שמו הרשמי הוא "גן וולובסקי-קרני", אבל אפשר גם לקרוא לו "ערוותה של תל אביב". משולש ירוק וקטן בין הרחובות בגין, נמיר וארלוזורוב, ובעצם, בגלל הכבישים הסואנים שמקיפים אותו, הוא מין אי תנועה מגודל.
בשנים עברו ביום העצמאות, הגן השומם, כמו כל גן במדינה בעצם, היה עובר שינוי חד. לוקח חלק בתהליך הידוע של התפשטות עם ישראל על כל חלקה ירוקה זמינה, כדי לפרוץ במנגל המסורתי של החג הלאומי. בעיני זו חוויה אנושית מרשימה: בבת אחת המקום מתמלא בעשן מריר-מתוק של צליית בשר, בקולות החוגגים ובצבעוניות שהביאו איתם.ביום העצמאות 2012 החלטתי לצלם סדרה של פורטרטים של החוגגים בגן. הסתובבתי בין המשפחות יום שלם, עם אשתי לילך ותמוז, האסיסטנט שלי. אני צילמתי, תמוז כיוון תאורה ולילך שוחחה עם המצולמים כדי לברר קצת את הסיפור האישי של כל אחד מהם.
השבוע, לקראת יום העצמאות המתקרב, ביקרתי במקום כדי לראות אם יש סיכוי להמשך פרויקט הצילום שלי. המראה כאוטי. שליש מהשטח הוא אתר בנייה של תשתיות תנועה חדשות, והשטח שנותר התמלא אוהלים מאולתרים. איש רזה בשם עמוס ניגש אלי והסביר לי שהמקום מתחלק בין שני מחנות: מחנה ארלוזורוב ומחנה נמיר. ה"ארלוזורובים", הוא הסביר, הם אקטיביסטים - עובדים ביום, מנהלים מחאה בערב. ה"נמירים", לעומתם, נמצאים שם רק כי מצאו מקום להניח בו את הראש לכמה שעות. הוא תיאר את החיים במקום כמלחמת קיום מתמשכת.
חג לאום שמח.
>> הסודות של הבתים הקיבוציים הישנים: הצלם אילן נחום ביקר בשבעה קיבוצים בשעת דמדומים