"המורֶה, אם אתה מבקש שקט בכיתה, אז למה אתה כל כך צועק?"

כיתה חדשה. דקות ראשונות של השיעור הראשון. אני נשען על השולחן. חלק מהילדים מתיישבים ומחכים למוצא פי. חלק מהם לא ראו אותי עדיין וממשיכים את עיסוקם, כהמשך ישיר מההפסקה. חלק ראו אותי. מעיפים מבט, כדי לבדוק איך אני אגיב, מחכים שאהסה אותם בקריאה או בשפת גוף. אני ממשיך להישען לאחור והם ממשיכים בענייניהם, תוך כדי זריקת מבט בודק לסירוגין.

ששש... אתם לא רואים שהמורה מחכה לשקט?

כבר שנים שאני פועל באותו אופן. אני עומד ומחכה. לא אומר כלום, לא מסמן כלום, לא מבקש כלום עם העיניים. פשוט עומד ומחכה. תוך מספר שניות כמה ילדים מתחילים להסות זה את זה. "ששש... אתם לא רואים שהמורה מחכה לשקט?". עוד ילד או שניים מיישירים אלי מבט ומצטרפים לאלה שמחכים שאתחיל לדבר. חלק מהילדים ממשיכים לדבר, ממשיכים להתעסק במה שעשו קודם. אני קולט שהם שולחים חצי מבט בודק. זה מוזר להם. הם רגילים לזה שהמורה קורא להם להפסיק, מסמן להם להיות בשקט. הם רגילים לזה שהאחריות על ההקשבה נמצאת אצל המבוגר.

אני יודע כבר שנים בתוכי שילדים מרגישים אנרגיות. הם מריחים את המחשבות והרגשות של המבוגר שמולם. ילדים, כמו כל בני האדם, מעריכים אנשים שבטוחים בעצמם. הם נמשכים לאנשים שמרגישים שיש להם מה לתת, שיש להם ביטחון בנוכחות שלהם. הם מעריכים את זה והם נמשכים לזה. הידיעה הזאת מנחה אותי להתכוונן בתוכי למקום אחד; להתחבר לתחושה שאני מתנה בשבילם; שמה שיש לי להציע להם, ירחיב להם את הדעת ואת הלב.

>>> הפוסט הקודם בסדרה: שיעורי בית באהבה עצמית: כך לימדתי את תלמידיי לעוף על עצמם  <<<

אי אפשר לכפות הקשבה או אהבה

בתור ילד למדתי אצל מורים שחשבו בטעות שלהיות בשקט ולהקשיב זה אותו דבר; שגרמו לי להיות בשקט על ידי הפחדה או איום כזה או אחר. איום הענישה או ההפחדה שהפעילו, השיג את השקט, אך לא את ההקשבה.

הקשבה, כמו אהבה - אי אפשר לכפות אותה. שנים שאני מגלה שוב ושוב, שהדרך היחידה לאפשר לילדים לבחור בהקשבה, היא להעניק להם את התחושה שכדאי להם. תחילת שיעור אמור להרגיש כמו אריזה של מתנה, כזו שמתחשק לקלף ולגלות מה יש בפנים.

כל אותן דקות שאני שעוּן על השולחן מולם, בלי לדבר עם הפה. אני מדבר אליהם דרך המחשבות והתחושות שאני מחובר אליהן בתוכי. תחושות ומחשבות שאני יודע שעוברות אליהם דרך בלוּטוּס רגשי, שאפשר לארוז אותן במשפטים כמו: "יש לי לתת לכם מתנה ענקית. אני יודע בוודאות שבעוד כמה דקות אתם תרגישו שמחה שנפגשנו. אני יודע גם שבסוף השיעור אתם תשתוקקו למפגש הבא".

אחרי כמה דקות (לפעמים דקה, לפעמים שש), כל הכיתה, כולל החלק ש"בדק" אותי, מכוונים לעברי את אלומת ההקשבה שלהם ואז אני מסתובב אל הלוח וכותב את צמד המילים "פרדוקס השקט".

"מישהו יודע מה זה פרדוקס?" לפעמים יש מי שמרים יד ולפעמים אין ואז אני מסביר. "יופי, עכשיו אני אסביר מה זה אומר פרדוקס השקט" ואז במפתיע אני צועק: "ש-ק-ט!!!"

הם לא נבהלים מהפה הצועק. הם מופתעים ומשועשעים מהעיניים המחייכות. אני קולט שחלקם הבין את הרעיון. בכל מקרה, אני מסביר ומחדד אותו: "הרי זה לא הגיוני לרצות שקט ולצעוק שקט".

"זה כמו לצעוק על מישהו 'ת-י-ר-ג-ע כ-ב-ר!!!' כשאני לחוץ לגמרי או כמו שאבא נותן מכות לאח שהכה את אחיו הקטן וצועק עליו, 'כמה פעמים אני אגיד לך? בבית הזה לא מרביצים!'"

אני מעביר את המסר באופן תיאטרלי, מגזים את זה עד כדי צחוק, אבל הם קולטים את המסר ברצינות ועמוק פנימה. אני יכול לראות את המחשבות שלהם רצות לכל מיני דוגמאות מהחיים שלהם. דוגמאות בהן הם קולטים את זה שהמבוגרים בחייהם מבקשים מהם משהו ועושים בדיוק את ההיפך.

המורה, אתה שקרן

"אוקיי, אחרי שהבנתם מה זה פרדוקס השקט, אני רוצה להבטיח לכם שאני לעולם לא אצעק 'שקט'. אני גם לעולם לא אעניש או אעליב מישהו באופן מודע. את מה שאני לא אוהב שעושים לי, אני לא אעשה לכם ויש לי בקשה אליכם. אם במהלך השיעורים אני אמעד; אם חלילה אעליב מישהו בלי כוונה או אפר את ההסכם שכרגע התחייבתי אליו אתכם, אנא, תגידו לי את זה. כוונו אותי. אני לא רק מרשה לכם. אני ממש מבקש מכם. זה חשוב לי".

אני רואה אותם מופתעים. חלקם מחויכים, חיוך של שביעות רצון, מתוך אמונה ותקווה שמה שאני אומר אני גם אקיים. חלקם מביטים בי במבט חשדני, על גבול "נו, די, זה לא אמיתי".

לא פעם קורה שילד אמיץ אומר בקול: "יאללה, אתה אומר לנו את זה כדי שנהיה בשקט ונחמדים בשיעור הראשון. יש לי הרגשה שאתה עובד עלינו". הילד הזה הוא המתנה הכי גדולה שלי בשיעור הזה. האומץ הכן שלו, מאפשר לי להעמיק את ההצהרה שלי.

אני מחזיר לו באומץ משלי - "קודם כל, תודה. תודה על התעוזה להפוך את המחשבות שלך ושל עוד כמה חברים פה, למילים שאפשר לשמוע. אני מאוד אוהב כנות. ובנוסף לתודה, אני רוצה לבקש ממך משהו. אני סומך על האומץ שלך. אני רוצה לבקש ממך שבכל פעם שאני אסטה מההבטחה שלי, אתה תקרא לי בקול רם 'שקרן'".

"תזכור!", הוא מאיים עלי עם חיוך. "תזכור אתה! אני מחדד את הבקשה שלי. קשר בריא, מכבד ואוהב, נבנה לאורך זמן והוא מצריך עקביות. תבדוק אותי. אל תקבל את מה שאני אומר עכשיו. תבחן אותי לאורך כמה שיעורים".

מחקה אותי מחכה לשקט

כבר מהשנה הראשונה בה לימדתי קלטתי את זה, קלטתי שלילדים יש אוזן פנימית, ששומעת בקול רם אמת או שקר. וכשאני שיקרתי, כלומר, ניסיתי לעשות משהו שלא הייתי מחובר אליו רגשית או עשיתי מניפולציה כדי להשיג משהו – הם הגיבו מיד. ולא במעשים, אלא בתשומת לב או ליתר דיוק, בהיעדר תשומת לב.

כשלא הייתי על תדר האמת בתוכי, הם פשוט איבדו עניין. זה לא משהו שרואים בעיניים. זה משהו שמרגישים. ילדים נמשכים לאמת. אמת שמביאה איתה אור, אמת שתכליתה אהבה. כל מה שאני אמור לעשות כדי להיות זכאי לקשב שלהם זה לבדוק בתוכי האם אני מחובר לאמת. זאת עבודה לא פשוטה, אבל העבודה הכי משתלמת שזכיתי לעשות בחיי.

"תגיד, אם לא תצעק או תגיד בקול 'שקט', איך נדע שאתה רוצה שקט?" מאוד פשוט, אני מסביר. אני אשתדל להיות מעניין, לרתק אתכם, לגרום לכם לבחור להקשיב וכשלא אצליח בזה וארצה לרכז אלי את תשומת הלב שלכם, שבאופן טבעי תתפזר מדי פעם, אני פשוט אחכה לשקט.

אני מסתובב אל הקיר וכותב בגדול: "אני מחכה לשקט" ואתה מחקה אותי / מחכה לשקט, כי אי אפשר ללמד משהו מבלי לקיים אותו בעצמך. דוגמא אישית זה כל הסיפור. נאה דורש, נאה מקיים – מכירים את המשפט הזה? על סוד הקסם שלו – נרחיב באחד הפוסטים הבאים.

• הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .