איך הפכה ת"א מבירת אופנה למֶכָּה של רצים מיוזעים בבגדים מכוערים?
המרתון הוא רק השיא של המפגע האסתטי שהשתלט על המרחב הציבורי שבו כולם רצים, בכל מקום וזמן, בבגדי לייקרה צמודים מדי, חשופים מדי ומיוזעים מדי. אז די!
פתאום הפכנו להיות אומה של אצנים. דקה של חוסר תשומת לב והופ, המרחב הציבורי התכסה בכמויות אדירות של לייקרה וזיעה. התמכרנו לספורט כי סיפרו לנו שככה נהיה רזים וצעירים ופופולריים בטינדר. לא יודע אם זה עובד, אבל גם אם לא איבדנו גרם אחד, ברור שאיבדנו את הבושה. יצאנו לרחובות לבושים בכאילו-בגדים והתחלנו לרוץ.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- נסיכת פאנק בת 71: דבי הארי היא עדיין אייקון אופנה
- כל הפרטים על שמלת השמפניה הוורודה של שרה נתניהו
- לאו נסים מראשון לציון מדגמן את החלום האמריקאי
כולם רצים. לבד, בקבוצות, בפארקים, על המדרכות, על הראש שלי. מודדים דופק, וצעדים, ומרחקים, ומדברים על זה, בלי סוף. בפייסבוק הפכו הרצים לטבעונים החדשים, לפחות בכל הקשור לרמת הניג'וס והנמאוס. כדרכם של חסידים שוטים, גם הרצים מתייחסים לכל מי שסתם הולך לתומו כאל טפיל חברתי שטרם גילה את האור - מרתיח אך זניח יחסית לעובדה שברוב המקרים מדובר במפגע אסתטי מהמדרגה הראשונה - נגיד, המזרקה של אגם, עם אותו אפקט של אש ומים, רק בפוליאסטר שחור משובץ צבעים זוהרים. ובמקום שיוציאו אותם אל מחוץ לחוק, עוד מארגנים להם מרתונים על בסיס קבוע וצפוף למדי, כדי שיוכלו לחסום עוד צירי דרך חשובים ולתרום לתעשיית פפקי התנועה, כי אין מספיק.
עד כה השכילו מוסכמות החברה למשטר את הניראות המקובלת באירועים שונים, כלומר, יש דף כללים לא כתוב שמבהיר לכולם מה לובשים לאן. כך מצמצמים את תחושת הפדיחה של הגעה לחתונה לא שלך בשמלה לבנה, למשל. מהבחינה הזו, הריצה משחררת, כי מתברר שהיום להגיד "אני רץ" זה תירוץ לגיטימי להזיע את עצמך על הזולת, בכל מקום ובכל משקל וגיל. כי אם רצים אז זה בסדר, מתבקש מהעלילה, כמו עירום פרונטלי בסרטים של דובר קוסאשווילי.
אומרים שלרוץ זה בריא וחברותי, ועל הדרך גם מרים לתחת, אז מה רע? ובכן, כמעט הכול: הצמוד-צמוד הזה, שמלשין על כל סביח שהורדנו בהפסקת הצהריים; הבד שלא נושם, הזיעה הנשפכת כמים, ובית השחי החשוף, שבשיחה צפופה שהיתה לי עם אלוהים אפילו הוא התוודה שלא היתה לו שום כוונה שנצא עם זה החוצה. אגב, הוא גם כמובן לא התכוון לברוא את הלייקרה, שהיא כבר המצאה של הצד השני - החומר ממנו עשוי הגיהינום. מדובר בסיב אלסטי שממש לא עושה חסד לתוצאות של העדפת הנוטלה על פריכיות האורז. זאת אומרת, שכל מה שהצלחנו עד כה לארוז בתוך ג'ינס מחמיא, יוצא מהארון מהר יותר מזמר שוליים לפני אלבום חדש.
אם לא די בכל אלה, הרי שכל מי שרץ חייב לתקשר את התחביב שלו בתפוצה כלל עולמית, גם כשהוא כבר נמצא במנוחה מוחלטת. לכן הוא יסתובב תמיד אזוק במדי הכת, גם במקומות ואירועים שהחליפה יפה להם.
קצר מדי, צר מדי ולח מדי - כך אפשר לסכם את כל הרע והנורא במראה שהשתלט לנו על המרחב העירוני. את פלג גופם התחתון עוטפים האצנים ב"לגינגס", או בעברית, צמודונים, שכשמם כן הם - נצמדים בדיוק לאותם מקומות שהרפוי נכון להם. אל הצמודונים מצוותים חלקים עליונים ממחלקת הגופיות/גוזיות אלסטיות, כשהמשותף לכולן הוא השתי מידות פחות מהמציאות, והעיגולים הרטובים על הגב. את המראה הזה, בתוספת מקלחת הזיעה ההכרחית, הם דוחפים לנו לפנים בכל הזדמנות, כך שלא נותרה טריטוריה עירונית חופשייה מהאסתטיקה המפוקפקת. ותנסו אתם להעיר להם, או לבקש במחילה שירוצו בדרך עפר צדדית. ראו הזהרתם: התגובה ברוב המקרים תישלח אתכם לעזאזל כלשהו.
גם תעשיית האופנה מיישרת קו, בשמחה, עם הטרנד האצני. לא רק נייקי ואדידס ושאר החשודים המיידיים נענים למגמה, אלא גם המעצבים של מותגי האופנה המובילים, שמקדמים בעונות האחרונות את הספורט-קוטור או האת'לייז'ר (או כל שם הכלאה אחר שניתן לתופעה על מנת להצדיק את קיומה כמגמה) - כשהלבשה עילית פוגשת את אלכס, המאמן מהולמס פלייס. גם כאן הטייץ אותו טייץ, ולגוזייה לא נוספו תפרי זהב, אלא תווית עם שם נחשק, שהופך את הטייץ לממותג ואת תג המחיר לקוטור של ממש. ובדיוק בנקודה שבה מתחילים לערבב מעצבי אופנה עם ספורט, קורה דבר נורא: התוצאה עוזבת את ההליכון במכון ויוצאת לכבוש את העיר. כי אם כבר הוצאנו חצי משכורת על פיסות ניילון קטנות ואלסטיות, יהיה ממש חבל לא לשתף בהן את כל העולם.
לפני יריית הפתיחה של מרתון תל אביב ברצוני לנצל את הבמה שניתנה לי כאן, כדי להכריז על השקתו של טרנד חדש - קוראים לו "הרמתי ידיים", והוא מורכב מטרנינג מנוזל משובץ בפירורי ערגליות. לטובת תוספת באזזז, נגדיר אותו כ"ספורטיבי בקטע אחר". וכל מי שנואש מהריצות של כולם לשום מקום – אחריי!
