מיליוני התיירים הפוקדים מדי שנה את הבתים והגנים שתכנן ועיצב האדריכל הקטלאני אנטוני גאודי ישמחו לגלות, כי בחודשים הקרובים ייפתח למבקרים בברצלונה המבנה הראשון שהוא תכנן. בית ויסנס (Casa Vicens), שבנייתו הושלמה ב-1885 כאשר גאודי היה בן 33, שוכן בסמטה ברובע גרסיה - המרוחק מעט ממרכז העיר התיירותי. יוזמיו לא רואים בריחוק חיסרון, אלא יתרון חלוצי.
הבית לא נופל בצבעוניותו משאר המבנים הידועים שתכנן האדריכל לאורך 45 שנות עבודה פוריות. הוא מצליח להאיר באור חדש את יצירתו המוקדמת של מי שהפך תוך זמן קצר לאחד האדריכלים המודרניים הבולטים של ספרד בכלל, ומשאב תיירותי בלתי נדלה לברצלונה בפרט. ההשקעה הלא מבוטלת באתר ופתיחתו לציבור מצביעות על כוונת הרשויות להרחיב את רדיוס התיירות אל אזורים שהיו עד עתה פחות מתוירים. העירייה דרשה כי הבית לא ישמש רק כמגנט תיירותי, אלא ייתן ערך תרבותי וכלכלי לתושבי השכונה עצמם, ותוכנית להגשמת החזון הזה מקודמת בימים אלה בשיתוף הנהלת המוזיאון, מחלקת התיירות בעיריית ברצלונה ומינהלת הרובע.
בסגנון האדריכלות המורית
את העבודה הזמין מנואל ויסנס, תעשיין שהתמחה בקרמיקה – חומר החיפוי המועדף על גאודי מכאן ואילך. הבית עוצב בהשראה רומנטית של האדריכלות המורית, שאפיינה את בתי ספרד המוסלמית. בסוף המאה ה-19 הורגשה חזרה לסגנון הזה, כמו גם לכיבוש מדינות ולקולוניאליזם. סגנון זה לא רק היה נפוץ לרגע קצר בספרד, אלא גם במקומות אחרים בעולם, ובאותן שנים גם בתי כנסת רבים עוצבו ברוח דומה, בהם בית הכנסת המרכזי במנהטן, בית הכנסת הגדול בסופיה ובית הכנסת "החדש" בברלין.
בשונה משאר אדריכלי התקופה, גם בבית ויסנס עירב גאודי סגנונות וחומרים שריתקו אליו את תשומת הלב הציבורית. אם בתחילת דרכו ניסו רבים לייחס את שפתו העיצובית לסגנון כזה או אחר, עד מהרה התברר כי הדבר בלתי אפשרי; מאז מוגדרת יצירתו של גאודי כסגנון בפני עצמו, כזה שמעורר השראה באדריכלים שמבקשים ללכת בעקבותיו תוך חיבה קיצונית לטוטליות שמעניקה דגש לפרטים הקטנים. "הבית המשוגע" ברחוב הירקון בתל אביב הוא דוגמה מקומית כזו, שחילחלה לאדריכלות התל אביבית של שנות ה-80.
חזית הבית, המתנשא לגובה שלוש קומות מעל קומת מרתף, מתאפיינת בשימוש באבן חשופה בחלקו התחתון, ובלבנים אדומות וחיפוי באריחי קרמיקה צבעוניים ופרחוניים בחלקו העליון. בחזיתות נמנע גאודי מיצירת קירות שטוחים, ובאמצעות בליטות ופתחים יצר תלת-ממד מרהיב של צורה וצבע. הגם שהוא המשיך כאן במסורת בנייה מקומית, התוצאה – כמו במרבית המבנים שלו – נועדה ללכוד את תשומת לבו של עובר האורח, וליצור אובייקט ראוותני שיחזק את מעמדו של בעל הבית ושל האדריכל עצמו. ללא ספק, המהלך הוכח עד מהרה כפתרון שיווקי מוצלח ביותר.
העיצוב של גאודי היה טוטלי. הוא חתום גם על עיצוב הפנים של הבית, שהשתרע במקור על פני לא פחות מ-1,250 מטרים רבועים, לרבות הריהוט ועיצוב התקרות והקירות. לא היה ולו קטע זעיר בבית, שבו לא הותיר האדריכל את חותמו. גולת הכותרת הייתה חדר האוכל בקומת הקרקע, ששכן לצד "חדר עישון" שעוצב בסגנון טורקי. הקומה מעל שימשה למגורי המשפחה והקומה העליונה שימשה למגורי המשרתים. קומת המרתף שימשה לשטחי שירות ולאחסנה.
מבית מגורים למוזיאון
לאחר מותו של בעל הבית המקורי החליף הבניין ידיים. שינויים נערכו בו והוא הורחב ב-1925, בתכנונו של אדריכל אחר אך באישורו של גאודי. במסגרת זו הוסב הבית ממגורים של משפחה אחת למגורי שלוש משפחות, ולכן חלו שינויים בייעוד החדרים ובמערך התנועה (כולל הכניסה הראשית). הבית המשיך לשמש למגורים עד לפני שנים אחדות. ב-2005 הוכרז כאתר מורשת עולמי, יחד עם שאר הבתים והגנים שתכנן גאודי, שברובם הוכרזו כבר ב-1984. בנימוקי ההכרזה נטען, כי יצירותיו תרמו באופן חריג לפיתוח האדריכלות וטכנולוגיית הבנייה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תוך שהן מייצגות מעבר משמעותי בין זרמים באדריכלות מסורתית לבין האדריכלות המודרנית.
ב-2014 רכש MoraBanc – הבנק השלישי בגודלו בנסיכות אנדורה - את הבניין והחל לקדם את הסבתו למוזיאון. זאת, בדומה למבנים אחרים של גאודי בעיר שהפכו למוקדי תיירות פופולריים. הבניין היה שמור היטב, מה שהקל על פעולת השימור שהחלה באפריל 2015. כאשר יסתיימו העבודות, בסתיו הקרוב, יציע המוזיאון (מלבד חנות וקפיטריה) תערוכת קבע שתתמקד בתולדות המבנה ומעמדו בגוף העבודות של גאודי, וההקשר החברתי, התרבותי והאמנותי שלו. יהיו גם תערוכות מתחלפות ופעילות תרבות וחינוך.
בגלל שטחו הקטן יחסית, במטרה לשמור על הבית מפני שחיקה מהירה, וכדי להעניק למבקרים מפגש אינטימי ככל האפשר עם גאודי, הביקורים יוגבלו ל-17 איש בעת ובעונה אחת, שיורשו לסייר בבית במשך 20 דקות. לא יותר מ-500 מבקרים יורשו להיכנס פנימה מדי יום – מספר זעיר ביחס להמוני המבקרים ביצירות הבולטות של גאודי בברצלונה. בפארק גואל מבקרים כתשעה מיליון בני אדם בשנה, ובכנסיית La Sagrada Familia מבקרים כמעט שלושה מיליון איש. אפשר לנחש כי המוזיאון החדש יהיה אטרקציה מבוקשת, למרות ריחוקו ממרכז העיר ההומה.
תיירות אדריכלית גם בישראל?
הפרויקט הזה הוא עדות נוספת לענף התיירות המלבלב של שוחרי אדריכלות מודרנית. בצרפת, למשל, נרכשו בשנים האחרונות מבנים רבים של האדריכל החשוב לה קורבוזיה, כדי שהציבור יוכל לבקר בהם כאתרי תיירות לכל דבר.
פעולות דומות בוצעו בארצות הברית ובמדינות נוספות באירופה, וישראל אינה יוצאת מן הכלל: בית חיים ויצמן ברחובות בתכנון האדריכל אריך מנדלסון, בית חיים נחמן ביאליק בתכנון אדריכל יוסף מינור, ובית לוי אשכול בתכנון אדריכל בנימין חייקין שנפתח לאחרונה בשכונת רחביה בירושלים הם דוגמאות לכך.
יש לא מעט בתים בעלי חשיבות אדריכלית גבוהה בישראל, שיכולים להפוך גם הם לאתרי תיירות מרתקים. למשל: בית אהרון כהנא בתכנון האדריכל יעקב רכטר - שהיה פתוח בעבר כמוזיאון קרמיקה אך נסגר לאחרונה; ובניין חדר האוכל בקיבוץ גבעת השלושה (כיום ברחוב ארלוזורוב בפתח תקוה) בתכנון אדריכל אריה שרון, שכמעט ונהרס אך ניצל הודות להתערבות ציבורית.
-----------------------------
אוהבים את ברצלונה? אוהבים אדריכלות? אתם רוצים להתעדכן כאן:
