צילומים חדשים: אבי פז
אביתר בנאי סיפר שהוא כתב כאן את "מתי נתנשק" ואת "שמתי לי פודרה". יהודית רביץ סיפרה שבנעוריה נהגה לבוא למקום עם חברים, לשבת, לנגן וליהנות מהאקוסטיקה שיוצרת כיפת הבטון. אבל לא רק מוזיקאים ילידי באר שבע ניצלו את האנדרטה לחטיבת הנגב, הסמוכה לעיר: בסדרת הטלוויזיה "זגורי אימפריה" שימש האתר כזירה לסגירת חשבונות אלימים בין עבריינים. היו גם שהשתמשו בו כדי לשים קץ לחייהם באמצעות קפיצה ממגדל התצפית, המתנשא לגובה 18 מטר. תדירות ההתאבדויות הגבוהה גרמה לפסיכיאטר המחוזי לנקוט צעדים: ב-1984 הוא הורה לעיריית באר שבע ולמפקד משטרת מרחב הנגב להתקין דלת בכניסה למגדל, ולפקח על הנכנסים אליו.
את האנדרטה, שלאחרונה מלאו 50 שנה לתחילת העבודות עליה, תכנן חתן פרס ישראל דני קרוון לזכרם של לוחמי חטיבת הנגב – אנשי פלמ"ח שהגנו על האזור לפני מלחמת העצמאות וכבשו אותו בקרבות שהתחוללו במהלכה. על קיר הבטון שבכניסה לאתר מוטבע המשפט "עובר אורח, אתה בא בשערי מקדש-מעט של אהבתנו לארץ הנגב". המימון הגיע מלוחמי חטיבת הנגב, מחברת מקורות (שעל צינור המים שלה הגנו החיילים בעת שירותם), מחברת תה"ל (שהייתה חברה ממשלתית לתכנון מערכות מים), מעיריית באר שבע, ממינהל מקרקעי ישראל ומתורמים בארץ ובחו"ל, בהם הברון אדמונד דה רוטשילד.
>> לכתבות נוספות על אדריכלות בבאר שבע
באתר נחשף כל אדם לחוויה של גילוי כפול: של הנוף, ושלו עצמו. מדובר במקבץ אלמנטים שעשויים בטון: כיפה, נחש גדול וחלול ומגדל מחורר. לכל אחד מהם אפשר להיכנס, לשמוע את הרוח שורקת ולראות את קרני האור חודרות. ברגע שמבינים את התנאים, אפשר לנצל אותם: לפתוח את הפה, להפעיל את מיתרי הקול, לשיר או לצעוק. הקול המהדהד חוזר אל מי שהפיק אותו, וכך גם הצל המוטל על הקרקע.
בין לבין, מתבוננים בנוף. זהו נוף מדברי בעיקרו, אבל בעשור האחרון כבר נכבשה השממה ככל שבאר שבע צומחת במהירות: מגדלי מגורים ושכונות חדשות, בעיקר "רמות", מתקרבים לאתר שהיה פעם נקודה רחוקה מחוץ לעיר.
בנוסף לגופי הבטון המרשימים, קרוון עוטף את המבקרים בטקסטים המוטבעים בבטון ומביאים את תולדות הקרבות. יש גם שירים שביצעו הלוחמים באותן שנים ושעסקו בהווי חייהם, כמו "היו זמנים", "בערבות הנגב" ו"הרעות".
איתי פרל מבקר ושר באנדרטה
תומרקין נגד קרוון
"אנדרטת הנגב היא מפגש בין אדריכלות לפיסול", אמר האדריכל דן איתן בסימפוזיון שנערך ב-1969 ביוזמת כתב העת לאדריכלות "תוי". "אני חושב שדני (קרוון) ידע זאת, והוא לקח על עצמו את המשימה של שילוב בין שני האלמנטים האלה בצורה ראויה לשבח". קרוון עצמו מודה שהושפע מאדריכלות. לדבריו, הוא ספג השפעות בתקופה שבה היה חבר קיבוץ הראל ונהג לשוטט בין שרידי הכפר בית ג'יז, ש-630 תושביו גורשו מבתיהם במלחמת העצמאות.
כמו קרוון, גם יגאל תומרקין יצר דיאלוג ממושך עם האדריכלות ושיתף פעולה עם גורמים רבים בתחום. אחד הביטויים לדיאלוג הזה הוא הפסל הסביבתי "מצפור ערד" שהוקם בעיר הדרומית. הפסל הקדים מעט את אנדרטת הנגב, ותומרקין טען שקרוון הושפע ממנו. במכתב שהתפרסם ב"מעריב" ב-1968 כתב תומרקין: "משום מה שכח האמן להזכיר שבאנדרטה זו הוכנסו אלמנטים ורעיונות מ'מצפור ערד' שנבנה על ידי. בטוחני שלא במכוון אלא מתוך שכחה עשה זאת דני החביב, שהרי רבים שואלים ומחקים את עבודותיי ורעיונותיי".
בתגובה כתב המהנדס מיכה פרי, שהשתתף בוועדה שהייתה אחראית על הקמת האנדרטה: "גם אילו רצה מישהו לחקות את תוכניתו של תומרקין, הרי שלא ניתן היה הדבר, מאחר שתוכניתו של קרוון הוצגה כבר ב-1964 ואושרה לפני שהשלים תומרקין את תוכניותיו ל'מצפור ערד'".
ובכל זאת, אין ספק שקיים דמיון בין שתי העבודות בהיבט החומרי: שתיהן עשויות בטון חשוף, מאפשרות למבקר להיכנס לתוך הפסל, וממוקמות בנוף המדברי. עם זאת, אנדרטת הנגב עושה שימוש באור, ברוח, במים ובצמחייה, והגופים בה מורכבים ועשירים יותר.
איך נולדה האנדרטה
"בתקופה ההיא הייתי צייר, ולא חשבתי שאהיה פסל", מספר קרוון (84). "חזרתי לארץ מפירנצה, שם למדתי לעשות פרסקו (טכניקה של ציורי קיר - מ"י), וגיליתי שהטכניקה הזו לא יכולה לחיות בשלום עם בטון. הבנתי שמה שלמדתי לא מתאים למה שבונים היום, ועברתי לבטון". שתי העבודות הראשונות שיצר היו קירות תבליט בטון: הראשון בבניין מעונות הסטודנטים במכון ויצמן ברחובות (בתכנון האדריכלים אריה אלחנני וניסן כנען), והשני בבית משפט השלום בתל אביב (בתכנון האדריכלים יעקב רכטר ומשה זרחי והמהנדס מיכה פרי) - שם גם יצר את פסלו הסביבתי הראשון, בחצר המרכזית.
חברי הוועדה להקמת אנדרטת חטיבת הנגב פנו לכמה אמנים בכירים בבקשה שיעצבו את האתר, אך הניסיונות לא צלחו. מי שהמליץ לפנות לקרוון היה מיכה פרי, שנמנה עם מפקדי החטיבה והכיר אותו מעבודתם המשותפת. המלצתו התקבלה, וקרוון ניגש לעבודה. תחילה הוחלט להקים את האנדרטה בכניסה הדרומית לבאר שבע. במשך שנה תיכנן קרוון אנדרטה בהתאם למקום, ואז הוחלט שהאתר לא מוצלח מאחר שהוא שוכן בשולי העיר. ההמלצה הייתה להציב את האנדרטה לא הרחק מהכניסה החדשה, הצפונית, לבאר שבע. את הגבעה שעליה הוקמה האנדרטה בסופו של דבר, קרוון בחר בעצמו. "יש הרבה אנדרטאות שהוקמו ליד כביש, אך אין בהן משהו שמושך קהל, ושוכחים אותן", הוא אומר. "המטרה שלי הייתה ליצור מקום שימשוך אליו מבקרים, כולל ילדים, לא רק בימי זיכרון".
בתחילת העבודה הציב קרוון שלושה מרכיבים בסקיצות שיצר: עמוד גבוה, צינור וכיפה. ההשראה לעמוד, שהפך למצפה, הגיעה מפסל שיצר אלברטו ג'קומטי ומאמירה של האלוף עוזי נרקיס, ממפקדי החטיבה, שביקש שהמבקרים "יעלו ויכבשו בגופם את הנוף". את הצינור הציב קרוון בעקבות הנחיה של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, שהסביר כי תפקיד החטיבה היה לשמור על קו אספקת המים ליישובים. הכיפה תוכננה כמבנה זיכרון לחללים. "תוך כדי עבודה התחילו לצמוח הצורות הנוספות, כמו הבונקר והצורה שעוטפת את בסיס המגדל", נזכר קרוון.
בעיצוב הנוף השתתף אברהם קרוון, אביו של האמן, שהיה אדריכל הגנים של תל אביב וייעץ לשתול באתר עצים שמתאימים לאקלים המדברי (הוא מת חודשים ספורים לפני שהאנדרטה הושלמה). אדריכל הנוף צבי דקל ביצע את עבודת הגינון. שינוי האתר גרם לדחייה בהקמת האנדרטה: לאמן נדרשה שנה נוספת לתכנון העבודה מחדש. ב-1964 הוגש לוועדה המודל הסופי. האנדרטה נחנכה רק ב-1968, והטקסים כללו גם את חגיגות ה-20 למדינת ישראל ולכיבוש באר שבע.
לא ללכת לאיבוד
קרוון מציין, בראיון ל-Xnet, כי באנדרטת חטיבת הנגב ניסח את עקרונות השפה לפיסול סביבתי, המלווים אותו עד היום. העיקרון הראשון קובע: הפסל שייך לאתר מסוים, ואי אפשר להעביר אותו ממקום למקום. בעבר, כשראה שהאנדרטה הפכה למשתנה ולמחששה ציבורית בעקבות הזנחה של הרשויות, דרש להרוס אותה. הדרישה הקיצונית גרמה לרשויות לחזור ולטפל בה. בימים אלה פועל קרוון לפתיחתו המחודשת של המגדל, שנסגר מחשש להתאבדויות נוספות.
עקרונות נוספים שאותם יישם קרוון בנגב ושמלווים אותו מאז: שימוש בצמחייה, במים, ברוח ובאור השמש; בחירת חומרים וצורות המתייחסים לסביבה; יצירת פסל שיאפשר למבקרים לחוות אותו במספר חושים; התאמת מידות העבודה לסביבה, לשימוש ולקנה המידה האנושי, "כך שהאדם לא ילך לאיבוד ולא ירגיש קטן, אלא ירגיש בנוח", כדברי האמן.
באופן מפתיע, קרוון לא יצר את העבודה תוך התייעצות עם אנשי מקצוע שהיו יכולים לסייע ביצירת האקוסטיקה הייחודית ובהטלת קרני השמש (ביום) ואור הכוכבים (בלילה) על שמות החללים בכיפת הזיכרון. כמו היום, גם אז היה קרוון בטוח בדרכו העצמאית והתבסס בעיקר על ניסוי וטעייה. זה גם היה התהליך שהפך את המגדל לכלי נגינה. "יום אחד", הוא מספר, "במהלך העבודות, שמעתי שריקה נוראית. גיליתי שהשריקה מגיעה מצינור שרוח נושבת לתוכו. העובדים השתמשו בו כפעמון שמסמן להם על התחלת העבודה וסיומה ועל הפסקות אוכל. אמרתי: אם הטבע מגיש לי הצעה כל כך מדהימה, ואני לא מקבל אותה - אני פשוט פושע. הלכתי לבונה עוגבים, הוא בנה לי 'חלילי רוח' בגדלים שונים שאותם הרכבנו במגדל, ומאז המגדל מנגן".
העוצמה שהאנדרטה מקרינה על המבקרים היא עובדה בשטח. "רציתי שיראו את הקרשים", מסביר קרוון, "שיראו את יציקת הבטון, שזה לא יהיה משהו חלק ומלוקק, אלא משהו שיש בו כוח ושמשדר כוח. מלחמת העצמאות לא הייתה טיול בנגב, אלא מלחמה מול הצבא המצרי, מלחמה של 'או שאנחנו נישאר פה, או שלא'. זה לא היה כמו 'צוק איתן'. את האנדרטה ל'צוק איתן' לא הייתי עושה".
אמונתו המוחלטת בדרכו גורמת לכך שקרוון אינו חוזר בו משום פרט ביצירותיו. לאחרונה נשמעו טענות על מחסור בשטחים מוצלים בכיכר התרבות בתל אביב, והועלו הצעות לשתול שם עצי צל נוספים או למתוח יריעות הצללה. קרוון דוחה את כל אלה. "היום כבר התרגלו לכיכר ואוהבים אותה", הוא אומר. "בכל כיכר בעולם, הגג הוא השמיים: בארצות הקרות יורדים גשמים ושלגים, ובארצות החמות יש שמש, ובכל המקרים הקהל מסתדר".
אנדרטת הנגב מרשימה, אלא שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהאתר שומם רוב הזמן. ביקרתי בו פעמים אחדות, והוא תמיד היה ריק. זאת, בניגוד לעבודות סביבתיות אחרות של קרוון, כמו כיכר התרבות, הכיכר הלבנה (בפארק וולפסון) והאנדרטה לחללי חטיבת הראל בגן סאקר בירושלים, שמושכות קהל רב. הבחירה להקים את האנדרטה מחוץ לבאר שבע הותירה אותה מנותקת ממהלך החיים. נדמה שהרעיון הזה מייצג התחמקות מהתמודדות עם הסביבה הבנויה והנגישה לכל, שבדרך כלל היא קשה ומורכבת. ייתכן שגם קרוון עצמו הבין את ההחמצה, ולכן השתדל ליצור את עבודותיו הבאות בלב הסביבה העירונית.
- התערוכה "50 שנים לאנדרטת הנגב/ 50 שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון" (אוצרת: עדי אנגלמן) מוצגת במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע עד 31 בינואר
