הרחובות שלנו מלמדים, כפי שניתן לראות, שתספורת היא דבר מגונה לא רק במקרה של טייקונים:
מפעם לפעם גוזמים גנני העיר את העץ הזה כך שלא יפגע בכבלי החשמל שמעליו, והתוצאה, איך להגיד, לא הכי טבעית. "מה הבעיה", יאמר מי שיאמר, "תספורת גרועה יש גם להרבה אנשים; רוצה לחיות בלי חשמל? גיזום זה לא פשע". ואכן, תספורת גרועה אינה הבעיה היחידה, או העיקרית, של העצים ברחובות שלנו. כי סביבם חיים בני אדם. ואלה, כידוע, אוהבים עצים ומתנהגים אליהם יפה:
לא רק עשירים עם כלי משחית חונים בגסות בגומות:
עד כדי כך זה חמור, שצריך להתחנן:
ולא רק מכוניות אוהבות את העצים. גם אופניים. נכון, לקשור אופניים לעץ זו לא ממש התעללות:
אבל לנטוש אותם שם לנצח, זה גם לא ממש יפה:
קשירה, יאמר מי שיאמר, אינה כואבת. אבל מה עם:
זה הוגן להפוך עצים ללוח מודעות?
לנעוץ בהם, לתקוע, להדביק:
או להשתמש בהם ככלי לקידום מכירות של העסק הפרטי הסמוך אליהם:
בין עץ ושרפרפי עץ מתקיים אולי סוג של קשר (כמו זה שבין החיים למוות), אבל פסי לד מחושמלים וממוסמרים?
או:
תרבותיים הרחובות שלנו. אז גם מציירים על העצים:
ותולים עליהם שירים:
לתלוי, אגב, קוראים "משיכה". ואלה מלותיו הנשגבות: "השמש מותחת אותי אליה/ למעלה./ בכח המשיכה שלה./ בעוד האדמה בכח משיכתה/ קורעת ממני נתחים נתחים/ משביעה תאוות בשרים קניבאלית/ ואור השמש מתכווץ אלי סדק זכרון נעורים/ אני שחור". לפחות קשרו אותו בחוט משיכה.
שורשים ומדרכות, גזעים וגומות
גם בלי יצירתיות עממית, עצים ועיר, עצים ומדרכות, לא הולכים הכי טוב ביחד. זה מהטבע. לשורשים יש כוח. הם זורמים לאן שבא להם והמדרכות נכנעות:
מה שמהטבע, מהטבע. אך מה עם מה שמבני האדם?
ברחובות שלנו גומת עץ היא המקום המתאים לפינוי כל דבר. יהיו אלה גלדי קרח, מי סבון מניקוי החנות הסמוכה:
או כל פסולת אחרת:
הכיוון ברור:
הכל מוצא את דרכו אל גומות העצים:
בלטות עודפות משיפוץ הרחובות הציבוריים והבתים הפרטיים:
כלי עבודה, שקי מלט, פסולת אבן ופח:
וחמור מזה, חומרי בנייה ושאריות צבע שנספגים בקרקע:
לפעמים, אגב, שאריות כאלה ואחרות נותרות בגומות הרבה אחרי שהשיפוצים מסתיימים, ולעתים ממש נקברות בהן:
ועוד לא הזכרתי את מי האפסיים הנקווים בגומות ללא ניקוז ראוי:
ואת חיות המחמד. את הפסולת האורגנית שאלה מותירות אחריהן בחלקות האדמה סביב העצים, לא נעים לצלם, ועוד פחות נעים להריח. כדי להימנע מכך, יש כאלה שמכסים את הגומות בדרכים מגוונות. המניע ברור ומוצדק, אך התוצאה חונקת:
אבל למרות היחס הרע, כל העצים האלה, בני מזל, שרדנים שכמותם, עדיין חיים. רק מפני שלא נפלו קורבן לתאוות הנדל"ן.
מחיר הבנייה המואצת
כשחוטבים עצים, עפים שבבים. כשבונים בניינים, עפים עצים. וכשבונים הרבה בניינים? בהקשר זה, ה"גראונד זירו" ברחובות שלנו היא גינת דרויאנוב, שהיתה השטח הירוק הנרחב היחידי בסביבה. גינה גדולה, מלאה בעצים ושוקקת פעילות:
היום אין לה זכר. למרות מאבק התושבים נגד הריסתה ונגד בניית בית ספר על חשבונה, עשרות העצים בגינה, ובהם גם עצים רבי-שנים, נכרתו:
וכעבור שנה וחצי עומד על חורבותיה:
יאמר מי שיאמר, ש"בית הספר הוא הכרח, ואין מה לעשות". אפשר להתווכח גם על זה, אבל לא עכשיו. ומכל מקום, זה גם לא המקרה היחיד שבו הבטון, ברחובות שלנו מנצח. בקצה רחוב נחלת בנימין, קרוב לדרך שלמה, עמד עד אמצע השנה שעברה בית קטן ולצדו עץ גדול:
היום העץ איננו ובמקומו צומח בניין:
ברחוב העליה פינת פלורנטין נהרס בניין גדול וישן:
ומי שילם את המחיר?
השטח עמד מגודר זמן רב בלי שנעשתה בו כל פעילות נדל"נית, והעץ הצליח לשוב לחיים:
אך רק לזמן קצר. בהצצה מבעד לגדר הסגורה, כעבור כחודש מאז שהחלו העבודות, אפשר לראות שהשטיח עדיין שם, אבל העץ איננו:
גם כשהחלו עבודות הבנייה ברחוב פרנקל פינת נחלת בנימין, היו נטועים במקום שני עצים:
כעבור כחצי שנה הם אינם:
מאחורי הגדר שוקדים פועלים על בניית קומות החניון של הבניין הגדול שיקום כאן:
ועל המדרכה נותרו למזכרת שתי גומות מכוסות, ואיש לא יוכל אפילו לנחש שפעם צמחו כאן עצים:
אמנם לא כל העצים באתרי בנייה נעקרים, אבל במהלכה הם נדרשים, בדיוק כמו בני האדם, לסבול את אי-הנוחות ולסתום את הפה:
אמנם יש קבלנים נחמדים, שמתחשבים בצרכי העץ:
כך נראית ההתחשבות כזו מקרוב:
וכך היא נראית מרחוק, במקום אחר:
אבל זו רק כאילו-התחשבות, כיוון שכאשר מורידים את העיניים למטה, רואים מה קורה בגומה:
מהלך הבנייה יכול להיות טראומטי, כמו במקרה של הבית ברחוב השוק. בשלבי הבנייה הראשונים, העץ שלצד הבניין התנשא לגובה:
הוא שרד די יפה את התקדמות העבודות:
אבל יום אחד חטף מכה:
אף אחד לא בכה. העבודות נמשכו ונמשכו, הבניין כמעט הושלם, ועל פניו נראה (מימין) שהעץ השתקם:
אבל כשמורידים את העיניים למטה מתברר ש:
כן, העץ קשור ברצועה לדלת בבניין הסמוך כדי שלא יפול:
ככלל, העצים ברחובות שלנו צריכים ללמוד לקיים יחסים עם הבתים החדשים וגם עם הישנים. בקצהו השני של הבניין ברחוב השוק יש עץ נוסף:
מילא שהוא עירום (עכשיו חורף), אבל איך הוא יוכל לצמוח, אם הגזע שלו תקוע ממש אל קיר הכניסה:
אולי אני סתם פסימית, כיוון שיש כאלה שמצליחים להתמודד עם תנאים כאלה:
ממש מצליחים:
ולא רק זה, גם זה:
לא שלא ניסו להיפטר ממנו:
אבל הממזר לא מוותר:
אך לא לכולם יש כוח לשוב וללבלב, וגדמי-עצים ניצבים ברחובות שלנו כעדות עצובה לעברם הירוק:
עשרות עצים נכרתו ברחובות שלנו בשנים האחרונות, עד שלעתים הרחובות נדמים לשדה קטל:
חלקם נכרתים מפני שמתו מבפנים. כמו זה למשל:
ימים אחדים אחרי הכריתה, שארית הגזע מתפוררת, ולא נותר לו זכר:
כך היה גם עם זה:
ימים אחדים אחרי שנכרת כוסתה הגומה שלו, וזהו. אין יותר עץ:
על פי החלטה חדשה של העירייה, כך הסביר לי אחד הממונים על הגינון, במקום העצים שנכרתים לא יינטעו עצים חדשים במדרכות שרוחבן פחות משני מטרים וחצי. למה? שאלתי. "כיוון שכשהמדרכה צרה", הוא אמר, "העצים צומחים קרוב מדי לבתים, ענפיהם חודרים למרפסות והדיירים מתלוננים". נפגשנו לשיחה הלא משמחת הזו במקרה, ליד גזע של עץ שהוא כרת ברחוב בן עטר:
עץ שהיה האחרון מצדו המזרחי של הרחוב. רק לפני שנתיים ומשהו היו בקצה הזה שני עצים, כפי שאפשר לראות בקצה-קצה התמונה משמאל:
היום הם אינם, כפי שאפשר לראות בקצה-קצה התמונה משמאל:
אחד, כאמור, נכרת, וזה מה שקרה יום אחד לשני:
מה הוא הותיר אחריו, לא קשה לנחש:
אם לעצים שנכרתים אין מחליפים, ברור מדוע ברחובות רבים בשכונה אין היום אפילו עץ אחד לרפואה (וברבים אחרים יש רק עצים בודדים). הקורבן הטרי עמד שנים ליד המינימרקט של אלפרד, בקישון פינת פלורנטין:
כפי שאפשר לראות, לא רק עצים נופלים ברחובות שלנו. אך זה ענייין אחר. והיום הפינה נראית כך:
וממש מקרוב, כך:
עוד עץ חולה הלך לעולמו. כשזה מצב הדברים, לא מפתיע שלעצים אין כל כך חשק לצמוח כאן וגומות רבות נותרות עגומות:
התושבים אמורים, כנראה, להסתפק בגינה מלאכותית ומגושמת, המכונה גינוע:
המסע היה ארוך, והוא מסתיים, לרגל חג האילנות, במה שאפשר לכנות נס.
נס במתחם המוסכים
בין הרחובות אברבנאל, גבולות, מטלון וסמטת אילת, במתחם המוסכים ובתי המלאכה המתרוקן, ניצב עץ גדול ובודד:
אמנם גם הוא עבר תספורת, כי לפני שנה וחצי בערך הוא נראה כך:
אבל הגזע שלו עדיין מרשים במיוחד:
איפה הנס? מצדו השני של העץ:
למרות הבולען שנפער תחתיו וחשף את שורשיו, העץ עדיין עומד. אפילו זקוף. תקווה היא דבר חשוב. אבל ברחובות שלנו קשה למצוא אותה. כי ממש על ידו מישהו סימן את עתידו:
