שיעורי בית באהבה עצמית: כך
לימדתי את תלמידיי לעוף על עצמם

רבבות התגובות לפוסט שכתב לימדו את המורֶה שרון כהן על התחושה שמערכת החינוך לא באמת "רואה" את התלמידים כבני אדם. בבלוג החדש שלו הוא ינסה לשנות זאת

שרון כהןפורסם: 01.03.16 08:20
שרון כהן: "קודם כל אני מלמד את עצמי" (צילום: ענבל מרמרי)
שרון כהן: "קודם כל אני מלמד את עצמי" (צילום: ענבל מרמרי)
"אני עם דמעות בעיניים". ארבע המילים האלה נשזרו שוב ושוב בתוך אלפי התגובות שנכתבו בעקבות פוסט שפרסמתי בפייסבוק לפני חודשיים, "עוף על עצמך, גוזל", שהגיע ל-30,000 שיתופים ועשרות אלפי לייקים. התגובות המתרגשות והמרגשות בעקבות הפוסט, הגדילו את אורך הכנפיים שלי והתחלתי גם אני לבקש לעוף על עצמי, אני והסיפורים שלי עם הילדים בכיתה, אחרי 15 שנות הוראה והרבה תובנות שאספתי בהן.

 

בפוסט ההוא סיפרתי על תרגיל שנתתי לתלמידים שלי בכיתה. ביקשתי שיכתבו על עצמם - עמוד שלם - רק דברים טובים. הקושי הרב שלהם לעשות את זה, הביא חלק מהם לכדי דמעות. התרגיל חשף חוויה עמוקה של חוסר לגיטימציה פנימית לאהבה עצמית פשוטה; קושי בלמצוא משהו טוב להגיד על עצמך, בלי לפחד שמא אתפס כשחצן. אם הם כבר הסכימו לכתוב, זה היה על משהו שנראה להם שאחרים מצפים מהם להיות טובים בו.

 

מצליחה, אך מרגישה מתה מבפנים

"אני הילדה ההיא מהפוסט. גם אני לא מסוגלת להגיד על עצמי משהו אחד טוב", סיפרה לי מטופלת בקליניקה לפני כמה ימים (אני גם מורה וגם מטפל משפחתי וזוגי). אורית (שם בדוי), בסוף שנות הארבעים, אמא לילדים, נשואה לגבר שאוהב אותה, דוקטור מאוד מוערכת, מרצה באקדמיה, מאוד חזקה, יפה ויצירתית.

 

היא הגיעה לפגישה בעקבות קריאת הפוסט בפייסבוק, כי גם היא מרגישה תמיד שהיא לא מספיק טובה וחיה בתחושה מתמדת שעוד מעט יגלו את האמת, שהיא לא באמת מה שהם חושבים עליה.

 

"אני יכולה לכתוב עמוד שלם עם כל הדברים הטובים שאנשים אומרים עלי, אבל אני לא מאמינה למה שהם אומרים. אני מבינה בשכל, אבל לא מאמינה בלב ואני לא יודעת מה לעשות. בתוכי אני עצובה רוב הזמן וכלום לא מצליח למלא אותי. אני מאוד מצליחה כלפי חוץ ובתוכי אני מרגישה מתה".

 

למחרת השיחה עם אורית, הייתה לי שיחת טלפון עם אמא של רון (שם בדוי), שסיפרה לי בהערצה על הבן שלה. "רון הוא ילד מדהים. יש לו מן אומץ כזה, לחשוב ולהגיד מה שאחרים בגילו לא מעזים. יש לו קסם אישי, מאז שהיה ממש קטן – קסם שהוא שילוב בין עוז פנימי שבודק גבולות ומבקש לפרוץ אותם, לבין חיוך שובב שממיס לבבות. אנחנו עפים עליו בבית. הוא כל הזמן ממציא דברים ויש לו רעיונות שגורמים לנו לצחוק ולהתרגש".

 

יכולתי לראות דרך הקול שלה את הניצוץ בעיניים ששייך רק לאמהות גאות ואז הניצוץ נעלם: "אבל בבית הספר אומרים עליו דברים אחרים לגמרי. המורות אומרות שהוא שקרן, שהוא מציק לילדים אחרים, שהוא לא ממושמע. כשאני אומרת להן שבבית הוא מלא בקסם אישי, הן מסכימות איתי שיש לו קסם, אבל אי אפשר ליהנות מה"חמידות" שלו כשהוא לא מתנהג יפה, כשהוא מפריע ולא עושה מה שאומרים לו".

 

רואָה איך האור שבו נכבה

התסכול והכאב שלה פלשו לי לתוך הלב. ראיתי בדמיוני איך נוצה ועוד נוצה נתלשות מכנפי האור של רון. "אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד, אני מאמינה לבן שלי. אני מאמינה כשהוא אומר לי שהוא סובל בבית הספר; שהמורות לא מבינות אותו ובגלל זה מדברות אליו באופן מעליב. אני מאמינה לו, אבל לא יודעת מה לעשות. הם שולחים אותי כל הזמן לועדות כאלה ואחרות; לפסיכולוגים כאלה ואחרים. ריבונו של עולם, הוא ילד בן שבע וחצי! ובבית הוא ילד שמח, מצחיק, יצירתי, מתוק ואני רואה איך לאט לאט הוא נכבה. אני רואה איך הוא מאבד את האור המיוחד שיש לו בעיניים".

 

הסיפורים של שתי הנשים הללו התחברו לי לתובנה אחת. אנחנו מגדלים ילדים להיות אנשים שחיים בתחושה עמוקה שהם מקבלים את הפרס הזה שכביכול נקרא אהבה, רק בתנאי. בתנאי שהם עושים את מה שהמבוגרים בחייהם חושבים שהם צריכים לעשות / להיות. אך מאחר ואהבה לא באמת יודעת להיות מותנית, אז הפרס הזה הוא לא באמת אהבה, אלא משהו אחר. מעין בונזו שתכליתו לאלף אותנו להיות מה שהמבוגרים בחיינו חושבים שנכון לנו להיות.

 

כשניסיתי להבין מה אִפשר דווקא לפוסט ההוא שלי להפוך לחוט שחיבר כל כך הרבה לבבות לשרשרת אחת של הזדהות רגשית, הבנתי שהוא כנראה נגע בנקודת תפר עמוקה שקיימת אצל רובנו, נקודת תפר שמחברת בין אהבה לכאב. לאורך כל שנות חיינו הראשונות הרגשנו שאוהבים אותנו עם תנאי. וזה כואב.

 

ללמוד לאהוב את עצמם 

ילד שלא גדל עם תחושה עמוקה של בטחון שהוא אהוב בלי תנאי, גדל להיות אדם שמתקשה להאמין לרגש אהבה כלפיו. אדם כזה עלול גם להיות אדם שלא יודע לאהוב בלי תנאי. וחברה שמורכבת מפרטים שלא מרגישים אהובים ואוהבים בלי תנאי, היא חברה תחרותית יותר, ספקנית יותר, מרירה יותר ואלימה יותר - פיזית ורגשית.

 

כששאלו אותי בשנים הראשונות שלי כמורה מה אני מלמד, עניתי "חשיבה יצירתית באמצעות משחקי מילים". אחרי גילוי שורש התהליך שקורה בכיתה, התשובה לשאלה הזאת השתנתה ל"אני מלמד אהבה". דרך הקשר עם הילדים הבנתי שכל העבודה שלי מולם היא קודם כל עבודה שלי מולי בתוכי. תכלית העבודה הפנימית הזאת היא להגדיל את המסוגלות שלי לאהוב - לא רק אותם - לאהוב בכלל. בזכות הילדים גיליתי שאהבה היא משהו שניתן וצריך ללמוד ולכן ניתן וצריך ללמד.

 

במשך שנים הילדים מבקשים ממני לשתף את המבוגרים בחייהם בתובנות ובתהליכים שמתרחשים בכיתה. "אם המבוגרים יבינו כמו שאתה מבין ומסביר לנו, אז ילדים יהיו שמחים יותר ויאהבו יותר ללמוד". הילדים הפצירו בי שאספר למבוגרים שאפשר גם אחרת. הם גילו שאהבה וכבוד זה משהו שאפשר ללמוד לתת ולקבל. הם קלטו שכבוד ואהבה הם בומרנג. בהתחלה ראיתי בזה רק סוג של מחמאה שמחזקת לב ומלטפת אגו. בשנים האחרונות הפנמתי שזאת גם בקשה שאהיה שליח-ציבור שלהם.

 

הפוסט "עוף על עצמך גוזל" נשא בתוכו את זרעי בקשות התלמידים ותהודת הפוסט הטילה פה ביצה. הבלוג החדש הזה, "מורה עם משמהות", בוקע ממש ברגע זה בקן של ערוץ המשפחה של Xnet. גם הוא גוזל שמבקש לעוף על עצמו ולשאת על כתפיו סיפורים עמוסי תובנות מהכיתות. גוזל עם עלה של זית, שמבקש להציע אהבה.

 

הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
me אני?
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.