"מתי כבר נסיים להקים את המדינה ונוכל ללכת לנוח?" שאל בהומור לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, שקיבל כמה מהחלטותיו הגורליות בין כתלי הבית בשדרות בן מימון 46 שבשכונת רחביה הירושלמית, בית שבו הלך לעולמו בפברואר 1969. השבוע ייפתח הבית בפני הציבור הרחב, שיוכל ללמוד על פועלו של אשכול באמצעות מרכז מבקרים עם תצוגה מקיפה.
את המרכז הקימה ומפעילה "יד לוי אשכול", מייסודה של מרים אשכול, אלמנתו של ראש הממשלה השלישי, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים. זו גולת הכותרת בהנצחתו של ראש הממשלה הנשכח-יחסית בזיכרון הציבורי, שלא בצדק: אשכול ייסד את חברת המים הלאומית "מקורות", כיהן כשר האוצר במשך 11 שנים בתקופה הקריטית של הקמת המדינה, היה ראש הממשלה שהכין את הצבא לניצחון הגדול של "מלחמת ששת הימים" אחרי מיתון חריף, ביטל את המשטר הצבאי שהושת על הערבים הישראלים, העלה לארץ את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, ופתח את שידורי הטלוויזיה בארץ הקודש.
מרכז המבקרים בבית הישן, שבו התגוררו גם דוד בן גוריון (לפני אשכול) וגולדה מאיר (אחריו), מציג את החיים הצנועים של ראשי הממשלות שהתגוררו כאן. ההשוואה למציאות העכשווית של סיגרים, טיסות, גלידות ותביעות משפטיות מול עובדים זוטרים בוודאי תצוף בראשם של מבקרים רבים שיפקדו את המקום, ותזכיר את המשפט "בתוך עמי אני יושב".
ביתו של יוליוס ג'ייקובס
הבית נמצא במפגש הרחובות בן מימון ואוסישקין. זהו לב רחביה, השכונה שיצאה משולחנו של האדריכל המהולל ריכרד קאופמן, שהגה אותה כשכונת גנים עשור קודם לכן. כאז כן היום, רחביה נחשבת לאחת השכונות האריסטוקרטיות בישראל, הן בזכות המורשת האדריכלית שלה והן בגלל זהותם של דייריה.
על מגרש בשטח של 920 מטרים רבועים, הוקם כאן ב-1933 בית מגורים למשפחתו של יוליוס ג'ייקובס, יהודי ממוצא בריטי ששימש כסגן מושל ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. האדריכל היה בנימין חייקין (1950-1883). הידוע כמתכנן בתי החולים "שטראוס" בירושלים (כיום מרפאות בית חולים הדסה) ובתל אביב (ברחוב בלפור, כיום אגף לבריאות הציבור של העירייה), בניין עיריית חיפה, וילה מלצ'ט על שפת הכנרת והתיאטרון בקמפוס הר הצופים בירושלים.
את וילה ג'ייקובס ברחביה תכנן חייקין כשהוא משלב סגנונות: חלוקה לגושים ריבועיים וגגות שטוחים כמיטב האדריכלות המודרנית, לעומת קשתות בחזית ובפנים הבית שמייצגות אדריכלות ים-תיכונית, וגם ארובה מקושטת בסגנון ספרדי.
זהו אחד הבתים הבודדים ברחביה שלא חופה באבן מקומית, אלא מטויח כולו, ולכן הוא בולט בשכונה. "הבנייה באבן עוגנה בחוק מחייב ב-1918, בראשית תקופת המנדט", כותב האדריכל משה שפירא בתיק התיעוד שהכין אשתקד, ומסביר מה קרה כאן: "כל התוכניות העירוניות מתקופה זו ואילך חייבו את הבונים והקבלנים להשתמש באבן, בבנייני ציבור ובבתים פרטיים כאחד. הספקת האבן על ידי בעלי המחצבות הערבים הייתה יציבה עד לתחילתם של המאורעות. בשנות ה-30 החל מחסור באבן לבנייה, שנבע מהמונופול הערבי על סיתות האבן ובשל המתח הלאומני בין ערבים ויהודים. לאור השאיפה של המוסדות הציוניים להמשיך את תנופת הבנייה, הופעל לחץ על השלטון הבריטי להגמיש במקצת את חובת הבנייה באבן".
תוכנית הבית פשוטה. קומת הקרקע מחולקת לחדרים מרווחים במיוחד: סלון, חדר אוכל, חדר עבודה ומטבח. בקומה העליונה מוקמו חדרי שינה צנועים. בחצר הוקם מבנה שירות קטן עם חניה לרכב, שהוסב מאוחר יותר למגורי אבטחה. כיום הוא משמש את משרדי "יד לוי אשכול".
בעל הבית נהרג בפיצוץ ''המלך דוד''
סופו של בעל הבית הראשון היה מר. הוא נהרג במשרדו במלון הפאר "המלך דוד", בפיצוץ הקטלני שביצעו אנשי האצ"ל ביולי 1946. שנים ספורות לאחר מכן נהרג גם בנו, סנדי, בתאונת מטוס של חיל האוויר בעת שירות מילואים בבסיס תל נוף. המשפחה עקרה לרחובות, ואחרי הקמת המדינה עבר הבית לבעלות המדינה, שהפכה אותו ב-1950 למעון הרשמי של ראש הממשלה.
דוד ופולה בן גוריון נכנסו לכאן כדיירים הממלכתיים הראשונים. עם פרישתו של בן גוריון ב-1963 נכנס לכאן אשכול, שהיה אלמן, וכעבור כשנה נישא למרים. בני הזוג אשכול התגוררו בווילה עם שתי בנותיו הצעירות של ראש הממשלה, במשך שש שנים. אחרי פטירתו הפתאומית של אשכול, בחדרו בקומה העליונה ב-1969, נכנסה לבית גולדה מאיר, והיא התגוררה פה עד התפטרותה באפריל 1974. לאה ויצחק רבין כבר לא גרו כאן, אלא נכנסו ל"בית אגיון" ברחוב הסמוך - הבית שמשמש את ראשי הממשלה עד היום.
שנה אחרי מותו של בעלה, הקימה מרים אשכול את "יד לוי אשכול" שנועד להנציח את מורשתו, וב-1977 הצליחה לקבל לידיה את הבית. הקמת "המועצה להנצחת זכרם ופועלם של נשיאי ישראל וראשי ממשלה" ב-1986, הצליחה לגרוף תקציב לשיפוץ ראשוני של הבית. עבודות השיפוץ החלו תחת שרביטו של האדריכל פטר בוגוד, מתכנן פרויקט הקארדו ברובע היהודי, שהוסיף קומה שלישית ופיר מעלית, אך העבודה לא הושלמה משום שהתקציב אזל.
"כך חלפה לה תהילת עולם", כתב האדריכל פיליפ ברנדייס בתיק תיעוד מוקדם שהכין ב-2002. "28 שנים עמד בית ג'ייקובס שומם ונטוש, בניגוד גמור לחיים השוקקים שידע בשיא תהילתו. בשנות ה-90 אף התגנבו לתוכו צעירים חסרי בית וצרכני סמים, והמשטרה נאלצה לפנותם ולאטום את הבית בבלוקים".
רק בתחילת העשור הנוכחי התחדשו העבודות, ואת עבודות השימור הנוכחיות תכנן האדריכל משה שפירא. התקציב בסך כ-8 מיליון שקל הושג בתמיכת המשרד לענייני ירושלים ומורשת, שהעמיד כרבע מהסכום, החברה להגנת הטבע (שתוזכר מיד) ותורמים פרטיים כמו משפחת פדרמן, חברות "טבע", כימיקלים לישראל וכתר פלסטיק, והבנקים לאומי, פועלים ומזרחי-טפחות.
ביקור בבית
שתי עמדות השמירה המקוריות, החוצצות בין הרחוב לחצר הבית, נותרו על מקומן. כך גם דלת העץ המפוארת המקבלת את פני הבאים. התצוגה החדשה הוקמה בקומת הקרקע, הכוללת 146 מ"ר בלבד, אך המעצבים הצליחו להפיק מהשטח המצומצם את המיטב. ברקע עמדת הקבלה נתלה תצלום ענק של לוי אשכול בשחור-לבן, ולצדו תצלום קטן של רעייתו השלישית, מרים אשכול. מצטיידים בטאבלט ומתחילים במסע גדוש הנמשך כ-50 דקות.
הסיור חולף על פני חדרי הבית בקומת הקרקע: הסלון, שבו מוקרן סרט על פועלו של האיש; חדר הטלוויזיה, שם נדלק לפתע מסך הטלוויזיה הישנה ומצטרף למהלך ההסבר; המטבח הענק, שהפך במיתוס הלאומי ל"מטבחון" שבו ראשי הממשלה (בעיקר גולדה מאיר) מקבלים החלטות; פינת האוכל הקטנה שבה סעדו בני הזוג אשכול את ארוחת הבוקר, קודם שלוי יצא לנהל את המדינה; ונקודת סיום בחדר האוכל המרווח עם פינת העבודה הצמודה. מכאן יוצאים למרפסת ולחצר.
"חשוב היה להעביר מסר של איכות אחרת של מנהיגים שהיו לנו, אנשים צנועים שצמחו מתוך העם ונשארו בתוך העם", מסביר אליאב נחליאלי, מעצב תעשייתי בוגר "בצלאל" ומוזיאולוג, העומד בראש חברת "פרוגרמה 1" שתכננה ועיצבה במשך כארבע שנים את פנים הבית והתצוגה. "הדילמה הייתה קשה", הוא מספר, "מצד אחד רציתי לשחזר את הבית כפי שהיה בתקופה של אשכול, כשמבחינתי זה היה גם המטבח של פולה בן גוריון ושל גולדה מאיר. רציתי לשחזר אווירה. מצד שני רציתי לתקשר עם בני הדור הצעיר, שסף הגירוי שלהם מאוד גבוה. לכן תכננתי רקע של תפאורה תקופתית, עם אפשרות לשוטט עם טאבלטים שבעזרתם התפאורה מתעוררת לחיים".
בלי הולוגרמות ופעלולים, הסיפור מדבר
נחליאלי גדל בסביבה בשנות ה-50 וה-60, וזוכר היטב את הבית בשנות התהילה שלו, כאשר הלך ברגל מביתו לקן "הצופים" בעמק המצלבה: "אני זוכר את השוטר שעמד בכניסה. הוא לא היה עם ז'קט ועם כל המערכות המגוחכות האלה שתקועות להם היום באוזניים. השוטר היה עומד ומנהל שיחות עם העוברים והשבים, לא היה ניכור".
נחליאלי, שתכנן את התצוגה ב"בית הפלמ"ח" בתל אביב, את "החמאם הטורקי" בעכו העתיקה, את מרכז המבקרים במצדה ואת "מרכז שרשרת הדורות" ליד רחבת הכותל, בקיא בשילוב ערכים עם קדמה טכנולוגית, באופן שמאתגר את התצוגה המוזיאלית המסורתית.
"הולוגרמות ופעלולים זרים למסר ולמקום", הוא מסביר, "ולכן התאפקתי לא לעשות את זה. את הריהוט עשיתי בדיוק כמו בבית הוריי. לא היה אז ייבוא מאיטליה, אלא היו הולכים לקנות רהיטים בשק"ם". רק שולחן העבודה והכיסא של אשכול הם מקוריים; כל השאר שוחזר על פי תמונות. "לאנשים קל להתחבר לסיפורים", מאמין נחליאלי, "וקל יותר להתחבר לסיפור מאשר להנחית עליהם מידע על הראש. דרך הסיפור אני נכנס למערכת הרגש של המבקר, וברגע שנכנסתי לרגש, הפתיחות של המוח גבוהה יותר".
כותרת משנה: השותף - החברה להגנת הטבע
החברה להגנת הטבע גרה פה עכשיו
בגלגול העכשווי של הבית, לוי אשכול כבר לא לבד: הוא קיבל את החברה להגנת הטבע כדיירת נוספת במבנה. השותפות המפתיעה נועדה להשיג תקציבים למימוש הפרויקט, ולהבטיח שזה יהיה מוקד תוסס ברבדים נוספים. מה הקשר בין אשכול לבין טבע? "הוא פרסם מנשר המעודד לגדל ירקות ופירות, היה איש אדמה, ו'מלך המעדר' היה הכינוי שלו בדגניה ב'", מעניקה הסבר מאולץ אביטל גולנזר-אפרתי, מנהלת קהילת ירושלים והסביבה של החברה להגנת הטבע, שמשרדיה תופסים את הקומה השנייה. "חיפשנו בית של קבע, וכשקיבלנו את התיווך עם 'יד לוי אשכול', החברה אימצה את הרעיון לליבה".
הנוכחות שלה מתבלטת כבר עכשיו בחצר הבית (בעיצוב ובביצוע של ענת קאופמן) שמאכלסת בריכה אקולוגית, קיר ירוק, קומפוסטר ותיבות קינון לציפורים, ובאולם ההתכנסות בקומה השלישית שבו מתקיימות ישיבות של אנשי החברה. המדריכים בבית אשכול לא יהיו אנשי החברה להגנת הטבע, אלא מתנדבי שירות לאומי שייכנסו לתפקידיהם בשבועות הקרובים.
למה אין הנצחה מסודרת?
אבי וידרמן, יושב ראש "יד לוי אשכול", מספר כי ראש הממשלה השלישי, "בשונה ממנהיגים אחרים שאנחנו מכירים, ידע לשים את האגו בצד כשהוא יודע שהוא מסתכן. כשהחליט להעלות את עצמות ז'בוטינסקי לקבורה בארץ, מהלך שבן גוריון התנגד לו בכל הכוח, אשכול ידע בבירור שניתנת כאן לגיטימציה למפלגה היריבה, אבל הוא הבין שכך פועלת דמוקרטיה ולשם הוא חתר". וידרמן, אגב, היה עוזרם של ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט, ובעצמו התמודד ברשימת "קדימה". כיום הוא פעיל במגזר הפרטי.
הז'אנר של בתי מגורים משוחזרים, שנועדו להציג את אישיותם של מנהיגים ואנשי תרבות, הוא תופעה ותיקה בישראל: בית הסופר ש"י עגנון בתלפיות, בית הרב אברהם יצחק קוק ובית הציירת אנה טיכו במרכז ירושלים, בית ביאליק ובית ראובן בתל אביב, בית השייח אמין טריף בג'וליס, בתיהם של מנהיגי המתחרות יאיר שטרן בתל אביב ושרה אהרונסון גיבורת ניל"י בזכרון יעקב, וכמובן וילה ויצמן ברחובות ובתיו של דוד בן גוריון בתל אביב ובקיבוץ שדה בוקר. שני ראשי ממשלה שלזכרם הוקמו מוסדות הנצחה הם יצחק רבין ומנחם בגין.
אלא שבניגוד למדינות מערביות גדולות, כמו ארצות הברית שבה כל נשיא בונה לעצמו ספרייה אדירה להנצחתו במימון ממשלתי מסודר, בישראל אין כל ערובה לכך שראש ממשלה יונצח; זה תלוי בעיקר בגחמותיהם ובכספיהם של קרובי משפחה. כך יצא, שלדמויות משמעותיות בתולדות ישראל כמו גולדה מאיר, יצחק שמיר או משה דיין לא הוקם אף אתר שיספר על הערכים שהנחילו. אולי יש בכך מעלה מסוימת, משום שכך מנטרלים את הכוחנות שאותם פוליטיקאים ביטאו בחייהם? "זו טעות קרדינלית", פוסק וידרמן. "אין כאן רק פולחן אישיות, אלא סיפור. סיפור שקובע את הנרטיב גם לעתיד, וכיום מדינת ישראל בורחת מלספר את הנרטיב שלה".
נתניהו וריבלין באים לחנוך
אחד מבניה המפורסמים של רחביה, שמתגורר בבית אגיון הסמוך, יחנוך השבוע את הבית המחודש ואת מרכז המבקרים. זהו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיגיע לטקס החגיגי בחברת נשיא המדינה ראובן ריבלין, השר לענייני ירושלים ומורשת זאב אלקין, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ויו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג. בנוסף לבני משפחת אשכול, תשתתף באירוע הדיירת הראשונה בבית המקורי: רות, בתם של יוליוס ונחמה ג'ייקובס.
בחודש הבא, ינואר 2017, ייפתח הבית לציבור הרחב. קודם לכן כבר ייערכו כאן הרצאות (בתשלום), בין היתר על דמויותיהם של ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם – מבן גוריון עד שמעון פרס – תוך דגש על מערכת היחסים בינם לבין לוי אשכול.
-----------------------------
כך ייראה מעון ומשרד רה''מ החדש בירושלים: לחצו על התצלום
