גוזמים הולכים: מכסחים את העצים בפלורנטין כמו בגני ורסאי
יום של גיזום עצים מהיר ועמוק הפך את השדרה היחידה בפלורנטין לקונדיטוריה. ויש אצלנו עצים שסובלים אפילו יותר
לא קל להיות עץ בתל אביב, וברחובות שלנו במיוחד. למשל שני עצי הדקל הגבוהים והיפים האלה:
עברו התעללות קשה. הם אמנם לא יכולים להתחרות בהתעללות שעוברת השקמה בת מאות השנים ברחוב מאז"ה, אבל גם להם חפירה מזדמנת של חברת כבלים:
קרעה את השורשים:
ולא רק הם. מעט הלאה ברחוב, בסביבה של עבודות תשתית:
נעקר השבוע עץ, כפי שנעקרו רבים לפניו, וגם הוא הותיר אחריו ערוגה ריקה ועצובה:
ויש עוד. עץ צעיר שוכב על המדרכה. לפי מצב הערוגה, די ברור שאיזה מנוול פשוט דרס אותו:
ברחובות שלנו צומחים בניינים. עצים הם כמעט פלא. יש מהם פחות ופחות. אבל בשדרות וושינגטון הם העיקר. הם גבוהים, עבותים, מצלים ומגדירים מרחב קטן שונה:
אפילו במהלך העבודות להפיכת השדרה למדרחוב לפני שנים אחדות, העצים נשמרו במלוא יופיים:
ומאז המשיכו לעמוד. כמו עצים. זקופים וגבוהים, גאים בגזעים מרשימים:
צופני סוד:
וברעמות שיער מתנופפות ברוח:
בשנה שעברה, לקראת אירוע של העירייה בשדרה, שודרגו לכאורה. בערוגות הגדולות שלהם פוזר טוף לקישוט:
והשבוע החליט מי שהחליט שהגיע הזמן לטפל לא רק ברגליים, אלא גם בראש:
כי למה שעץ יהיה עץ, אם הוא יכול להיות פטיפור?
כששאלתי למה גוזמים בצורה כזו עגלגלה, פועל נחמד הסביר שעץ אחד הם גזמו אחרת:
אבל אז "אמרו שזה לא טוב, שזה צריך להיות כמו בקלאווה". ככה הוא אמר, בקלאווה:
בכתבה מרתקת במיוחד על גינון עירוני מתקדם, שפורסמה לא מזמן ב-XNET, נטען ש"ברחובות הערים נפוץ גיזום מופרז של עצים ושיחים. גיזום כזה", הסבירו שם, "מחליש את הצמחים... במקרים רבים הוא גם מפחית את יכולתם לעשות את תפקידם במערכת האקולוגית -- לייצר חמצן, לקלוט פחמן דו-חמצני ולשמש בית לבעלי חיים".
אם לא די בזה, דבי לרר, מתכננת נוף שמתמחה בגינון בר-קיימא, הסבירה בכתבה ש"קיימת מכניזציה גבוהה של ענף הגינון, ובמקביל חוסר ידע מקצועי. כל פועל גננות יודע לכסח בצורה מרובעת; אבל לגיזום מקצועי נדרש יותר ידע. בענף הגינון הכול מופרט לעבודת קבלנים, והעבודה נעשית במהירות... בכלל, מתי הפסקנו לגנן והתחלנו לכסח?" היא שואלת.
איני מטילה, חלילה, ספק בגוזמים שעבדו בחריצות בשדרות וושינגטון:
הם בוודאי מקצועיים, וייתכן שהכיסוח שהרביצו בתוך כמה שעות לעצי השדרה מטרתו אך ורק להיטיב עם העצים (למרות שקשה לראות את זה):
מכיוון שפעמים רבות קוראים מאשימים אותי ביללנות סרק, פניתי גם לגוגל. הקשתי "גיזום עצים", ובאתר משרד החקלאות והכפר מצאתי עמוד "לשאלות ותשובות נפוצות – כל מה שרצית לדעת על עצים".
השאלה הראשונה בעמוד היא: "מדוע ההתנגדות ל'תספורת' לראשי העצים? זה בריא לשיער, אז מדוע לא לעצים?"
והתשובה: "בניגוד לשיער, שהוא רקמה מתה, העץ הוא אורגניזם חי. כל חיתוך בעץ יוצר פצע שלרוב אינו מחלים. דרך פצע זה נכנסים לתוך העץ מזיקים ופטריות, העלולות לפגוע בעץ ואף לגרום למותו. בנוסף, העץ שאנו רואים מעל האדמה אינו העץ כולו. מתחת לפני הקרקע נמצאים השורשים. כאשר נגזמים ענפי העץ, כמות העלים קטנה ואינה יכולה להזין את השורשים. במקרים רבים ה'תספורת' אינה משאירה כמעט עלים על העץ. המאמץ שנדרש מהעץ כדי להוציא שוב עלים הוא עצום, מקצר את חייו בהדרגה אך בשיטתיות, או הורג אותו".
אולי זה רק מפני שהוא בכפר ואנחנו בעיר. כך או כך, יש לקוות שמראה השדרה העגום בתום יום הגיזום הראשון:
לא מבשר על העתיד השחור, שמבטיח משרד החקלאות והכפר, לעצים שעברו תספורת. בכל מקרה, אסור לאבד תקווה. ברחובות שלנו יש חיים אחרי המוות. עובדה -- העץ שנעקר בקיץ ליד בית הספר החדש:
לא שאל אף אחד בעירייה אם אפשר לחזור לחיים:
הוא פשוט חוזר.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
