"אם אבחר לנשיאות, לא אעבור לגור בבית הנשיא", הכריז ראובן ריבלין לפני כשנה, כשהיה עדיין מועמד לתפקיד. כעבור זמן קצר, משנבחר במליאת הכנסת לכהן כנשיא המדינה, נערכה בדיקה. התברר כי אם יישאר ריבלין בביתו הפרטי, תצטרך המדינה להוציא כמיליון שקל כדי לשפץ את ביתו ולהתאימו לדרישות האבטחה. בעקבות הממצאים החליט ריבלין להפר את הבטחתו ולעבור עם רעייתו, נחמה, לרחוב הנשיא 3 בירושלים - משכן נשיאי ישראל זה 44 שנה.

משכן הנשיא, המשתרע על פני שטח בנוי של 2,500 מטרים רבועים על מגרש של 10 דונם בראש גבעה בשכונת טלביה, הוא אחד המבנים המרשימים בארץ, אך רוב אזרחי ישראלי לא באמת מכירים אותו מעבר לזיכרון הצילומי של קיר הבזלת באולם הטקסים, שם נערך הצילום המסורתי של כל ממשלה חדשה אחרי השבעתה בכנסת.ערוץ האדריכלות של Xnet קיבל אישור חריג לערוך במשכן סיור מקיף, כדי לחשוף לעיני הציבור את סיפורו האדריכלי של המשכן, לרבות הדירה של ראובן ונחמה ריבלין.

צלצול בפעמון הכניסה הצמוד לשער (צילום: מיכאל יעקובסון)
צלצול בפעמון הכניסה הצמוד לשער (צילום: מיכאל יעקובסון)

איך נולד משכן נשיא המדינה

עד אמצע שנות ה-60 שכנו על הגבעה החשופה בטלביה מעבדות הפקולטה למדעי הטבע של האוניברסיטה העברית, ולישראל לא היה משכן נשיא קבוע. שני הנשיאים הראשונים, חיים ויצמן (1952-1949) ויצחק בן צבי (1963-1952), התגוררו בבתים שלא תוכננו כמשכן לנשיא - הראשון ברחובות והשני בשכונת רחביה בירושלים, לא רחוק מכאן. לאחר מותו של בן צבי, ב-1963, הוחלט על הקמת משכן קבע לנשיאי ישראל. הרעיון המקורי היה לבנות אותו סמוך למשכן הכנסת ולקריית הממשלה, אבל מאחר שהנשיא השלישי, זלמן שז"ר, סירב להתנתק משכונות המגורים של הבירה, הוחלט שהבית ימוקם בטלביה.

עשור קודם לכן, בשנות ה-50, כבר הוחל בניצול השטח הסמוך להקמת מכון ון ליר, האקדמיה הלאומית למדעים (את שניהם תכננו האדריכלים דוד רזניק ושמעון פובזנר) וכן תיאטרון ירושלים (שנחנך לאחר עיכובים ב-1971 בתכנון שולמית נדלר, מיכאל נדלר, שמואל ביקסון ומשה גיל). כך נוצר ריכוז של מבני ציבור חשובים וייצוגיים ברמה הלאומית, שכל אחד מהם מעוצב אחרת. מאחר שרשויות התכנון לא השכילו לכוון את אדריכלי הפרויקטים לדאוג לקשר תפקודי ועיצובי במתחם, כדי לחזק את מעמד המבנים ותפקודם, הם ניצבים עד היום בבדידות מזהרת.

ואז הגיע המבנה הלאומי הבא. 47 הצעות הוגשו לתחרות לתכנון משכן נשיאי ישראל, שנערכה ב-1963 בשיפוטם של האדריכלים המוערכים והמשפיעיםאריה שרון, שמואל מסטצ'קין, יעקב דש וגד אשר, כשלצדם נציגי ציבור. האדריכל הזוכה, אבא אלחנני,נולד בוורשה ב-1918 ועלה לארץ ב-1933. לפני שנבחר לתכנן את בית הנשיא, כבר היו באמתחתו מבני ציבור רבים ברחבי הארץ, בהם בית פיליפ מוריי באילת ומרכז המחשבים של צה"ל ברמת גן. בהמשך תכנן פרויקטים נוספים (כיכר המדינה בתל אביב, בית הספר הארמני בירושלים, בית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל), אבל תמיד ראה במשכן הנשיא את פסגת יצירתו.

אלחנני חשב בגדול. "אני מתכנן בניין שיעמוד לדורות, אולי אלף שנה", הכריז אחרי שזכה. "אני רוצה שאדם שבא לבית הנשיא ירגיש כי בא להיכלי מלך, שלא יידע היכן לשים את ידיו ורגליו. אני רוצה שהאורחים ירגישו בטוב". אלחנני נמנע מלהשתמש כאן בקלישאות ובסמלים. לבניין אין חזות סמלית כמו למשכן הכנסת ולמבני ציבור אחרים: הוא פשוט בצורתו, אולי פשוט מדי. החומרים הם מקומיים, בעיקר בטון ואבן. השפעות מקומיות ניכרות גם בהחלטות הסגנוניות, כמו פתיחת החדרים הפרטיים לחצר פנימית באופן שמזכיר את בתי החצר בירושלים העתיקה. עם זאת, ניתן למצוא גם השפעות זרות: באולם הטקסים ניכרת השפעת האדריכל הגרמני לודוויג מיס ון דר רוהה (במיוחד הביתן הגרמני שהוא תכנן בברצלונה), ויש גם השפעות של לה קורבוזיה (במיוחד "הבית לסופי-שבוע" בפריז).

ונעצור לתוכן שיווקי מהעבר: חברת מוזאיקה מתפארת בקיר המפורסם באולם הטקסים, פרויקט שלה
ונעצור לתוכן שיווקי מהעבר: חברת מוזאיקה מתפארת בקיר המפורסם באולם הטקסים, פרויקט שלה
אלחנני נמנע מלהשתמש כאן בקלישאות ובסמלים. לבניין אין חזות סמלית כמו למשכן הכנסת ולמבני ציבור אחרים: הוא פשוט בצורתו, אולי פשוט מדי. החומרים הם מקומיים, בעיקר בטון ואבן

התחרות התקיימה ב-1963, אך המשבר הכלכלי שפקד את ישראל שנה לאחר מכן הביא להקפאת הביצוע. רק לאחר מלחמת ששת הימים יצאו הפועלים לשטח, והבניין הושלם ואוכלס ב-1971. אז התכבד הנשיא שז"ר, דייר הבכורה, לחנוך את המבנה ולהתגורר בו עד תום כהונתו ב-1973 והחלפתו באפרים קציר.

בשמונה השנים שחלפו מאז הזכייה ועד האכלוס, נמתחה על תוכניתו של אלחנני ביקורת ללא רחם. העיתונאי עמוס אילון יצא בעיתון "הארץ" נגד ההחלטה לחפות את המשכן באבן גרניט מאילת, במקום אבן ירושלמית. הוא גם התרעם על הקרבה בין הדירה הפרטית, המשרדים ואזור הטקסים, ובעיקר סלד מצורתו הפשוטה של הבניין: "מה בונים פה? מבצר? בית כלא? הגוש המאסיבי, שכמעט אין בו חלונות, דוחה את העין ומעורר מחשבות נוגות. בשביל מי בונים אותו? בשביל נזיר המתנתק מן החיים? בשביל עריץ מטורף החושש מנתיניו הנרגנים?"

העיתונאי והסופר שבתי טבת מתח ביקורת חריפה לא פחות, והמליץ לנשיא שז"ר למצוא לעצמו בית אחר. טבת טען שהבניין לא ראוי לשמש כמשכן לנשיא, אך כן יתאים לשמש כאגף סגור לאסירים, כמחלקה פסיכיאטרית או כבניין משרדים של מפלגת העבודה (שהייתה מפלגת השלטון, וככזו הייתה אחראית על הקמת המשכן).

יצחק נבון נגד אבא אלחנני

ביקורת חריפה לא פחות יצאה מפיו של סגן יו"ר הכנסת: יצחק נבון. בספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך" (כתר), שיצא לאחרונה, כתב נבון פרק שלם על הנושא הזה - והחליט בסופו של דבר לגנוז את הפרק. אנו מפרסמים קטע מהפרק הגנוז: "כשהגיע תורי", כתב נבון על ישיבת סיעה של מפלגת העבודה ב-1971 שבה מתח את הביקורת, "ביקשתי לדבר על בית הנשיא: 'ראיתי שבונים בית לנשיא. חבל! הצריף היה יפה מאוד. אבל בבית המתוכנן יש חסרונות רבים'. נתתי כמה דוגמאות להמחשת העניין".

לטענת נבון, ראש הממשלה גולדה מאיר הגיבה לטענותיו כשהיא מפטירה: "נו, מה אתה רוצה? אני ארכיטקטית?"

"לא", ענה לה נבון, "אבל אני מציע – תבדקי את העניין". למחרת, כך הוא כותב, הופיעה בעיתון המפלגה "דבר" ידיעה: חבר הכנסת יצחק נבון מתח ביקורת על הארכיטקט המתכנן את בית הנשיא החדש. אלחנני לא חיכה, וכתב מאמר תגובה תקיף נגד נבון בעיתון "מעריב". "אמנם אין אנו רשאים לדרוש מחבר כנסת שיהיה בעל הבנה באדריכלות או אורבניזם, אך חשבתי לתומי שמותר לצפות מנבחרינו שידעו לא להשמיע בפומבי דעות בנושאים מקצועיים, שאינם בתחום עיסוקם", כתב האדריכל הזועם. "הביקורת שלך הייתה, כנראה, מבוססת בעיקרה על כתבה זדונית ומבוימת פרי עטה של עיתונאית – רכילאית – כתבה, שהייתה דייסה מגוחכת של השמצות ללא כל יסוד עובדתי".

''נו מה אתה רוצה, אני ארכיטקטית?'' - גולדה מאיר לא התעניינה בביקורת של יצחק נבון על המשכן. כאן היא כבר מצולמת בתוצאה הבנויה (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)
''נו מה אתה רוצה, אני ארכיטקטית?'' - גולדה מאיר לא התעניינה בביקורת של יצחק נבון על המשכן. כאן היא כבר מצולמת בתוצאה הבנויה (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)

נבון לא נשאר חייב, ובמכתב פומבי לאדריכל, הביע תקווה שהצמחים המטפסים יכסו את המבנה "הנחות" כהגדרתו. "הבניין אינו ראוי לייעודו. לא תואר לו, לא הדר ולא רוממות. אינו במקום הנכון ואינו בנוי למלא את צרכיו, ומצידו הפנימי הריהו גדוש ערימות של משגים וטעויות וזרויות אין קץ".

"כמה שנים עליי ללמוד מסתרי פונקציונליזם", שאל נבון את אלחנני, "כדי לדעת שבחדר השינה של הנשיא רצוי שיהיה חלון לחוץ? שתהיה לו מרפסת? שיוכל להשקיף על נוף כל שהוא? שבקומו בבוקר יוכל לדעת אם בוקר אם לילה, אם קיץ אם חורף? איזו מקצועיות דרושה כדי לסלוד מפני בית שימוש ואמבטיה קטנים ועלובים, בלי חלון, בלי אור, בלי אוורור?"

בעקבות זאת הגיש אלחנני תביעת דיבה, ונבון נאלץ לפרסם התנצלות.

לא עברו אלא שנים ספורות בלבד, וב-1978 עבר נבון להתגורר בבניין השנוא עליו. "כך סיפקתי חומר לאוהבי לצון להקניטני", כתב בפרק הגנוז. משפחת נבון היתה הראשונה שהצריכה שינויים במבנה, כי לאופירה וליצחק היו שני ילדים קטנים, ארז ונעמה. נבון מספר כי בעת טקסים רשמיים באולם המרכזי, היה ארז משקיף עליו מהחלון (שהיום הוא אטום), שקישר במבט בין דירת הנשיא לבין האולם, ומנופף לו לשלום.

אופירה ויצחק נבון במשכן הנשיא. היחסים התערערו באותה תקופה, ונבון העדיף לוותר על קדנציה נוספת (צילום: הרמן חנניה)
אופירה ויצחק נבון במשכן הנשיא. היחסים התערערו באותה תקופה, ונבון העדיף לוותר על קדנציה נוספת (צילום: הרמן חנניה)

נבון בחר שלא להמשיך לקדנציה נוספת ונפרד מהמשכן לאחר חמש שנים. בספרו, מגלה נבון מה היתה הסיבה לכך: "תרם להחלטתי המשבר שפקד אז את חיי הנישואים עם אופירה, שכן באותה תקופה הצטברו מתחים ומחלוקות ביני לבינה. לאחר שיצאנו ממשכן הנשיא, נשתנו הנסיבות, וכפי שקורה פעמים לא מעטות בחייו של זוג, עלה בידינו להתגבר על המשבר".

נבון בחר שלא להמשיך לקדנציה נוספת ונפרד מהמשכן לאחר חמש שנים. בספרו מתברר מה היתה הסיבה לכך

בקרב האדריכלים, הביקורת הייתה פחות קטלנית. זיוה ארמוני, ממתכנני הספרייה הלאומית, פירסמה מאמר בביטאון "משא", ובו טענה כי חסרה התפתחות פנימית בבניין. כדוגמה, הביאה את המעבר המהיר בין הרחבה החיצונית לאולם הטקסים, שאינו כולל מבואה מקשרת. מאידך, היא שיבחה את עיצוב האולם ואת הקשר שלו לגן. האדריכל והמבקר אברהם ארליק כתב מאמר ב"הארץ" שבו שיבח את פשטותו של המבנה, אך טען כי ה"בריחה מחגיגיות יתר" היא מוגזמת.

"הבניין מבטא את האידיאולוגיה של אלחנני כאדריכל ואת תפיסת עולמו בשאלה איך צריכה להיראות האדריכלות הישראלית במאה ה-20", סבור האדריכל צבי אלחייני, היסטוריון אדריכלות ומנהל ארכיון אדריכלות ישראל. "אלחנני ביקש לבנות בניין שייתן מענה לשאלה מהו משכן של נשיא במדינה צעירה כמו ישראל, ומהי המשמעות של להיות נשיא בירושלים". אלחייני מתייחס לא רק לבחירה בחומרי הבנייה המקומיים, אלא גם להחלטה לקרב בין האזורים הציבוריים והפרטיים. לדעתו, הדבר מהווה אמירה שגם נשיא מדינת ישראל הוא כאחד האדם.

מקדישמן עד גרבוז

האורחים נכנסים דרך שער ברזל שעיצב בצלאל שץ וחולפים על פני גן שכולל בריכת נוי, חלקי בניין עתיקים - בהם כותרות עמודים ואבן ענקית מהר הבית - פסלי הנשיאים הקודמים (כולל משה קצב) ויצירות של יעקב אגם ו מנשה קדישמן.

 שער הברזל בעיצוב בצלאל שץ (צילום: איתי סיקולסקי )
שער הברזל בעיצוב בצלאל שץ (צילום: איתי סיקולסקי )
יצירה של יעקב אגם מקשטת את הגן (צילום: איתי סיקולסקי )
יצירה של יעקב אגם מקשטת את הגן (צילום: איתי סיקולסקי )

ב-2001 נחנך כאן בית כנסת בסככה ששימשה קודם לכן כבמה לתיאטרון פתוח. המבנה מודגש בגן באמצעות קיר זכוכית צבעונית בגודל 30 מ"ר, אותו יצרה האמנית מירה מיילור. בית הכנסת הוא המרכיב היחיד במתחם שעליו מתנוסס שלט המציין כי הוא הוקם בעזרת נדבן. הגן מתאפיין בצמחייה ארצישראלית ועוצב על ידי אדריכלי הנוף צבי מילר ומשה בלום. במרכזו ניצב המשכן עצמו, שבחזיתו הראשית רחבת טקסים גדולה. סככה צרה באורך 30 מטר נשלחת מחזית הבניין אל מרכז הרחבה ומדגישה את הכניסה הראשית לאזור הטקסי והציבורי. הבניין כולו מחופה אבן גרניט שנחצבה באזור אילת. שתי דלתות הכניסה, צרות וגבוהות, מחופות מבחוץ בעבודת ברונזה ומבפנים בעבודת עץ של האמן שרגא ווייל.

 דלתות הכניסה מבחוץ: מחופות ברונזה (צילום: איתי סיקולסקי )
דלתות הכניסה מבחוץ: מחופות ברונזה (צילום: איתי סיקולסקי )

החלק המרכזי של הבניין מכיל את אולם הטקסים. שטחו 150 מ"ר והוא מתנשא לגובה של שתי קומות. במקור נחצה האולם לשניים על ידי שורת ויטרינות ועמודים ששימשו לתצוגת חפצים עתיקים. מאז שהתעורר צורך להרחיב את האולם, נוסרו העמודים, פורקו הוויטרינות ונוצר חלל גדול ורציף. הודות לתקרת הקורות היורדות, נחשף הרעיון התכנוני שמשתמש במידות קבועות (מודול) של 2 על 2 מטרים. כך התאפשר לחלק את הבניין יחסית לאגפים, תוך שימוש מדויק בחומרי בנייה מתועשים ומתן אפשרות להרחבה עתידית ללא פגיעה בעיצוב המקורי; הרחבה כזו טרם נעשתה במשכן.

מבנים רבים בארץ תוכננו בשיטה זו. לפעמים המודול מופיע בהם בהבלטה בחזית, כמו בבית הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל אביב (תכנון: אריה שרון ובנימין אידלסון), בניין עיריית תל אביב-יפו (מנחם כהן) אומוזיאון ישראל בירושלים (אל מנספלד ודורה גד). במשכן הנשיא צריך להרים את הראש לתקרה כדי להיחשף לסדר ולארגון, שמייצרות היחידות שמרכיבות את הגג. מדובר ברשת של 225 כיפות בטון שטוחות בעובי של 15 סנטימטרים האחת, כיפות שחוזרות ומופיעות גם בקירוי הגן, המבואה וביתן הכניסה. הכיפות מודגשות מעל כרכוב הבטון הבולט בחזית, שמאפשר חדירת אור יום ובמידת הצורך גם אוורור טבעי.

רצפת הפסיפס מדמה בתי פאר מהעת העתיקה, אבל לא מדובר בממצאים ארכיאולוגיים אלא בעבודה של מעצב הפנים היינץ פנחל, מי שהופקד על רוב עיצוב הפנים במשכן. את שני הקירות המרכזיים מעטרות עבודות בזלת שיצר משה קסטל: הראשונה, המשמשת רקע לטקסים ולצילומים, נקראת "כותל תהילה לירושלים", וצבעה הוא טורקיז; בשנייה, "מגילת הזהב", שילב האמן את שמה של אשתו, בלהה. תקרת האולם מורכבת מ-63 לוחות אסבסט, שעליהם צייר נפתלי בזם בצבעי אקריליק סצינות המתארות את פרשנותו האישית לפסוק "ושבו בנים לגבולם". חלונות זכוכית צבעוניים, מעשה ידיו של ראובן רובין, סוגרים על האולם ממזרח ומתארים שלושה אירועים תנ"כיים: כניסתו של המלך דוד לירושלים, מאבקו של יעקב במלאך ועליית אליהו הנביא לשמיים. וילון גדול מסתיר אוהל חיצוני המאכלס שירותים לוגיסטיים שלא נמצא להם מקום בבניין.

אולם הטקסים. מיועד ל-250 איש בלבד, וזה לא מספיק  (צילום: איתי סיקולסקי )
אולם הטקסים. מיועד ל-250 איש בלבד, וזה לא מספיק (צילום: איתי סיקולסקי )

צמוד לאולם הטקסים נמצא הטרקלין, שבו מקיים הנשיא פגישות רשמיות עם אורחים מהארץ ומחו"ל. זהו חדר צר וארוך, שעל קירותיו תלויות תמונות נאיביות של נוף ארצישראלי. מפוזרות בו ספות בצבע ירוק בהיר, ובאחת הפינות מוצבים שני כיסאות ומאחוריהם דגלים. בזמן הסיור שלנו חלפו כאן חברי קונגרס מארצות הברית, חיילי צה"ל וקבוצת צעירים ישראלים. בבוקר עוד הספיקו לערוך בחדר טקס בר מצווה לילד של אחד העובדים.

כורסאות ודגלים באחת מפינות הטרקלין (צילום: איתי סיקולסקי )
כורסאות ודגלים באחת מפינות הטרקלין (צילום: איתי סיקולסקי )
 תולים את הדגל האמריקאי לקראת ביקור של חברי קונגרס (צילום: איתי סיקולסקי )
תולים את הדגל האמריקאי לקראת ביקור של חברי קונגרס (צילום: איתי סיקולסקי )

החלק המערבי

חלקו המערבי של המבנה כולל שלוש קומות. בשתי הקומות התחתונות מצויים משרדים, ובהם לשכת הנשיא, שהיא קטנה ואינטימית. על קירות הלשכה תלויות תמונות של אנשים הקרובים לנשיא ריבלין, אישית ורעיונית, כמו מנחם בגין, יצחק שמיר, זאב ז'בוטינסקי ובנימין זאב הרצל. בוויטרינה הסמוכה לשולחן העבודה מוצגת דמותו של ריבלין כפי שהופיעה בקריקטורות של שי צ'רקה, עמוס בידרמן, גיא מורד ואחרים. בולטת בלשכה יצירה שליאיר גרבוז, ידיד אישי של הנשיא. יש גם מאות ספרים שהגיעו לכאן יחד עם הנשיא הנוכחי: רבים מהם נכתבו בידי מנהיגים ופוליטיקאים, או עוסקים בהם (משה שרת, בגין, שלי יחימוביץ'), ואחרים מוקדשים לירושלים. על שולחן העבודה היו מונחים, כשביקרנו במשכן הנשיא, שישה ספרים: מאת ז'בוטינסקי, מאיר שלו, א.ב יהושע, שלום עליכם, ריימונד קארבר ופרנץ קפקא.

ששת הספרים המונחים על שולחן העבודה של הנשיא (צילום: מיכאל יעקובסון)
ששת הספרים המונחים על שולחן העבודה של הנשיא (צילום: מיכאל יעקובסון)
 תמונת מנחם בגין וקריקטורות של ריבלין בלשכה הנשיאותית (צילום: איתי סיקולסקי )
תמונת מנחם בגין וקריקטורות של ריבלין בלשכה הנשיאותית (צילום: איתי סיקולסקי )

הדירה הפרטית

הדירה הפרטית של הנשיא ורעייתו נמצאת מעל הלשכה, ומגיעים אליה באמצעות מעלית קטנה או באמצעות גרם מדרגות רחב, שמאחוריו תלויה יצירה של יעקב אגם - אחת משורה ארוכה של יצירות אמנות ישראליות שמקשטות את המשכן. אגב, חלקן נוצרו במיוחד כחלק מהפרויקט, בשיתוף פעולה עם אלחנני, והן מהוות חלק בלתי נפרד מהבניין (דלתות, תקרות, ידיות); אחרות נוספו במרוצת השנים.

גרם המדרגות (צילום: איתי סיקולסקי )
גרם המדרגות (צילום: איתי סיקולסקי )
הפסל של אגם שתלוי מאחורי המדרגות (צילום: איתי סיקולסקי )
הפסל של אגם שתלוי מאחורי המדרגות (צילום: איתי סיקולסקי )

שיפוץ יסודי נעשה בתקופת פרס

הדירה הפרטית משתרעת על פני 230 מ"'ר, והיא כוללת חמישה חדרים לא גדולים, סלון משפחתי ומטבח, עם מסדרון רחב התחום בלוחות זכוכית ומוביל לחדרים השונים. האופי שלה צנוע ופשוט, האווירה ששוררת בה ביתית ואינטימית, שונה בתכלית מהרשמיות שמאפיינת את שאר חלקי המשכן הרשמי.

מטעמי ביטחון, הדירה כמעט ואינה פתוחה החוצה. חצר פנימית קטנה מאווררת ומאירה את החדרים, ומאפשרת לדיירים לנוח תחת כיפת השמיים בלי לצאת החוצה. הדירה הפרטית היא האזור היחיד בבניין ששופץ באופן יסודי. זה קרה במהלך כהונתו של הנשיא הקודם, שמעון פרס, ונעשה בתקציב של 6.5 מיליון שקל.

בפינת האוכל יש שולחן עץ ושבעה כיסאות סביבו, והיא מוארת היטב הודות לחלונות רחבים השוטפים אותה באור, וגם בזכות גוונים בהירים בריהוט ובפרקט. לצד פינת האוכל ממוקם חדר הטלוויזיה הקטן, ובו שתי כורסאות, ספה רחבה (הניצבת מתחת לשני ציורים של לאה ניקל) ושולחן קפה שעליו מונחים מכשירי השלט-רחוק של הטלוויזיה, קערית ובתוכה איצטרובל והספר "טעם לחיים – אמהות שכולות מבשלות ומספרות". הכרית הצבעונית המונחת למרגלות מסך הטלוויזיה משמשת בעיקר את הנכדים, כשהם באים לבקר. חדר האורחים שנמצא בדירה משמש אותם בביקורים אלה.

שולחן הקפה שבפינת הטלוויזיה (צילום: מיכאל יעקובסון)
שולחן הקפה שבפינת הטלוויזיה (צילום: מיכאל יעקובסון)
הנכדים אוהבים את הכרית הזו (צילום: מיכאל יעקובסון)
הנכדים אוהבים את הכרית הזו (צילום: מיכאל יעקובסון)

הריבלינים ממחזרים אשפה

בין פינת האוכל לפינת הטלוויזיה מפרידה כוורת מדפים, ובה מונחים ספרים, עיתונים, מזכרות ותצלומים רשמיים של הנשיא שעליהם הוא נוהג לחתום. המטבח קטן, מודרני, וגם בו הצבעים בהירים. מטעמי כשרות יש במטבח שני כיורים, שני מקררים ושני תנורים. על שולחן האוכל מונחים עיתונים, פרחים, תפוחים ותפוזים. מדף ספרי הבישול כולל ספרים רבים מאת בני סיידא וגם של נירה רוסו, גיל חובב וישראל אהרוני. בפינה ניצב קומפוסטר למיחזור מזון שהושלך לפח.

החדרים הנוספים הם חדר עבודה פרטי של הנשיא, חדר שבו נמצא ההליכון שלו, חדר רחצה, וכאמור - חדר האורחים שמשמש את המשפחה בביקוריה.

ערימת תמונות של ריבלין על מדף בין פינת הטלוויזיה לפינת האוכל (צילום: איתי סיקולסקי )
ערימת תמונות של ריבלין על מדף בין פינת הטלוויזיה לפינת האוכל (צילום: איתי סיקולסקי )

מדף ספרי הבישול במטבח (צילום: מיכאל יעקובסון)
מדף ספרי הבישול במטבח (צילום: מיכאל יעקובסון)
הקומפוסטר (צילום: מיכאל יעקובסון)
הקומפוסטר (צילום: מיכאל יעקובסון)

סמוך לדירה הפרטית נמצא אגף האירוח הממלכתי, הכולל סלון וחדר אוכל מרווח. לאזור זה מגיעים אורחים רשמיים של הנשיא, לשיחה או לארוחה. גם האגף הזה מקושט בציורים ממוסגרים, אבל הוא עוצב ללא שיתוף פעולה של האמנים, והתוצאה נטולת אמירה עיצובית ואמנותית.

הסלון הממלכתי. מיועד לשיחות עם אורחים רשמיים. גם כאן, כמו באולם הטקסים, אפשר לראות את התקרה עם המודול הקבוע שחוזר על עצמו (צילום: איתי סיקולסקי )
הסלון הממלכתי. מיועד לשיחות עם אורחים רשמיים. גם כאן, כמו באולם הטקסים, אפשר לראות את התקרה עם המודול הקבוע שחוזר על עצמו (צילום: איתי סיקולסקי )

שגריר ליבריה ופמלייתו יוצאים מהמשכן, 1972 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
שגריר ליבריה ופמלייתו יוצאים מהמשכן, 1972 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
השר אברהם שפירא מוביל תפילת מנחה בכניסה לבניין, 1981 (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)
השר אברהם שפירא מוביל תפילת מנחה בכניסה לבניין, 1981 (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)

מצבו של המשכן: עגום

הבניין נמצא בסמכותו של מינהל הדיור הממשלתי במשרד האוצר. כיום עובדים בבית הנשיא כ-120 איש, שחלקם יושבים במשרדים שכורים בגבעת שאול עקב מצוקת מקום. אף שתקציב הבית הוכפל במהלך כהונתו של שמעון פרס, הבניין מצוי במצב עגום: לא צריך להתאמץ כדי לראות את הבלאי בחיפוי האבן בחזית, כמו גם שטיחים קרועים, נזילות וכבלים חשופים. למעשה, מאז הקמתו של משכן הנשיא, לא נעשה בו שיפוץ יסודי.

אחד מבכירי המשכן מסביר שהבניין, שתוכנן במקור כדי לענות על צרכים צנועים יחסית, אינו מותאם לתקני בטיחות ונגישות עכשוויים, שלא לומר חידושים טכנולוגיים שחלו ב-45 השנים האחרונות. לדברי אותו גורם, מורגש חסרונו של אולם כנסים שיוכל לאכלס מספר רב יותר של אורחים (250 איש נכנסים לאולם הקיים), ויש צורך גם במשרדים נוספים לכ-40 עובדים, במתקני בידוק חדישים בכניסה ובשטחי חניה לעובדים ולאורחים.

תקציב הבית הוכפל בכהונתו של שמעון פרס, בתקציב של 6.5 מיליון שקל, אבל הבניין מצוי במצב עגום: שטיחים קרועים, נזילות וכבלים חשופים

לפני כמה שנים נבדקה אפשרות לבנות משכן חדש לנשיא המדינה. הרעיון נפסל מסיבות תקציביות, משום שההוצאה הוערכה בכ-100 מיליון שקל, מה גם שהמדינה תתקשה למכור את המשכן הנוכחי ותישאר בהפסד. בסוף העשור הקודם שכר בית הנשיא את שירותיו של האדריכל גיורא סולר, מומחה בשימור מבנים היסטוריים (מתחם שרונה בין היתר), שהוזמן לבצע עבודות שיפוץ כדי לפתור בעיות נקודתיות.

סולר מספר, כי התבקש להציע תוכנית להקמת מבנה חדש שישמש למגורים, והושגה גם הסכמה עקרונית על הקמת מרכז מבקרים תת-קרקעי מתחת לגן הקדמי ולרחבת הכניסה. במקביל, הוא מקדם שיפוץ של בית פרטי הנמצא מעברו השני של הרחוב, במטרה להסב אותו לצורכי משכן הנשיא כדי להקל על מצוקת המקום. "בגלל הנזילות הבלתי פוסקות, רצו לבנות גג נוסף עם שיפועים מעל הגג הקיים", מספר סולר. "אני הייתי צריך להסביר שהגג הוא חלק מהאדריכלות ושחייבים למצוא לנזילות פתרון אחר. בסוף פתרנו את הבעיה באמצעות שימוש בחומרים חדשים".

אבל לא הכל מתואם עם סולר. לאחרונה נהרסה הארובה של חדר המכונות, שהייתה מרכיב אדריכלי משמעותי - עבודת אבן נאה שיצרה ניגוד לאופקיותו של הבניין. סולר מתלונן כי מקבלי ההחלטות במשכן לא חושבים לטווח ארוך ומסתפקים בפתרונות זמניים, מה שפוגע בתפקודו ובחזותו של המשכן. על שיפוץ מקיף כבר לא מדברים כאן: איש לא רוצה להסתכן בביקורת ציבורית על בזבוז כספי ציבור. כרגע מסתדרים עם מה שיש.