כרזת יום העצמאות האלטרנטיבית: מעצבים גרפיים מגישים פוסטר חגיגי

בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, ייצגה כרזת יום העצמאות הממלכתית את פאר התוצרת של קהילת המעצבים הגרפיים המקומית. עם השנים איבדה הכרזה את כוחה, כתוצאה מהתפתחות הטכנולוגיה ודעיכתו של הפורמט המודפס, כהד לשינוי החברתי שעברה המדינה. קשה לחשוב כיום, אפוא, על דימוי אחד ומוסכם שיבטא את קולה של מדינה שלמה.

כדי להחיות את המסורת, ולתת למעצבים הזדמנות לבטא את יכולתם ולהביע עמדה, יזם דוד גרוסמן - אז ראש המחלקה לעיצוב גרפי ב"שנקר" - שתי תערוכות: הראשונה, 56x56, התקיימה ב-2004 לרגל יום העצמאות ה־56 של ישראל, והציגה 56 כרזות של 56 מעצבים שונים. כעבור שנה התקיימה השנייה, 57x57, ואז יצא קול קורא שהזמין מעצבים להגיש את עבודותיהם לוועדת שיפוט שכללה את חתני פרס ישראל דן ריזינגר ודוד טרטקובר, ואת יקי מולכו, בזמנו מרצה בכיר במכללה. נבחרו 57 כרזות, ומתוכן בחרו השופטים בשלוש כרזות זוכות: במקום ראשון ענת ויידן (אז בכר), במקום השני רוני אדרי ובמקום השלישי מושון זר אביב.

בדרך כלל, כרזות שנוצרות לתערוכות כאלה משקפות את הרגע שבו נוצרו, ונשכחות לאחר נעילת התערוכה שבה הוצגו. לרגל יום העצמאות ה־69 של ישראל, החלטנו במכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, בהזמנת ערוץ העיצוב של Xnet, לחזור לכמה מהמעצבים שהשתתפו בתערוכות ההן, ולבקש מהם לבחון את הכרזה המקורית שעיצבו, את המסר שעולה מהן, וליצור כרזה מעודכנת עם מסר עכשווי שמתאים ל-2017, על בסיס הכרזה שעיצוב אז.

מדינה בהלוואה

הכרזה האיקונית של ענת ויידן הזכירה פוסטר פרסומי של ענקית הריהוט השוודית "איקאה": עגלת קניות ריקה במחיר מבצע של 56.99 שקל. ״בשנת 2004", נזכרת ויידן, "ישראל הייתה בהתרגשות גדולה סביב חווית הקניות הבינלאומית שנחתה והתפתחה כאן. מותגים גדולים ובראשם איקאה לימדו אותנו על חוויית קניות שכללה ג׳ימבורי לילדים, בתי קפה ומסעדות, העיקר שנקנה עוד ועוד. חוויית הקניה הפכה ליום כיף, אבל מה אנחנו קונים כבר היה פחות במרכז: ה׳חוויה׳ קיבלה את אור הזרקורים״. אז העגלה הריקה סימלה את החוויה ולא את המוצרים, לוגו איקאה עבר "גיור", והמחיר קיבל משמעות חדשה.

"בישראל של 2017", סבורה ויידן כעבור עשור, "עודף הקניות המיותרות הוביל את משקי הבית למציאות חדשה: כעת ישראל מובילה ופורחת בתחום חדש ומשלים - תחום ההלוואות. מאז 2008 זינקו חובות משקי הבית ביותר מ־65% (לפי "כלכליסט"), ואנחנו והעגלה שלנו טובעים בחובות״.

החלום לזכות בלוטו, בטוטו או במבצע בסופר

גם רוני אדרי מתח ביקורת חברתית על התמורות הכלכליות שישראל עוברת. מי שהייתה פעם סוציאליסטית, שיתופית יותר וחברתית יותר, הוא אומר, "הפכה עם השנים למעצמה קפיטליסטית. מעמד הביניים נמחק והחלום הציוני הפך לחלום של זכייה בטוטו, בלוטו או סתם במבצע בסופר. 12 שנה אחרי הכרזה הראשונה, שום דבר לא השתנה. נהפוך הוא: זה רק נהיה יותר קשה״.

להבדיל, גדעון עמיחי מתייחס לרצון הישראלי להידמות לעולם המערבי לפני עשור, לעומת השאיפה להיבדלות שהוא מזהה בתהליכים חברתיים שמתרחשים כיום, עם עקיצה קטנה על גל הפטריוטיזם שעובר על המדינה בשנים האחרונות. וכך הוא מסביר: ״אם ב-2004 הייתה זו שיאה של אמריקניזציה, מיתוגיזציה וכל מותג שאף לאנגליתיזציה, הרי שב-2017 זו שיאה של עבריתיזציה, ישראליזציה וכל אמירה נמדדת בפטריוטיזציה״.

תקתוק הפצצה מתחזק

כמה מהמעצבים התייחסו לאקלים הפוליטי הדליק. אם בעבודתו המוקדמת ביקש דני מירב להציג מבט ציני ומשועשע על יחסי ישראל-פלסטין, הכרזה המעודכנת שלו כבר מציגה את הסיטואציה כשבורה ורצוצה, ואת הפצצה שבינתיים גדלה ותפחה. ״אם לפני 12 שנה המצב מסביב וההתנהלות של המערכת הפוליטית עוד הרגישו כמו בקרקס״, מוסיף נדב ברקן, שהחליף את חגיגות 57 השנים למדינה ב-50 שנה לכיבוש, ״היום זה כבר משהו אחר: בקרקס יש שמחה, חדוות יצירה ושגעון, אולם כיום האווירה הרבה יותר נוקשה, מאוד לא קרקסית״.

מושון זר אביב נוקט עמדה נחרצת יותר: ״אריק שרון הגיש לציבור הישראלי את גדר ההפרדה בעטיפה של ממתק, פתרון ביטחוני תמים שמזמן את תמימותו המקבילה של הציבור, ואילו לציבור הפלסטיני הוצגה הגדר כ׳אי נוחות זמנית׳״, הוא אומר. ״למעלה מעשור מאוחר יותר אנו נוכחים שוב שאין דבר קבוע יותר מה׳זמני׳, אך לגבי תמימותו של האפרטהייד הישראלי, כבר אין אנו יכולים להיתמם״.

בכרזה הראשונה שעיצב עודד עזר, נראית מגילת העצמאות לאחר שניצלה - כנראה ברגע האחרון - מגריסה. ״את הכרזה הזו יצרתי כמעצב צעיר מתוך כאב פטריוטי ואיכפתיות״, הוא מספר. ״זו היתה הביקורת שלי אז, ב־2004, על הנתק בין הערכים שעליהם הוקמה מדינת ישראל לבין המציאות. לפרויקט הנוכחי בחרתי להציג רפליקה זהה (הפעם בצבע) של הכרזה המקורית. אמנם הטכנולוגיה התקדמה מאז, אך המציאות לא השתנתה, ולצערי הכרזה המקורית רלוונטית גם היום, גם אם בעידן הדיגיטלי של הרשתות החברתיות והאינסטגרם, הכל נראה טוב יותר אחרי שימוש בכמה פילטרים צבעוניים״.

תרגיל מתמטי של מלחמות ושלום

ולבסוף, את ההשראה לכרזה שעיצבה דורית ברלין רשף היא קיבלה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמתפרסמים בכל יום עצמאות: בראשם מספר הנפשות המעודכן בישראל, ממוצע ילדים במשפחה, זכאים לבגרות, בוגרי ישיבות, נתוני אבטלה, נתוני שכר, עוני, מחירי דיור, תל״ג, עלייה, ירידה ועוד. ״סופרים את השנים, מציינים במספרים את ההישגים", היא אומרת, "הכל נמדד ונספר - תרגיל ארוך של חיבור וחיסור נתונים, ואנחנו מקווים שיתקבל מאזן חיובי״.

הכרזה שעיצבה לכבוד יום העצמאות ה־57, לפני 12 שנה, עוצבה כתרגיל מתמטי פשוט: ״רציתי להמחיש את שנות המדינה כסך המלחמות והשלום שהתרחשו ב־57 שנותיה; לתת ביטוי באמצעות מספרים בתרגיל חשבון לאקוני, בדומה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למספרים טעונים שמייצגים מלחמות ושלום״. השנה, לכבוד יום העצמאות ה־69, הכינה ברלין רשף רשימה חדשה מקום המדינה ועד היום, המציינת את כל המלחמות והמבצעים הגדולים. את המלחמות היא צבעה באדום, את השלום בלבן: למעט שתי נקודות לבנות ברשימה - כל השאר אדומות. ״לא היה צורך בנוסחה מפורטת ושיטת חישוב חדשה, ידעתי שאנחנו עדיין במינוס. תוצאת התרגיל היא אי־שוויון בין מלחמות ושלום. מאזן שלילי״.

למרבה האירוניה היא מצביעה על כך שגיל המדינה - 69 - הוא סוג של פלינדרום, מכיוון שהמספר 69 נראה ונקרא באופן זהה משני הכיוונים. ״סימטריה מעגלית שאין בה התחלה או סוף, ולא חשוב לאיזה כיוון נסובב אותו - נקבל את אותה התוצאה: 69. במניין המלחמות, לעומת זאת, אי־אפשר לסובב את הרשימה - מתקיים אי־שוויון גדול בין מלחמות לשלום, אי־שוויון שזולג לתחומי חיים רבים במדינה; הרבה מלחמות ומעט שלום. אבל יש תקווה שהשלם יהיה שווה יותר מסך חלקיו, ושהרשימה תתהפך, ובאי־השוויון החדש שיתקבל יהיה הרבה יותר שלום ממלחמות״.

יום עצמאות שמח.

----------------------

עם אחד, סטייק אחד: תכירו את המנגליסטים על אי התנועה הגדול במדינה (צילום: יונתן בלום )