספית קטנה, שבאמצעותה הן מקוות להקים אתר אינטרנט שיאפשר לציבור להתוודע ליוצרים שתועדו בפרויקט.
"רצינו שהחומרים שלנו יהיו אישיים, שיהיה בהם ממד אינטימי", מסבירה קרוון-כהן, "ולכן בחרנו לצלם את המרואיינים בבתיהם ולתת להם להרגיש מספיק נוח כדי שיוכלו לפתוח לנו צוהר אל חייהם ואל תהליך היצירה".
"המרחב הטבעי של האמנים הוא גם המקום שבו הם יוצרים", מוסיפה תימור. "לסופרים ולמשוררים, שולחן הכתיבה הוא קודש הקודשים".
הסרטים הקצרים אכן מתעדים את האמנים באופן אינטימי, מדויק ואותנטי, וקולם הוא היחיד שנשמע בסרט. "אנחנו בוחרות להתמקד ביוצרים הוותיקים יותר, אלה שכבר בגיל מתקדם, ושעוד לא הספיקו לתעד אותם באופן ויזואלי", מסבירה קרוון-כהן. "אמנים רבים וחשובים לא תועדו כך מעולם, וזו אבידה גדולה. אנחנו נותנות במה למעין 'ראיון אחרון' - לא במובן של צוואה, אלא בסדרת שאלות שבאמצעותן אנחנו מנסות לגרום לאמנים להעלות זיכרונות".
תימור מוסיפה: "התהליך הזה מוציא מהם משהו שהם בעצמם לא חשבו עליו קודם. חנוך ברטוב, למשל, הכין לעצמו רשימה מסודרת של הדברים שהוא רצה לומר, אבל מכיוון שאנחנו שוהים יחד שעות רבות, קורים דברים, והמונולוגים שלו יצאו אחרים ועמוקים יותר מכפי שתכנן. הוא עצמו אמר את זה".
"כשברטוב נפטר, היה לנו מאוד עצוב, אבל שמחנו שהצלחנו להספיק לתעד אותו", אומרת קרוון-כהן. "הבנו שאם 'ארכיון העתיד' לא היה קיים, הוא היה מת בלי להשאיר תיעוד חשוב מהסוג הזה. זה הסיפוק שלנו".
קטע מהראיון עם ברטוב ששודר בערוץ 10 אחרי מותו:
פספסנו את קדישמן
קרוון-כהן מרבה לבקר בארץ, ובכל ביקור מקדמת את הפרויקט עם שותפתה. הן עובדות בסטודיו של דני קרוון, מוקפות בדגמים מוקטנים של מגוון מיצירותיו ושוקדות על הצעות, פרזנטציות ורעיונות.
אף שקוראים לו "ארכיון", קרוון-כהן ותימור רואות במיזם פרויקט חדשני, שלא מתמקד רק בעבר. "אנחנו רוצות שהפרויקט יעורר אנשים לפעולה", הן אומרות, "שהוא יעזור לדברים אחרים לקרות, שיסייע לאמנים צעירים ליצור, שייצור אצל הצופים איזושהי מחשבה ויסייע לתהליכים להתפתח. זה אמנם ארכיון, אבל הוא מייצר תכנים למען הדור הצעיר, שרובו לא מכיר את הצד הזה של היוצרים, וחבל. בארכיונים הרגילים אפשר למצוא תיעוד מוגבל של האמנים או חלק מיצירות העבר שלהם, אבל זה לא דומה. שם אין דיאלוג. הרעיון שלנו הוא לתת לאנשים החשובים האלה את מלוא הבמה".
הן עובדות במעין מרוץ נגד הזמן, מחשש שלא יספיקו לתעד את האמנים הקשישים. "כל כך רצינו לתעד את מנשה קדישמן ואת אורנה פורת, למשל, כדי לחשוף את הדור הצעיר ליצירה שלהם, אבל כבר לא נספיק. זו פעולת הצלה של ממש, כי בכל יום שעובר אנחנו מפסידים אנשים".
_______________________________________________________
איזה זיכרונות יש לאמן אבי יאיר, שהיה אסיסטנט של קדישמן? הקליקו על התמונה:
