אביה של ציפורה סלומון הלך לעולמו בשבת תְּצַוֶּה, ומבחינתה במותו ציווה לה את החיים. "זה היה עבורי אות משמיים", אומרת השבוע סלומון בשיחת טלפון מניו יורק, "הרגשתי כאילו קיבלתי אישור מאלוהים, שמותר לי לתפוס תשומת לב עם הבגדים שלי ושמה שאני עושה הוא טוב, שכל מה שאני עושה לכבודו (של אביה, א"י) הוא כבוד ותפארת".
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- בלה חדיד: "אני גאה להיות מוסלמית"
- גילי סער חוזרת לדגמן דווקא בהיריון
- איך הפכו מטפחות הראש לטרנד אופנתי?
פרשת תְּצַוֶּה, הפרשה השמינית מתוך ספר שמות, מפרטת, בין היתר, את ההוראות לתפירת בגדי הכהן הגדול. "כתוב: 'ועשית בגדי-קודש, לאהרון אחיך, לכבוד, ולתפארת'", שבה ומצטטת סלומון מהתורה בעברית במבטא אמריקאי כבד. "אבי יכול היה למות בפרשת נח או בכל פרשה אחרת, אבל הוא נפטר בשבת בו מצווה אלוהים על משה לדאוג לבגדי הקודש עם הוראות מפורטות לחייט, המקצוע של אבי. באותו רגע הבנתי שאין מקריות בחיים, והיום אני מרגישה שלהיות מתלבשת טובה זה תיקון העולם שלי".
ציפורה סלומון היא מאיקונות האופנה הבינלאומיות המסקרנות כיום. מי שהיתה משתתפת קבועה במדור אופנת הרחוב של הצלם ביל קנינגהם בניו יורק טיימס, והתפרסמה בעולם כשהופיעה ב-2011 בספרו של ארי סת' כהן Advanced Style ושנה לאחר מכן בקמפיין סתיו-חורף 2012-13 של בית האופנה לנוון, השיקה בשבוע שעבר את ספרה The Art of Dressing: Ageless, Timeless, Original Style בהוצאת Rizzoli היוקרתית מניו יורק.
לדברי סלומון, הספר צפוי להימכר בחנויות הספרים בישראל מהשבוע הבא (ואפשר גם להזמינו באינטרנט ב-120 שקל, כולל משלוח לישראל). נכון לעכשיו הספר לא מתוכנן לעבור תרגום לעברית, על אף הזיקה של הכותבת, ילידת נתניה שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית בגיל תשע.
בשיחה איתה, המתקיימת לסירוגין בעברית ובאנגלית, סלומון מפליגה קדימה ואחורה בזמן, מסיפורי משפחתה, ניצולי שואה שנפגשו בהונגריה בתום המלחמה, לחגיגות פורים בישראל, ולדרך שהיא משתמשת בלבוש ככלי להגשמה עצמית וביטוי אישי. ספרה משלב תצלומי אופנה בכיכובה לצד עשר נשים נוספות בעלות סטייל וקשר אישי לסלומון, כמו זיוה סירקיס החיה על קו תל אביב-לוס אנג'לס. על כל אחת מהדמויות יש לסלומון סיפור כמעט מאגי, כמו העובדה שסירקיס ילדה את בנה באותו תאריך שבו נולדה סלומון, שתחגוג 67 בעוד כשבועיים. אחד הפרקים בספר מוקדש כולו לצלם אופנת הרחוב המנוח ביל קנינגהם, ולדרך שהשפיע עליה.
את התצלומים הרבים בספר מלווים טקסטים ברוח העצמה נשית, המבקשים לסייע לנשים "למצוא את הסטייל האינדיבידואלי שלהן", כפי שמציינת סלומון. "יש בספר טיפים כדי לעורר בכל אחת השראה", היא ממשיכה, "נשים הולכות היום לאיבוד בשאלות של מה ללבוש ומה נראה טוב. אם אני יכולה, אני רוצה לעזור להן להתלבש ולהשיג את הסגנון שהן רוצות. ככל שאני מתבגרת, אני מבינה יותר על אופנה ועל החיים שלי. אני חושבת שהמפתח באופנה הוא לדעת מי את. זו שאלה שלדעתי אנחנו מבזבזים את כל החיים כדי למצוא לה תשובה, ואני חושבת שהספר הוא התשובה לכך בצורה מאוד רוחנית: מסע של אישה אחת בחיפוש אחר השכינה".
כשהיא נשאלת איזו מהתמונות בספר קרובה במיוחד ללבה, סלומון מפתיעה ומספרת על תמונה של הוריה יצחק ואידה דינה, חייט ותופרת, ושל דודה נאצו ודודתה יולי. "הגעתי ממשפחה של ניצולי שואה שהתלבשו מצוין, כמו כוכבי קולנוע", היא אומרת, "הם ברחו מהשואה והגיעו לישראל, מדינה שהיתה מאובקת ולא התלבשו בה, מדינה שהיה קשה לחיות בה. ועדיין, דודה יולי ואמא שלי הקפידו על שמלות יפות וליפסטיק אדום. המוטיבציה המרכזית להוציא את הספר היתה להוקיר את ההורים שלי ולשמור על המורשת שלהם. הם שניהם היו אמנים, תופרי עילית".
"יש בספר תמונה שלי מפורים", היא חולקת זיכרון נוסף. "כילדה, אמא שלי היתה תופרת לי את כל התחפושות לחג, שהפגינו את כל היכולות המקצועיות שלה: תפירה, סריגה, רקמה. פעם אחת הייתי סנטה קלאוס, פעם סופגנייה, נערה ערבייה או נסיכה פרסית. בספר יש תמונה שלי מגיל שנתיים מחופשת לשלגיה. עבורי, כל יום הוא סוג של פורים, כי הלבוש שלי הוא טוטאלי: אם אני מתלבשת בסגנון סיני, אני בונה טוטאל לוק שלם. ללא ספק, זאת הדרך שלי לזכור ולשמור את ההורים שלי".
______________________________________________________
ומה גילינו בביקור בארון ובבית של אניה בוקשטיין?
