"מגיע זמן שבו שתיקה היא בגידה", אמר מרטין לותר-קינג באחת הדרשות הידועות שלו בכנסיית ריברסייד בניו-יורק, ב-1967. בציטוט הזה בחרה אריאלה ברין-בנימיני לפתוח את הספר שמתעד את עבודות הקווילטינג (טלאים) שלה – ספר אמן יפהפה, מורכב ומוקפד. מה לקווילטינג, שמקושר בתודעה לשמיכות רכות ותמונות חיים תמימות, וללותר-קינג? בחיבור שנעשה במקרה הזה אין שום דבר מוזר: הוא הולם את היצירות של ברין-בנימיני, שמהותן פוליטית.

הכפולה הפותחת, עם הציטוט של מרטין לותר-קינג (צילום: אורי גרון)
הכפולה הפותחת, עם הציטוט של מרטין לותר-קינג (צילום: אורי גרון)

"לפני למעלה מעשרים וחמש שנה התחלתי להרגיש מתח מסוים בתפרים", כתבה ברין-בנימיני בהקדמה. "העבודות המופיעות בספר זה הן התוצר. הן חלק מפרויקט מתמשך של תיעוד ומתן פומבי לדברים אשר לדעתי מוכרחים להיאמר, לגבור על השתיקה. אני חייבת לדבר (...) כי אנו זקוקים עד מאוד לדרך חדשה מעבר לאפלה הסוגרת עלינו. יצירת אמנות פוליטית איננה רק תיאור מצב. היא מצטרפת להפגנה, למכתב למערכת, לעצומה, לכל דרך דמוקרטית בה האזרח יכול לערער על הקיים, לנסות להשפיע, להוציא מהאדישות".

עבודת מחט עמלנית ואלפי פיסות בד שנתפרו יחד הניבו עבודות בדים וירטואוזיות וגדולות מימדים, גדושות פרטים וצבעוניות עזה. מבט מקרוב מגלה את האמירה הכואבת, הנוקבת, שעולה מהן כצעקה. באוגוסט האחרון נפטרה ברין-בנימיני מסרטן. בימיה האחרונים עוד הספיקה לראות את הגרסה המוגמרת של הספר שהוציאה המשפחה לאור, בעיצובה של תמר בר-דיין. הוא הוצג עד היום, לצד העבודות עצמן, באכסדרת תיאטרון ירושלים.

אריאלה ברין-בנימיני. הספיקה לראות את הגרסה הסופית של הספר (באדיבות תמר בר דיין)
אריאלה ברין-בנימיני. הספיקה לראות את הגרסה הסופית של הספר (באדיבות תמר בר דיין)

ברין-בנימיני נולדה בטבריה בשנת 1947. אביה האדריכל נולד בבלגיה ואמה הגיעה לארץ מהולנד. בצבא שירתה כקצינת בריאות הנפש ובהמשך למדה סוציולוגיה ופסיכולוגיה בארצות הברית. במשך שנים הייתה מרצה באוניברסיטה, יועצת חינוכית ומנהלת כוח אדם. מעבר לעבודה היו בעלה דני ושני הבנים, האמנות, ופעילותה נגד חוסר-צדק אנושי כלפי הפלסטינים.

לעבודות הטלאים קדמה עבודת חיבור של טקסטים שכתבה בעצמה וכאלה שליקטה – מדיווחים חדשותיים בכלי התקשורת ועד ציטוטים מספרים ושירים. מעין תיק חומרי גלם טקסטואליים, שליווה את תהליך היצירה. כשהחליטה להוציא ספר, חיפשה אחר מעצבת שתוכל להפקיד בידיה את מכלול עבודתה. את בר-דיין פגשה בתחילת השנה שעברה, והחיבור עם המעצבת והעורכת הגרפית, שיש לה ניסיון רב בעבודה על ספרים ייחודיים – היה מיידי. ברין-בנימיני קבעה את סדר 26 העבודות שנכללות בספר "אכן, תמונות קשות", ובר-דיין תירגמה אותן ואת הטקסטים שמאחוריהן לפורמט של ספר.

"פגישת העבודה הראשונה שלנו ארכה של שש שעות", מספרת בר-דיין. "עברנו על כל העבודות, ולמעשה מאז אותה פגישה לא חלו שינויים משמעותיים במתווה הספר. אריאלה חיפשה הרבה זמן מישהו שיוכל לקחת על עצמו את עשיית הספר בלב שלם, וכשהגיעה אלי נתנה יד חופשית לחלוטין בכל הקשור לעיצובו".

ברין-בנימיני היא שנתנה לעבודות את שמן – "מבנה מסוכן", "דרך ללא מוצא", "חבטה קלה בכנף". העיסוק בשפה, בכוח שלה ובאופן שבו אנחנו משתמשים בה כדי ליצור - או להסתיר - מציאות, עובר כחוט השני בספר, מ''מילון שיחדש'', העבודה שפותחת את הספר, ועד ''ודייק'', זו שסוגרת אותו.

UHURU (''חירות'' בסווהילית), עבודה מ-2004 (צילום: רן ארדה)
UHURU (''חירות'' בסווהילית), עבודה מ-2004 (צילום: רן ארדה)

בר-דיין שמה דגש על עבודה טיפוגרפית שעוזרת לבאר את העבודות ועל משחקי נייר. "המחשבה הייתה שהאמירות האמיצות בספר אינן קלות לעיכול, והמשחקים של לפרוס את הדפים המקופלים, לפתוח ולסגור את המעטפות, להוציא ולקרוא את החומרים שבתוכן ואז לקפל ולהכניס בחזרה, לעבור לדף הבא ולהרים את דפי הפרגמנט – נועדו לסקרן, ליצור עניין ולקרב גם את הקוראים שמעריכים את האמנות, אך לא בהכרח מזדהים עם המסר". יש מעט מקרים בהם שמעצב הופך להיות מעורב מאוד בתוצר הסופי, מודה בר-דיין, "בהרבה מובנים זה אחד הפרויקטים הכי מעניינים שעשיתי".

הספר לא יוצע למכירה: הוא נתפר ידנית במכונת זינגר, והופק, הודפס ונכרך בדפוס ע.ר. "לאורות הזוהרים בחיי בעיתות חשיכה דני, מיקי ויוני אהוביי, ולזכר הוריי ז'ק ברין ופוטי ון-אמרונגן בגעגועים", הקדישה אריאלה ברין-בנימיני את הספר ליקיריה. "נפרדנו מאריאלה ב-31 באוגוסט 2014, רגע לפני יציאת הספר לאור", סגרו בעלה ושני בניה מעגל בדף הסיום.