השנה הייתה 1971. המשכן עדיין לא נחנך, שני נשיאים עמדו להשתכן בו לפני שנבון ומשפחתו יזכו להעביר אליו את חפציהם, ולא היה תקדים בתולדות האדריכלות הישראלית לפוליטיקאי שיתערב בצורה כה פרטנית בהיבטים אדריכליים של מבנה ציבור. מה עורר את זעמו של יצחק נבון, שהיה אז חבר כנסת וסגן יושב ראש הכנסת, שנתיים לפני שיגיש בעצמו מועמדות לתפקיד הנכבד?
עוזר הקבלן חשף את הטעויות
המהומה פרצה רגע לפני שזלמן שז"ר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, עמד לעבור למשכן החדש שהוקם בלב שכונת טלביה בירושלים. נבון התייחס לכך לראשונה ערב מותו, בספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך" (כתר) שיצא השנה, אך התחרט והחליט לגנוז את כל הפרק שעוסק בפרשה. אנו מפרסמים כאן חלקים מהפרק הגנוז, שאותם הסכים נבון לפרסם בשעתו, לקראת כתבה מקיפה על משכן הנשיא בירושלים.
"בראשית שנות השבעים", כתב נבון, "נהגתי לצעוד מדי פעם ברחוב ז'בוטינסקי. במקום בו עתיד היה להיבנות משכן נשיאי ישראל הייתה גבעה. לימים הגבעה גולחה, ולאחר מכן החלו לבנות שם מבנה גדול". יום אחד הוא פגש באתר הבנייה מכר ותיק מימי "ההגנה", שהתברר כעוזר הקבלן של הפרויקט, וזה הזמין את חבר הכנסת להיכנס לאתר הבנייה כדי להתרשם משורה של "שגיאות ומחדלים בתכנון ובבניית המקום".
בזיכרונותיו הגנוזים ציין נבון, כי אותם שגיאות ומחדלים החלו בבחירת האתר במקום נסתר ובלב שכונת מגורים, והמשיכו ל"פרגולה בכיוונים לא נכונים, פרוזדורים צרים מדי ומדרגות לא תקינות". מהסיור האקראי המשיך נבון עוד באותו יום למשכן הכנסת, לישיבת סיעה בראשותה של ראש הממשלה גולדה מאיר. במהלך הישיבה ביקש נבון, שהיה מבכירי המפלגה, את רשות הדיבור והציג את הליקויים בפני חברי הסיעה.
"נו מה אתה רוצה? אני ארכיטקטית?" נעלבה גולדה.
נבון זרק לפני הנוכחים את הרעיון הנועז – בהתחשב בכך שהמשכן עמד להתאכלס סוף סוף אחרי שנים ארוכות של סחבת בבנייה - שהבניין לא ישמש לייעודו כמשכן הנשיא, אלא יועבר לידי גוף ציבורי אחר. "אין זו החלטה פשוטה, אך מוטב סקנדל זמני מאשר בכייה לדורות", הכריז, ולמחרת התפרסמה ידיעה על כך בעיתון המפלגה, "דבר".
פינג פונג מכתבים בעיתונים
דיון אדריכלי פתוח היה נפוץ באותן שנים, אך בעיקר בין אדריכלים לבין עצמם. לפעמים הצטרפו לדיון אמנים, סופרים ועיתונאים, אך אנשי ציבור נמנעו לרוב מלחוות את דעתם בתחום. הבניין של אלחנני הצליח להוציא גם עיתונאים בכירים מכליהם: עמוס אילון פרסם כבר ב-1967 מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "בית הנשיא – משכן? מוסך? מבצר". עמיתו, שבתי טבת, המליץ לייעד את הבניין לאגף סגור לאסירים, למחלקה פסיכיאטרית או לבניין משרדים של מפלגת העבודה.
את ההתקפה לא ספג קוטל קנים בתרבות הישראלית, אלא אחד מבכירי האדריכלים הישראלים, כותב מחונן ומשפיע, ומי שערך במשך עשרות שנים את כתב העת לאדריכלות "תוי". אבא אלחנני, יליד ורשה ובוגר הטכניון בחיפה, זכה בתחרות לתכנון משכן הנשיא שהתקיימה ב-1963 בהיותו בן 46. לאורך כל דרכו המקצועית, התאפיינה יצירתו בגיוון ובניסיונות לגבש שפה אדריכלית ישראלית מקורית; משכן הנשיא ייצג את פרשנותו הממלכתית לשפה שאותה ביקש לגבש.
שופטי התחרות התרשמו מהפתרון שמצליח הן להפריד והן לחבר את שלושת חלקי המשכן - לשכת הנשיא ומשרדיה, אגף הטקסים וקבלות הפנים, ודירת הנשיא ומשפחתו. אלחנני, שכבר צבר ניסיון עשיר וראה בפרויקט את פסגת יצירתו, טען לאחר זכייתו כי הוא "מתכנן בניין שיעמוד לדורות, אולי לאלף שנים".
מכתבו הפומבי של יצחק נבון הרתיח את האדריכל, שהיה כאמור כותב מנוסה, והוא הגיב מיידית במכתב חריף שפורסם בעיתון "מעריב". אלחנני מתח ביקורת על התערבותו של נבון בנושאים מקצועיים שאינו בקי בהם, וטען כי התערבותו מסכנת את הדמוקרטיה תוך שהוא משווה אותו לאנדריי ז'דאנוב (האחראי על תחומי המדע והתרבות בברית המועצות, שהשליט על היוצרים תכתיבים וסגנונות "נכונים"). לגופו של עניין, הסביר האדריכל כי תוכניתו נערכה על בסיס פרוגרמה מפורטת שנערכה מראש, ועם זאת קיבל את האפשרות שנעשו טעויות אנוש שיש לטפל בהן.
שאל כל עקרת בית
"הייתה זו מתקפה קשה וחשתי שזו הזדמנות נאותה לתת פומבי לדעתי", נזכר השנה נבון בדברים שהעלה על הכתב בפרק הגנוז. הוא לא נשאר חייב ופרסם מאמר תגובה לתגובה, חריף לא פחות. על טענתו של אלחנני כי הוא אדם שאינו בקי במקצוע ולכן אינו רשאי להעביר ביקורת מקצועית, כתב נבון כי לאחר שביקר ב-16 בתי או משרדי נשיאים בעולם ולמד קורס בתולדות האמנות והאדריכלות באוניברסיטה, דווקא הצליח לצבור ידע בתחום.
הוא הביע תמיהה מדוע הבניין חופה באבן גרניט שהובאה מהרי אילת ולא באבן גיר ירושלמית, כראוי למשכן בבירת ישראל; הוא התלונן על הפתחים הצרים יחסית אל החוץ בדירת הנשיא; וגם סככת הבטון באורך 30 מטרים המקבלת את פני הבאים לאולם קבלות הפנים עוררה בו תימהון. "מה ההתמחות המיוחדת המתבקשת כדי להבין כל הנאמר למעלה?" כתב נבון. "שאל כל עקרת בית בעירנו ותגיד לך. על טענתך כי התערבותי מסכנת את הדמוקרטיה, ברצוני לומר לך כי הנפנוף שלך בסכנה על הדמוקרטיה – הוא במחילה מכבודך דיבור של ילדים, בלי החן שלהם".
"כמה שנים עליי ללמוד מסתרי פונקציונליזם", שאל נבון את אלחנני, "כדי לדעת שבחדר השינה של הנשיא רצוי שיהיה חלון לחוץ? שתהיה לו מרפסת? שיוכל להשקיף על נוף כל שהוא? שבקומו בבוקר יוכל לדעת אם בוקר אם לילה, אם קיץ אם חורף? איזו מקצועיות דרושה כדי לסלוד מפני בית שימוש ואמבטיה קטנים ועלובים, בלי חלון, בלי אור, בלי אוורור?"
אלחנני הפגוע מיהר להגיש תביעת לשון הרע. בכתב התביעה, שהיה חסר תקדים בתחום, נדרש נבון לשלם לו פיצויים בסך 100 אלף לירות. נבון לא היסס והגיש כתב הגנה שבו לא חזר בו מביקורתו. אלא שבשלב זה, כפי שמתברר בפרק הגנוז, נודע לו כי אלחנני שכל את בנו במלחמת יום הכיפורים, שפרצה ממש באותם ימים. "כששמעתי זאת נפלו פני", התוודה. "אילו הייתי יודע זאת לא הייתי מגיב כפי שהגבתי". ועדיין, הפרשה מיאנה לגווע תקופה מסוימת, עד שנבון הסכים לפרסם מכתב התנצלות פומבי: "נאמר לי כי רבים מן המבקרים בו (במשכן הנשיא, מ"י) והשוהים בתוכו הביעו את דעתם כי המשכן יפה, מעורר כבוד ומתאים לייעודו הרם. הנני מביע אפוא את צערי אם בדברי ביקורתי על משכן הנשיא פגעתי שלא במתכוון במר אלחנני ובמוניטין שלו כאדריכל מפורסם ומכובד".
בחלוף שנה בלבד, יגיש נבון את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה – ויפסיד לאפרים קציר. בחלוף חמש שנים, ודווקא שנה לאחר המהפך שהעלה את "הליכוד" לשלטון, הצליח נבון לגבור על המועמד של ראש הממשלה מנחם בגין ולהתמנות לנשיא המדינה. כך הפך, למשך חמש שנים, לדייר השלישי בבית שכה הרגיז אותו.
נבון בחר שלא להמשיך לקדנציה נוספת ונפרד מהמשכן לאחר חמש שנים. בספרו, מתברר מה הייתה הסיבה לכך: "תרם להחלטתי המשבר שפקד את חיי הנישואים עם אופירה, שכן באותה תקופה הצטברו מתחים ומחלוקות ביני לבינה. לאחר שיצאנו ממשכן הנשיא, נשתנו הנסיבות, וכפי שקורה פעמים לא מעטות בחייו של זוג, עלה בידינו להתגבר על המשבר".
נבון סילק את בית הכנסת
האדריכל דוד קאסוטו, מהדמויות הבולטות בזירת האדריכלות הירושלמית כבר יותר מ-50 שנה, מוסיף סיפור קטן על נבון ומשכן הנשיא: "בשלבי הגמר של הבנייה, תכננתי לבקשת הנשיא שז"ר בית כנסת קטן באישורו של אלחנני". בית הכנסת מוקם בחדר חשמל, שהיה צמוד לחדר העבודה של רחל שז"ר, אשת הנשיא. "הכנסנו ארון קודש בן 500 שנה, מנורות קיר ועמוד תפילה ושז"ר התפלל שם".
כאשר נבון התמנה לנשיא, הוא הכריז שאצלו לא יהיה בית כנסת. הארון הועבר למרתף המשכן ונותר שם תקופה, עד שקאסוטו גילה אותו והעבירו לבית המדרש של ישיבת קרית ארבע שהוקמה באותה עת. "נבון היה יהודי מלא חן וגם יהודי מסורתי בצורה משלו, אך היות ולא רצה להפוך את משכן הנשיא ל'שטיבל', ארון הקודש הפריע לו".
כפי שעשה ביחס לנושאים חשובים אחרים בציבוריות הישראלית, גם ביחס לאדריכלות נבון הביע את דעתו בקול והלך איתה עד הסוף. במציאות שבה אנשי ציבור אינם מתעניינים באדריכלות מקומית, וכשהחלטה על הקמת בית חדש לראש הממשלה עוברת אוטומטית בלי שום דיון ציבורי או מקצועי רציני, מעניין מה היה אומר עכשיו יצחק נבון.
ומה אומר הזוכה במקום השני בתחרות
"אחרי שאלחנני זכה", נזכר היום האדריכל מרדכי בן חורין (מתכנן בית אסיה, מצודת זאב ומגדל דיזנגוף סנטר בתל אביב), "הוא הגיע לאכול אצלנו עם אשתו, חנה. במהלך הארוחה היא פתאום סיפרה שלוחצים על בעלה לבצע את התכנית שזכתה במקום השני, זו שאני הגשתי". יצחק נבון, אגב, היה המורה לערבית של בן חורין בבית הספר התיכון בבית הכרם, והשניים נשארו מיודדים. "ייתכן שהוא שמע ממני חלק מדברי הביקורת", אומר היום האדריכל הוותיק, "כי כשראיתי את התוכניות של אלחנני, שכללו חדר האמבטיה של הנשיא בשטח של 1.78 מ' על 1.78 מטר ואת הדירה בלי החלונות, הבנתי שהתוכניות גרועות ואמרתי את זה לכל מי שמוכן היה לשמוע, גם לאלחנני וגם לנבון. כי לא ייתכן שהנשיא יגור במבנה הענק הזה עם כל הטקסים".
עשרות השנים שחלפו לא מעמעמות את דעתו של בן חורין על ההצעה הזוכה: "המבנה שהצעתי היה על בסיס הרעיון שביטא את דעתי, אז וגם עתה – 'שנשיאותו לא תהפוך להתנשאותו'. התוכנית של אלחנני הייתה היפוך הרעיון הצנוע שלי, והיא וגם נבנתה כך, כמו ארמון. עד אז, הנשיא שכן בצריף שצניעותו ביטאה וייצגה את אורח חיינו אז, ואשר קיווינו שכך גם יישאר. אך לא, בארמון הנשיאות הכל היה אחרת, ותאם, לצערי, את ההידרדרות הכללית ברמתנו המוסרית".
