לקראת מועד ההריסה המתקרב של כיכר דיזנגוף, מתארגנים בכיכר התל אביבית אירועי מחאה, נערכים בה סיורי הספד, ופעילים ירוקים תלו מודעות אבל על 11 עצי הפיקוס הוותיקים שדינם מוות. מה יש באותו סמל עגול ומגושם, שכל כך קשה להם לוותר עליו? כנראה שקצת יותר מאשר בטון.
הוויכוח על נחיצות המהלך היקר, וטיב החלופה שנבחרה בסופו של דבר, ער מאוד גם ברשתות החברתיות. עיריית תל אביב-יפו, בשיתוף חברת CR" קשרי קהילה" (המספקת שירותי הסברה של פרויקטים לציבור), גם זימנה את בעלי העסקים והתושבים הגרים בסמוך לכיכר לאסיפה, כדי להפגין סולידריות ולהסביר את שלבי הפירוק וההקמה לאלה שיצטרכו להתמודד עם השינוי על בסיס יומיומי.
אך האדריכלית יעל מוריה, ממשרד מוריה-סקלי שמוביל את תכנון הכיכר העתידית, בטוחה - על סמך הניסיון שיש לה, כדבריה, במקומות אחרים - שהורדת הכיכר היא מהלך שיחולל שינוי. "זה 'דיקור עירוני'", היא אומרת בריאיון לערוץ האדריכלות של Xnet. "לוחצים במקום הנכון, האנרגיה תתחיל לעבור והחיים יקרו מחדש".
מוריה לא לבד. התומכים בהורדת הכיכר למפלס הרחוב טוענים, כי הזנחתה המתמשכת קוראת להתחדשות עירונית. לטענתם, הכיכר המוגבהת מסתירה את המרחב העירוני, וחוסמת את המבט לחזיתות המבנים ההיקפיים, שעברו או עוברים בימים אלה תהליכי שימור.
"יש קבוצה שהכיכר היא מפגע בעבורה", מוסיפה מוריה, "גם מטעמי נגישות. יש סוחרים שהחנויות שלהן סובלות, כי הציבור לא חולף על פניהן; אל בית המלון אי אפשר לגשת עם הסדרי הסעה; ואין מרחב פתוח ומגונן בשכונה".
הנימוקים הללו לא משכנעים את המתנגדים להריסה, מה גם שהתקציב הדשן - 60 מיליוני שקלים - יוצא מהקופה הציבורית לטובת שינוי שנחיצותו עדיין לא ברורה; ולאחר חשיפת ההדמיות של הכיכר החדשה, ברור שאפילו נוסטלגיה אין כאן במדויק: הכיכר לא תשחזר את המראה ההיסטורי, שצרוב בזיכרונם של המבוגרים וכדימוי נוסטלגי בקרב הצעירים.
מי פגע בדיזנגוף - הכיכר או הקניון?
כשהחלה ב-1976 הקמת הכיכר המוגבהת, בתכנונו של אדריכל צבי לישר, היה רחוב דיזנגוף מעוז הבוהמה הישראלית. כשנה לאחר מכן השתנה מעמדו של הרחוב, אך לא הכיכר המוגבהת אחראית על הידרדרותו בשני העשורים הבאים. בניגוד להשמצות שהופנו כלפיה במשך שנים רבות, דיזנגוף סנטר הוא זה שהחליש את מעמדו של הרחוב: לאחר פתיחת הקניון, בתכנונה של האדריכלית הצעירה עליזה טולדו, הוסט מרכז הכובד של הרחוב דרומה - אל המרחב הסגור.
ב-1998, לאחר שני פיגועים רצחניים, יזמה העירייה תוכנית התחדשות שהתמקדה בפיתוח חלקו הצפוני של הרחוב, כדי למשוך אליו את הציבור ולשקם את מעמדו. התוכנית נשאה פרי: כיום רחוב דיזנגוף הוא ציר עירוני משמעותי, שנושא את הכיכר המוגבהת, ומסתדר איתה היטב. הכיכר היא ייחודית בעיר, ואולי היה ראוי לשמור על ייחודיותה ולא להפוך אותה לעוד מעגל תנועה, תוך כריתת עצים ותיקים.
יעל מוריה, אי אפשר פשוט לשפץ את הכיכר?
"יכולנו לקחת את הכיכר ולשפץ אותה, אבל היו יותר מדי דברים שפגמו באיכות החלל שלה, ביניהם ההפרדה המכוונת והמלאכותית שנעשתה בין הולכי רגל וכלי הרכב. איך שלא מסתכלים על התכנון בשנות ה-70, שהפריד בין הולכי רגל לתנועה, מבינים שזה לא עניין של מורשת אלא טרנד. הפרספקטיבות על הנייר היו יפהפיות, לא רק בכיכר דיזנגוף, אלא גם בכיכר אתרים ובכיכר השעות היפות (במנשיה). אך במציאות ובמבחן הזמן, קשה לעיר לעבוד ככה. כלי הרכב הועברו למטה והאדם למעלה, ובסוף אין חיים. הורדת הכיכר הוא הפרויקט הראשון שרוצה להחזיר את הולכי הרגל והתנועה לאותו מפלס, כי מבינים שזה הבון-טון ששייך לעבר".
''הכיכר היא מפגע ריח, רעש ונגישות''
מוריה אומרת יותר מזה: "בתוך התהליך של התחדשות עירונית, הגיע הרגע לכיכר שלישית. ותהיה גם כיכר רביעית וחמישית, כי צריכות להיות. יש התפתחות עירונית, ולעיר יש עקומות - היא למעלה והיא למטה. כשהכיכר המוגבהת תוכננה, היא היתה יוצאת מן הכלל לזמנה, אך נכון להיום היא מפגע ריח, רעש ונגישות. אי אפשר להמשיך 'לייבש' את סביבת הכיכר בצורה כזאת".
אולי ההתנגדות לשינוי נובעת מכך שבזמן האחרון יש יותר מדי חידושים בתל אביב.
"אני מסכימה שאנחנו עושים יותר מדי חדש-חדש-חדש, אך זה לא הסיפור פה. הנוסטלגיה היא בתחושת השייכות, ויש כיום ציבור שלם שהכיכר לא נגישה לו. נעשתה עבודה אינטנסיבית לטובת השינוי, גם לטובת הדימוי וגם מבחינת הפרקטיקה. כל מה שתוכנן היה בהתאם לגישה שהכיכר העירונית חשובה למרכז העיר. זה לא סלוגן. זה שינוי משמעותי שיחזיר משהו מתחושת העירוניות. הכיכר החדשה היא מלאכת מחשבת".
לגור בדירת יוקרה מעל הכיכר: יהיה לא פשוט בזמן השיפוצים. לחצו על התמונה
