ביקשנו מאילנית לוי, אחת שכבר הספיקה לעבור דבר או שניים, לספר על הנשים המשמעויות בחייה. במי היא בחרה, ומדוע?
אחותו של בן זוגי אלירז: זוהר שדה
בת 22, חיילת משוחררת, תושבת גבעת־עדה
כי לא הכרתי קודם לבקנים, וגיליתי בחורה מלאת ביטחון
אילנית מספרת:
"פגשתי לראשונה את זוהר, אחות של אלירז, כשהגעתי לצפות איתם במשחק הגמר של 'גולסטאר' (העונה השנייה), שבו אלירז השתתף. אז גם ראיתי את כל המשפחה בפעם הראשונה לאחר שנתיים שבהן היינו ביחד. ידעתי שיש לו אחות בת 17 ולא ידעתי שהיא לבקנית, כי אצלם בבית אף אחד לא עושה מזה עניין. לפני שהכרתי
אותה, ידעתי רק שהיא הבת הקטנה אחרי שלושה בנים, המפונקת יחסית. אלירז אמר לי, 'היא לא פראיירית'. באתי נורא מסוקרנת.
"היום אני מרגישה שהיא כמו אחותי הקטנה, והיא כמו אחות גדולה של אלין וליאם, הילדים שלי. אבל יותר מהכל חשוב לי לספר שגיליתי ילדה מדהימה. לא הכרתי קודם לבקנים, ולא ידעתי איך זה משפיע על הביטחון שלהם. וזוהר ממש בטוחה בעצמה. זו גדולתם של ההורים שלה, שחינכו נכון את הילדים שלהם. הם עטפו אותה והעניקו לה תחושה שהיא לא פחות טובה ולא שונה. מדהים לראות ילדה שאומרת: אני מהממת, אני טובה, אני אחת מכולן. זה הרי גיל פיצי שבו כל מה שחשוב לך הוא מה יגידו עלייך ולא להיות שונה.
"היא מעוררת בי השראה משום שהיא לא מחפשת לעצמה הנחות. היא התנדבה לשרת בצבא ויש לה חלומות גדולים, ואני מאמינה שהיא תגשים אותם. למדתי ממנה איך אישה צעירה עם מראה קצת אחר, כביכול, משאירה מאחוריה את כל הזמזומים ואת כל מה שאומרים וחיה נטו לפי מה שהראש, הלב והמשפחה שלה חיים. לא לפי העולם. לא חשוב לה להיות אהובה על כולם.
"עזר לי לראות איך ילדה בגילה חיה אחרת ופחות חשוב לה מה יגידו עליה, דווקא בגיל שבו אתה רוצה למצוא חן. גם אלירז כזה ולכן אני חושבת שזה מגיע מהבית שבו הם גדלו".
וזוהר אומרת:
"אני בת רביעית, נולדתי אחרי שלושה בנים ושום דבר בחיים שלי לא היה שונה בעקבות הלבקנות. אני לא זוכרת שהיה לי קשה אי פעם בגלל זה, גם לא כשהייתי צעירה יותר. כשאנשים שואלים אותי שאלות על הלבקנות, אני עונה בשמחה כדי שידעו מה זה. יש אנשים ששואלים, למשל, למה העיניים מרצדות, ואני מסבירה.
"סיימתי תיכון בממוצע בגרויות גבוה ואז התגייסתי. יש לי בעיית ראייה והחשיפה לשמש מסוכנת לי במיוחד, לכן יכולתי לקבל פטור משירות צבאי, אבל בחרתי להתנדב. הייתי חוקרת מודיעין בחיל הים והיה מאוד מעניין, הייתי חוזרת לתפקיד הזה עכשיו.
"בימים אלה אני לומדת לפסיכומטרי, מתכוננת ללימודים בשנה הבאה, או אולי אפילו בסמסטר הבא. אני רוצה ללמוד משפטים ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. אני מתכננת לעבור לגור בירושלים, זה הכיוון כרגע
"ומה עם חיי האהבה שלי? אין כרגע אהבה בחיי. כמו כולם אני רוצה, אבל לא לחוצה על זה בכלל. לאן יש לי למהר?".
------------------------------------------------------------------------------------------------
אמא שלי: רחל לוי
בת 74, עקרת בית מחיפה. אלמנה כ־12 שנה, אם לחמישה
כי היא הצליחה לברוא לעצמה חיים חדשים אחרי מות אבי, והיום היא פורחת
אילנית מספרת:
"אמא שלי היא לא בן אדם שלמד, ולפני שאבא שלי נפטר היא גם לא ידעה להוציא כסף מכספומט. חוץ מלגדל את הילדים היא לא ידעה מה קורה בעולם החיצון. אבא שלי היה אחראי על הכל.
"כשאבא שלי נפטר מסרטן חרב עליה עולמה. לראשונה בחיי ראיתי אותה חלשה ושבורה. אני זוכרת אותה בוהה בו בבית החולים, היא לא הייתה מסוגלת להכיל את החולשה שלו, את העובדה
שהוא כבר לא האיש החזק שמפרנס ובא עם סלים מהשוק ומביא לה את הכסף שהיא צריכה.
"אבא שלי נפרד מכל אחד מהילדים, ובסוף אמר לה: תשמרי על מה שבנינו ביחד. היא קיבלה את זה כמו צוואה: היא חייבת לוודא שהקן לא יתפרק. אנחנו באמת נשארנו מאוחדים ונפגשים הרבה. כל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר וכולם מאוד מוצלחים, אנשים טובים עם ערכים, מלח הארץ, למרות שגדלנו בשכונה בעייתיית.
"כמו שהיא נשברה, אמא התרוממה בזכותנו, הילדים שלה, ובעצם חיה פעמיים: את החיים שלה עם אבא שלי, ואת החיים שלה היום. היום היא נוסעת ברחבי הארץ, מבקרת את האחים שלה, הפכה לעצמאית.
"הטרגדיה הכי גדולה של חיי נתנה לאמא שלי מתנה, חיים חדשים. אחרי שאבא נפטר היא למדה שאפשר להוציא כסף מהבנק, ואפשר לנסוע לבקר אנשים ושלא צריך לבשל כל יום ולא נסגרו השמיים. לצד העצב הגדול אמא שלי פורחת היום, וזה מדהים. אני מסתכלת עליה ואומרת: 'זאת העצמה נשית'".
ורחל אומרת:
"כשהתאלמנתי לא ידעתי איך אני ממשיכה הלאה, אבל היה לי ברור שאני לא רוצה לעזוב את הדירה שבה גידלתי את הילדים. השנה הראשונה שלי כאלמנה הייתה מאוד קשה. יצאתי לבקר את הילדים והנכדים, והייתי חוזרת הביתה ובוכה. היום אני חיה לבד בחיפה, כל סוף שבוע יוצאת לבקר בני משפחה, ויש לי ברוך השם קרובים מנהריה ועד אילת. הילדים שלי, ובעיקר אילנית, לא מבינים איך אני עושה את זה. הם זוכרים שפעם לא הייתי זזה מפתח הבית.
"מצאתי בעצמי כוחות כי ראיתי שאין ברירה. הילדים שלי עסוקים עם הנכדים, קשה להם לבוא אליי, ואני לא מעוניינת לעבור לגור במקום אחר, נעים לי בבית שלי, ולכן הבנתי שאני צריכה לנהל את עצמי לבד. זו המציאות והתרגלתי לזה. אני מקבלת את המצב שלי.
כשאני מסתכלת על אילנית ועל ההצלחה שלה, אני מלאת גאווה. אילנית היא חיקוי של אבא שלה ממש. היא עומדת באתגרים, יודעת איך לצאת מכל בעיה, בדיוק כמוהו. כשהייתה ילדה לא חשבנו שהיא תתפרסם, הכל קרה במקרה, וזה הצליח. העם אוהב אותה - היא נשארה עדיין מלכת היופי בעיני אנשים, בכל פינה אומרים לי שאוהבים אותה, וזו בעיניי כבר הצלחה. היא גם בת טובה ואמא טובה מאוד, דואגת לילדים שלה - אולי יותר מדי. לפעמים אני חושבת, אלוהים, זה אפילו יותר ממה שאני דאגתי לילדים שלי.
"אני מרגישה בת מזל כי כל החמישה שלי מוצלחים. תודה לאל, אני יודעת שבזה שהצלחתי"
---------------------------------------------------------------------------------------------
חברתי הטובה: מאיה כהן
בת 31, גרושה, אשת שיווק, תושבת רחובות
כי היא ויתרה על הנוחות הכלכלית שבנישואים לטובת התחלה חדשה
אילנית מספרת:
"אנחנו חבורה של עשר בנות מאוד קרובות, כולן עם ילדים מגיל מאוד צעיר, ואנחנו מאוד קשות, לא מכניסות חדשות. אבל מאיה כן נכנסה לחבורה, לפני שבע שנים. היא הגיעה לרחובות מקריית־גת בעקבות אהבה, ונשארה, כמו כולנו, בגלל החברות.
"לפני שנתיים היא התחתנה, ולאחרונה התגרשה אחרי כמעט שלוש שנים וחצי ביחד. אני חושבת שהיא לא הייתה מוכנה לקשר הזה, היא לא ידעה מה היא רוצה מעצמה ולאן היא הולכת,
אלא חיפשה את מה שצריך לעשות: להתחתן, להביא ילדים עם מישהו שבנוי לזה, כל החבילה הישראלית. היא חשבה שהיא מצאה אותה והבינה מהר מאוד שלא. לקח לה זמן לעכל שהיא רוצה להיפרד. אני לא יכולה לקרוא לזה לפרק בית, כי אין לה ילדים. היא פירקה זוגיות. מאיה היא ילדה שאין לה גב ולכן היא אמיצה בעיניי. אבא שלה נפטר בחודש שעבר ולא היה בתמונה במהלך חייה.
"לא כל אחת הייתה מוותרת על הנוחות הכלכלית שהיא הגיעה אליה בנישואים: היא חיה בסוג של אגדה, חיי פאר שלא הכירה קודם. אנשים שגדלו בלי כסף - זה משפיע על ההתנהלות שלהם בחיים, כי את רוצה שיהיה לילדים שלך מה שלא היה לך. אבל מאיה בחרה לעזוב את היציבות ולהתחיל מחדש בגיל 31. נכון, זה גיל צעיר, אבל לא יעזור - למרות הקדמה, השעון הביולוגי שלנו לא עוצר. אנחנו מנפנפות בכל מיני דגלים וזה מדהים בעיניי, אבל השעון הביולוגי נשאר. וזה לא צחוק להתחיל מאפס. היא קיבלה אומץ מול עצמה, לנבור במקומות הפחות נעימים, לגלות מי היא".
מאיה אומרת:
"אילנית תמיד עודדה אותי שהכל מסתדר לטובה. גם אם משהו הלך, משהו טוב יותר יבוא. היא אף פעם לא אמרה לי, 'אוי ואבוי, מה תעשי?' אני מרגישה בת מזל, כי כשיש לך חברות שיודעות לדחוף אותך קדימה, זו ברכה. אילנית אמרה לי, 'אם הסתדרת לפני הנישואים, את תסתדרי גם אחריהם'. באותה מידה היא ושאר החברות היו יכולות להגיד, תביאי קודם ילדים, מה את צריכה בגיל 31 להתגרש? אבל אילנית אמרה לי, 'אם לא טוב לך, אל תישארי שם', וזה מחזק אותי לשמוע את זה מאנשים שגם עברו לא מעט, ואומרים, 'אל תעשי את הטעות שאני עשיתי ואל תמשכי את זה יותר מדי'.
"עכשיו אני מתחילה לחוות את מה שלא חוויתי כילדה. הנשיות שלי מתעוררת. פעם הייתי טום בוי, שיחקתי כדורגל ונגעתי בכל דבר גברי שיכול להיות. גדלתי בפנימייה, עברתי מסגרות ואני בעיצומו של התהליך, להקטין את הגבר שבי, וזו עבודה קשה. אני יודעת שאילנית נהנית לראות אותי מגלה את עצמי כאישה".
הראיון המלא בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
