לארץ הנשרים, או בשמה המוכר יותר אלבניה, יש קווי דמיון עם קובה. שתיהן מסתמנות כיעדים תיירותיים מרתקים אחרי עבר ממושך של משטר דיקטטורה קומוניסטי, חיים שקפאו מלכת, עוני ופשטות של פעם, תושבים שמחכים לשינוי, והרבה פרנויה בזיכרון.
טיול באלבניה, מלבד היותה ארץ יפהפייה ובתולית בדרום הבלקן, הוא גם מבט על היסטוריה רצופה מלחמות וכיבושים של עמים שונים: החל מהרומאים (אז הייתה אלבניה חלק מאיליריה), דרך הכובשים הביזנטים וכלה בעותמאנים. כשאלבניה הכריזה על עצמאותה בסוף 1912, דמדומי האימפריה העותמאנית, היא עדיין לא הייתה עצמאית לחלוטין; חלקים משטחה היו עדיין תחת כיבוש סרבי בצפון וכיבוש יווני בדרום. במלחמת העולם הראשונה, שהגיעה מיד לאחר מכן, נכבשו חלקים ממנה, ובמלחמת העולם השנייה הייתה זו איטליה הפשיסטית שפלשה למדינה הקטנה, ששטחה עולה אך במעט על זה של ישראל, ושהקהילה היהודית בה נותרה ללא פגע, הודות לתושבים המוסלמים שהתגייסו להגנתה כדי שלא תגורש ותושמד.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה וסיום הכיבוש, עלה לשלטון אנוור הוג'ה, מנהיג הפרטיזנים, שדגל בקומוניזם והשליט באלבניה משטר רודני. כמו במדינות קומוניסטיות אחרות, הוא איחד את האזרחים סביב רעיון המדינה והרחיק אותם מהדת (האיסלאם, להבדיל מהנצרות בכל יתר מדינות אירופה), שיפר את רמת השכלתם (בדומה לקובה) ואיפשר להם ליהנות מריבונות ללא כובשים - אך המחיר היה כבד: בידוד מוחלט מכל העולם (תוך התנתקות גם מברית המועצות ומסין, לא רק מגוש המערב), עוני, ועתיד מעורפל מבחינת רוב האזרחים.
כדי לשמור את האזרחים בחרדה מתמדת, הוג'ה הזהיר אותם מפני פלישה וכיבוש שעלולים להתרחש בכל רגע - דבר שלא הייתה לו אחיזה במציאות - וכחלק מאסטרטגיית ההגנה הצטוו האלבנים לעצמם בונקרים אישיים שבהם יסתתרו בשעת המלחמה הגדולה. על התושבים היה להקים את הבונקר ולדאוג לתחזוקתו השוטפת, ובכך הפכו לאזרחים מגויסים יומם ולילה, שנים על גבי שנים.
מאות אלפי בונקרים קטנים כאלה מכסים את האדמה האלבנית - אלמנט אדריכלי שהפך לסמל המשטר הרודני, וברבות הימים וטשטוש האימה הופך אפילו לפריט נוסטלגי. במדינה שמאכלסת כשלושה מיליון תושבים, פזורים לפי ההערכות מעל 700 אלף בונקרים - אחד לכל ארבע נפשות. נוכחותם היום, בעידן שאחרי הדיקטטורה וסימנים ראשונים של השתלבות במרחב האירופי, מזכירה לאזרחים את עשרות השנים שבהן הטמיע הוג'ה את הפחדים מפני אויב דמיוני שעומד בפתח. האזרחים עברו אימוני בריחה לבונקר, כשהם יושבים בזוגות או בקבוצות זעירות, מצוידים ברובים ומוכנים לרגע שבו תפרוץ כבר המלחמה המובטחת.
הם עשויים בטון, פלדה וברזל, ונבנו בדרך כלל באחד משני גדלים: Qender Zjarri, המתאים לאדם או שניים, מחופה בכיפת בטון בקוטר של 3 מטרים עם חרך ירי; ודגם Zjarri - בונקר טרומי בקוטר של 8 מטרים, מוצב שליטה ופיקוד, שנבנה מבטון מזוין במשקל טונות. חלק מהבונקרים הוצבו במקבצים, עם מנהרות תת-קרקעיות שקישרו ביניהם. אחרים נבנו כבודדים. ריכוזים גבוהים נראים בנקודות תצפית אסטרטגיות מול האי היווני קורפו, או בכבישים המתפתלים מול הנהר המפריד בין אלבניה למקדוניה וליוון.
בחודש שעבר, כאשר טסתי לאלבניה כדי להשתתף במסע צילום עם צלם הרחוב פליקס לופה, הזדמן לי לתעד את הבונקרים הפזורים בדרום המדינה. המדריך המקומי, גבר בעשור השמיני לחייו, שיתף אותנו בזיכרונותיו ותיאר את תחושת הפרנויה שהוחדרה בכל אזרח - ולראיה, הבהיר כי לא יסכים ששמו יוזכר בכתבה. גם 30 שנה אחרי מותו של השליט, מתברר שהמנטליות החשאית שאינה סומכת על זרים לא נעקרת בקלות.
הממשלה הנוכחית הורתה להרוס חלק מהבונקרים, אך עדיין אפשר לראות שרידי בונקרים רבים, או בונקרים שהאזרחים הסבו לשימושים יצירתיים שונים - כמו מחסה לבעלי חיים, מתקן לאנרגיה סולרית, תחנת דלק או סתם מבנה להשכרה. תוך כדי נסיעה בדרכים העקלקלות, מתגלים שרידים של בונקרים שנותרו ללא פגע. כמו פטריות, מציצות כיפות הבטון בזו אחר זו; הן משתלבות באופן אגבי בנופי ההרים והכפרים, או צורמות בגסותן בערים המנומנמות.
כמו בבלגרד ובברלין, מה שהיה עד לא מזמן דיקטטורת אימים הופך בדיעבד לגעגוע, והמזכרות לא מאחרות להופיע. בטיראנה הבירה ובמקומות אחרים, התיירים יכולים לקחת בונקר למזכרת. פסלוני השיש בעיצוב חובבני משהו, מבצבצים על מדפי החנויות וקורצים לתיירים.
הבונקרים באלבניה הינם העדות המשמעותית לשלטונו של הוג'ה. במדינה שבה פסלים ומונומנטים הנראים כמו חותמות ברזל לזכר תקופות רוויות קרבות, נעדרים כיום סממנים של הרודן ששינה את פני המדינה במשך כמה עשורים ורק חנויות המזכרות משלבות את דמותו במתנות לתיירים. מי שרוצה לחוש את הדבר האמיתי, יכול להיכנס לבונקר, להתכסות בשמיכה ולחכות לאויב - צריך רק להזמין חדר בבונקר כזה, שהפך לצימר. לינה בבונקר עם נוף ירוק היא גימיק שעשוי לצבור כאן תאוצה, בעקבות היזמים שכבר זיהו את הפוטנציאל.
מבנה הפירמידה במרכז עיר הבירה, המזכיר במשהו את הבונקרים - בוודאי בברוטליזם שמאפיין אותו - הוקם סמוך לביתו של הוג'ה כאנדרטה לזכרו. בינתיים הוא הוסב למרכז אירועים וכנסים, ו"פעמון השלום" שתלוי מחוצה לו נוצק ממתכת שהותכה מתרמילי כדורים.
המדינה השלווה ומשובצת הבונקרים עדיין ממתינה לגל התיירים הגדול שיפקוד אותה, גם בזכות חובבי האדריכלות שירצו ליהנות ממבני הבטון הקטנים והמקומרים. בניגוד לקובה, שעליה נפרשה חסותה היחצ"נית של ארצות הברית, נדמה שאת התיירות כאן אין מי שיקדם כרגע. וללא פגיעתה של תרבות המערב הדורסנית, לא בטוח שזו בשורה רעה. הבונקרים של הוג'ה ימשיכו בינתיים להזכיר את העבר הסוער, עם ציפייה לעתיד טוב יותר.
בתוך פטריית הבטון המרהיבה ביותר בארץ: לחצו על התצלום
