התלמידים האמריקאים שמתאכסנים במעונות של ישיבת "אש התורה" בירושלים לא ידעו שהבניין שמשמש אותם בשהותם בישראל היה ביתו של יגאל אלון, שהיום (ראשון) מלאו 35 שנה למותו. הם לא הכירו את שמו של האיש, שהיה מפקד הפלמ"ח ובהמשך נמנה עם מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות, כיהן כסגן ראש הממשלה והיה שר החינוך והתרבות. על הבניין ברחוב בתי מחסה ברובע היהודי
שבו התגורר לא מתנוסס שלט שיעיד על כך, וגם בעירייה ובחברה לפיתוח הרובע היהודי לא מכירים את הסיפור. על אלון שמעו הדיירים מצוות ערוץ האדריכלות של
Xnet,
שביקר בבניין לפני ימים אחדים, לקראת יום השנה לפטירתו של אלון.
בפייסבוק התעורר בשבועות האחרונים עניין מחודש באלון ובביתו, כחלק מהדיון הסוער בהוצאות הכספיות על מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. רבים נחשפו למכתב ששלח אלון לפקיד במשרד האוצר באפריל 1969, ובו ביקש שיקטינו את התקציב שמיועד להקמת ביתו. "נמסר לי היום", כתב השר, "כי הצעת התקציב לריהוט וציוד דירת השרד אשר בעיר העתיקה המיועדת לי, חורגת מהסכום שנראה לי סביר. אבקשך, איפוא, לעבד מחדש, בעצה עם ארכיטקט הדירה, תקציב קטן יותר, תוך שימוש מירבי ברהיטים וציוד מדירתי במערב ירושלים, ככל שהם מתאימים לאופי הארכיטקטוני של הדירה המוצעת".
>> כתבות נוספות על אדריכלות בירושלים
המכתב נשלף מארכיון הקיבוץ המאוחד, פורסם ברשתות החברתיות והצטרף לשיח השוצף סביב אורח חייהם של מנהיגים ישראלים בעבר ובהווה. אכן, הבקשה לחסוך בתקציב ולהימנע מהוצאות חריגות מזכירה ימים יפים ונשכחים, אבל האם היו ימים כאלה? ביקור בבניין, לצד עיון בתמונות רלוונטיות, ממקמים את המכתב בתוך הקשר מדויק יותר: הבית רחוק מלהיות וילה נוצצת בקיסריה כמו בנימין נתניהו, אבל רחוק באותה מידה מלהיות צריף צנוע אי-שם בנגב כמו דוד בן-גוריון.
מוטיבציה פוליטית
האדריכל סעדיה מנדל זוכר
היטב את הטלפון שצלצל ביוני 1967, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. "עדיין הייתי במדים", הוא מספר, "וביקשו ממני לעלות לירושלים במהירות ולהגיע לפגישה בעיר העתיקה". מהעבר השני של קו הטלפון היו אנשי משרד הבינוי והשיכון, שהחליטו לשקם את הרובע היהודי ולהקים בו יחידות דיור במהירות האפשרית. "המוטיבציה הייתה פוליטית, ולדעתי זה היה צעד נכון", אומר מנדל. "היה רצון להכניס לעיר העתיקה סמלים שלטוניים כדי לייצג את הנוכחות שלנו שם. גם הרצון של יגאל אלון לגור ברובע היהודי נבע מסיבות פוליטיות; הרי זה לא היה רכוש שלו". לדבריו, המשפחות היהודיות הראשונות שחזרו לעיר העתיקה היו אלה שחיו בה לפני מלחמת השחרור.
על הפרויקט עבד מנדל עם האדריכלים אליעזר פרנקל ויעקב יער. פרנקל, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים, תיכנן ועיצב את ביתו של אלון. האדריכל דוד קרויאנקר מסביר בספרו "ירושלים - המאבק על מבנה העיר וחזותה", כי בית אלון נועד לשמש "חלוץ בביצוע תוכניות לחיזוק אחיזתה של הממשלה בעיר העתיקה". לדבריו, הממשלה תיכננה להקים כמה דירות שרד ברובע היהודי, אלא שהתוכנית לא התגשמה ואלון נשאר הפוליטיקאי היחיד שגר באזור.
באוטוביוגרפיה שלו גולל פרנקל את סיפור הקמת הבית, וכתב כי אלון היה אמור להתמקם בבית רוטשילד, מהבניינים המפוארים ביותר ברובע היהודי, אך עלה חשש שבית גדול ומהודר כזה יעורר תרעומת ציבורית. פרנקל העדיף אתר "מתאים וצנוע יותר", ומצא אותו לא הרחק מהמקום המקורי. אגב, גם הבית הזה עורר ביקורת ציבורית, כך שחששותיו של פרנקל היו מוצדקים.
זהו בית-מידות מהודר בן ארבע קומות, ששטחו הכולל הוא כ-313 מטרים רבועים. בקומת הקרקע, ששטחה 42 מ"ר, פועל כיום בית ספר חרדי שמשתרע על פני דירות נוספות. שטחן של קומת המגורים ושל קומת האירוח הוא כ-105 מ"ר, ואילו קומת הגלריה היא בת כ-60 מ"ר. שרטוטים שפורסמו במגזין האדריכלות "תווי" ב-1970 מספקים מושג על מראה הבית בתקופתו של אלון. קומת הקרקע כללה מחסן, מוסך, ירידה למרתף וחדר כביסה; בקומת המגורים היו חדרי שינה, פינת משפחה, מלתחה ועלייה לקומת האירוח; שם הציע אלון לאורחיו כניסה רשמית, פינת אוכל, מקומות ישיבה ועלייה לקומת הגלריה; ושם היו חדר העבודה שלו, עם גשר שמוביל למרפסת ועלייה לגג.
בעבור פרנקל, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבה זכה לעצב גם את פנים הבית ולהשתתף בבחירת חפצי האמנות. העיצוב הכולל לא היה דבר של מה בכך, לדבריו, אלא מתוך "הרצון להציג את הבית ככרטיס הביקור של המדינה מבחינה תרבותית". אלון ייחס חשיבות רבה לתפקידו כשר החינוך והתרבות, "תפקיד שלדבריו נתפס כשווה למעמדו של ראש הממשלה במדינות הסקנדינביות" כותב פרנקל, ואת יצירות האמנות בחרו השר ואשתו רות מתוך מבחר הצעות שפרנקל הגיש להם.
מאחר שסכום הכסף שהועמד לרשותו היה קטן, החליט פרנקל לנצל עד תום את תקציב הבנייה ולחסוך בשאר הסעיפים. חלק מפריטי הריהוט עשויים בלוקים וטיח, כולל משטח הישיבה עם הכריות שעדיין נמצא בבית. פריטי ריהוט ייחודיים אחרים נעלמו בינתיים: דלת הכניסה המקורית, שעוצבה כך שתתאים לדירת שרד, הוחלפה בדלת פשוטה; הקמין, שאותו הזמינו בני הזוג אלון במיוחד, הפך לארון אחסון לכלי רחצה; שולחן האוכל והכיסאות הוצאו; וכך גם רהיטי הבמבוק שנקנו בעיר העתיקה והוצבו במרפסת הסגורה, או כיסא "אימס" שעמד במרכז החלל. הפתחים שפונים לרחוב והמשקופים לא השתנו. פנים הבית, קומת המגורים וקומת הגלריה עברו חלוקה מחודשת, וכעת מכיל המבנה תשעה חדרים שבהם גרים כ-20 צעירים. לחלק מהחדרים מוביל גרם מדרגות, טלאי שנוסף בשיפוץ האחרון.
מבנה ציבור כמוצר סחיר
דירת השרד של אלון הייתה המקרה השלישי שבו המדינה מימנה הקמה או שיפוץ של בניין למגורים של אישיות בכירה. שני התקדימים היו משכן הנשיא בשכונת טלביה ובית ראש הממשלה ברחוב בלפור. לאחר פטירתו של אלון, ב-29 בפברואר 1980, עברה דירתו לשימוש של בית דין רבני, ולפני כ-15 שנה נמכרה לישיבת "אש התורה" על ידי החברה לשיקום ופיתוח העיר העתיקה.
סמוך לבניין הוקם ביתו של יצחק נבנצל, שהיה מבקר המדינה מ-1961 יד 1981. כלתו, שגרה שם כיום, מספרת שנבנצל קנה את הבית בכספו ונכנס אליו בראשית שנות ה-70. הבניין תוכנן על ידי האדריכל הבריטי פאול קורלק ונחשב למסוגנן במיוחד. גם חתנו של המבקר לשעבר, פרופ' שלום אלבק, שהיה נשוי לבתו פליאה, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות, עדיין גר שם.
''אף מנהיג ישראלי לא חי בעליבות''
קורותיו של בית אלון מעלות את השאלה אם ראוי שמבני ציבור בישראל יהפכו למוצרים סחירים, כאילו היו עוד נכס נדל''ני חסר ערך היסטורי. האם לא כדאי להחיל על בניינים מסוימים כללים מיוחדים? האם חוקי השימור, שמחייבים את שימור החזיתות ההיסטוריות, לא צריכים לכלול גם שימור עיצוב הפנים במקרים חריגים? וכמובן, על רקע הוויכוח המתלהט בעניין בתיו השונים של ראש הממשלה הנוכחי, האם צריכה להיות סטנדרטיזציה שתגדיר את תנאי המגורים הניאותים למדינאים ישראלים?
"מנהיגים ואישי ציבור ישראלים מעולם לא חיו בעליבות", פוסק ההיסטוריון פרופ' דני גוטווין. "ההבדל בין מה שקרה בעבר לבין ימינו אלה הוא שנתניהו ורעייתו משתמשים בבית שלהם כסמל שלטוני. הדיון במצבו של הבית משיק לדיון בתפקודו של ראש הממשלה ולבחירות הקרובות. כולם ידעו שאריק שרון גר בחווה גדולה, ושמשה דיין חי בבית מפואר בצהלה, אבל הבתים האלה לא היו סמלי שלטון; לא עסקו בהם בהקשר לתפקוד של דייריהם. גם אצל יגאל אלון לא דיברו על הבית בהקשר לתפקודו ולמעמדו הציבורי".
בסופו של דבר: דלות החומר
המסמכים האדריכליים של תכנון הדירה נמצאים באוסף אליעזר פרנקל, שנקלט השנה בארכיון אדריכלות ישראל ושופכים אור על תכנון החלל. ד"ר צבי אלחייני, מייסד הארכיון, מציין שבית אלון הוא חלק משורה של בתים פרטיים שפרנקל תכנן בין שנות ה-60 לשנות ה-80. לדבריו, "בבתים הפרטיים של פרנקל מתגבשת שפה ייחודית של חלל, חומר ודקורציה, תמיד בשאיפה לשלב רוח זמן עם רוח מקום ולא פחות מכך עם חומרי המקום. בית אלון הוא חלק מהרצף הזה, וניכר בו שהוא לא עוצב והולבש בפריטי יוקרה שכבר שווקו בארץ אלא נקט עמדה של חיפוש אחר מינימליזם בוהמייני מקומי, כמעט באמצעים של דלות החומר: הספות אינן אלא משטחי עץ עם מזרני גומאוויר מרופדים בבדים מקומיים, האהילים והמנורות הם בין וינטאג׳ למשכית, וכך גם השטיחים. כורסת האימס, שחוזרת בכמה בתים פרטיים של פרנקל, נראית כמו הפריט היקר ביותר וניכר שהיא חלק מהאמירה ומהניסיונות העקביים של פרנקל לחבר בחלל אחד מזרחיות עם בינלאומיות".
