מאז שהושלם פרויקט High-line בניו יורק
– אותה מסילה נטושה של רכבת עילית שהפכה לפארק עירוני - הוא זוכה לאהדה מיוחדת דווקא בלונדון. הפרויקט הציג בצורה משכנעת (גם אם לא לראשונה) את האפשרות להחדיר לאזור צפוף פארק נרחב, תוך שימוש בתשתיות נטושות ב"קומה השנייה" של העיר. הפארק קרץ לרבים, שזיהו בו מאפיינים שהתייחסו לנושאים שונים שבהם עוסק שיח העיצוב העירוני, המחפש את דרכו: מיחזור מבנים (במיוחד באזורים תעשייתיים לשעבר) ונוף המתפקד כתשתית עירונית של ממש, לא רק בפארקים או גינות.
בלונדון מרובת השכבות והתשתיות (מנהרות שירות, קווי רכבת ומסילות תחתיות או עיליות, מערכות ביוב מים או חשמל, ומערכות תנועה שונות) זיהו את הדמיון ומיהרו לנער את האבק מעל כל סעיף נטוש ושורץ עכברושים של מנהרת הרכבת התחתית. מובן שלתמריץ הכלכלי יש תפקיד מרכזי במשחק: בלעדיו, הנושא לא היה מעורר עניין כה רב בעיר שמחירי הנדל"ן בה האמירו במאות אחוזים בשני העשורים האחרונים, כשאף אחד לא רואה (או רוצה לראות) באופק פתרון לאוכלוסיות הנדחקות החוצה ממרכז העיר.
הנדל"ן מגיב בצורה קיצונית לפרויקטים כאלה: ג'נטריפיקציה מואצת התחוללה באזור Meatpacking, הסמוך לפארק היי-ליין, מאז שנחנך השלב הראשון שלו. Financial Times דיווח, כי נכון לשנה שעברה לא פחות מ-2,700 דירות יוקרה נמצאו בשלבים שונים של תכנון וביצוע באזור הזה, וכי מאז חנוכת הפארק זינק מחיר הדירות באזור ב-85% בממוצע. זהו תהליך עירוני מוכר לעייפה, שלמרות השלכותיו ההרסניות - אולי דווקא בגללן - הדיון בפוטנציאל התשתיות העירוניות של לונדון סוער עכשיו.
ירוק, יותר ירוק, הכי ירוק
בשנתיים האחרונות נערכו כמה תחרויות ותערוכות שנועדו למצוא את הגרסה הלונדונית לפארק הניו-יורקי. בתחרות הגדולה מכולן, שנקראה באופן לא מקורי A High Line for London: Green Infrastructure,
הוגשו כמעט 200 הצעות שרובן מhחזרו פחות או יותר את הפרויקט המקורי. מתמודדים מעניינים יותר הציעו שימוש מחודש לתעלות, כבישים ללא מוצא, מחסנים נטושים ועוד. בתערוכת ההצעות הזוכות, שהתקיימה - במידה ראויה של הומור אנגלי (יש לקוות) - במוזיאון הגננות, שלט בהדמיות ובתוכניות הצבע הירוק לגווניו; אי-אפשר היה לברוח גם משיח הקיימות והבנייה הירוקה, כפי שנרמז בשמה של התחרות. את שביב התקווה סיפקו הזוכים. בניגוד לשאר המתחרים, הם לא לקחו את עצמם ברצינות רבה מדי, כשהציעו במספר דימויים מצומצם ורעיוני להשתמש במסילה תת-קרקעית נטושה של חברת הדואר המלכותית העוברת מתחת לרחוב אוקספורד כחווה לגידול פטריות.
>> היי-ליין, לואו-ליין: המסילה התת-קרקעית שתהפוך לפארק במנהטן
בין אם זה חוש האירוניה המפותח של השופטים או תמימותם של הזוכים, ניתן לראות בהקבלה בין "אוקספורד של מעלה" - הרחוב המסחרי העמוס ביותר באירופה, סמל חברת הצריכה הניאו-ליברלית - ל"אוקספורד של מטה", מסלול הרפתקאות דמוי ארץ הפלאות של אליס הנמשכת כמהופנטת לטעום מפטרייתו המשכרת של הזחל, פרויקט חתרני המבקר את אותה תרבות שהזינה את התחרות שבה הוא עצמו משתתף.
אך הצלחת ה-High Line לבדה אינה מסבירה את המשיכה הכמעט כפייתית של לונדון לתשתיות "ירוקות" - מושג עמום במקרה הטוב, שעוד נחזור אליו בהמשך. נראה כי משיכה זו ניזונה במקביל מכמה מקורות. ראשית, היא מושפעת ממסורת התכנון האנגלית, תרבות שצמחה בקרב אצולת הכפר ושאפה לספק תחליפים "רכים" לערים התעשייתיות של תקופת העיור המואצת במאה ה-19. "עיר הגנים" ששאפה לשלב בין הכפר לעיר ביטאה את המשיכה החזקה לטבע בתוך העיר האנגלית, וה"ערים החדשות" שנבנו אחרי מלחמת העולם השנייה, הציעו מרקמים עירוניים מפוזרים ונמוכים שספגו אינסוף ביקורות על כישלונם לספק סביבות חיים אינטנסיביות.
>> הגנן ג'וזף פקסטון תכנן את ''קריסטל פאלאס'' בלונדון, שיקום לתחייה
זהירות, אסון!
שנית, בקרב המגמות השונות המרכיבות את תחום הידע המתהווה של עיצוב עירוני, ניתן לזהות שיח פעיל המעלה על נס את המיזוג בין נוף או טבע והעיר. בין אם זו המגמה שהחלה בשנות ה-90 כקורס בבית הספר AA תחת הכותרת Landscape Urbanism, או הפרויקט הצעיר יותר הידוע כ-Ecological Urbanism, המגמה לאחד בין שני הכוחות - שלכאורה לא היה שונה מהם - ניכרת בשאיפות ובמניפסטים של זרמים אלו. המחויבות לשילוב חשיבה בת-קיימא (במקרה הטוב) או אקולוגית (במקרה היותר מעורפל), בדומה לחשיבה חברתית במגמות תכנון עכשוויות, מנומקת תמיד ככורח השעה, כצורך והכרח מיידיים, העשויים לספק את הפתרונות היחידים כנגד אסון המתרחש ובא.
למעשה, ניתן לזהות בהיסטוריה של האדריכלות במאה ה-20 רצף של הצדקות דומות, שקיבעו באופן דומה כמה מעמודי התווך של שיח האדריכלות והתכנון המודרניים: לה קורבוזייה ואזהרותיו מפני העיר המסורתית, ג'יין ג'ייקובס וחששה מאובדן החיים והזהות בעיר המודרנית, והפחד הנוכחי מאסון אקולוגי. הביקורת המשכנעת ביותר על העירוניות האקולוגית לא מטילה דופי בנכונות או בדיוק הטיעונים המדעיים שלה, אלא תוהה על פשר אותו פחד השוכן בלבו של הזרם הזה ומניע אותו. במלותיו של רוס אקסו אדמס - אדריכל, מעצב עירוני וחוקר באוניברסיטת לונדון ו-AA – בשיח התכנון בר-הקיימא, העתיד מתבטא כאוסף של נתונים וסטטיסטיקה המוצגים כתגובה אובייקטיבית לרצף של נקודות ציון בדרך אל האסון. הצגה של העתיד ככזה אינה מאפשרת לתכנן אותו, אלא רק לנהל אותו כשטף מידע.
במצב זה העתיד הוא היטל "מדעי" של ההווה. כיוון שהוא כה עמום מבחינה תכנונית או אדריכלית, הוא יכול להתעצב רק סביב נסיבות כלכליות. הרטוריקה של שיח הקיימות, יחד עם השפה האובייקטיבית של העובדות, מוסיפה משמעות מוסרית: קריאה הומניסטית לפעולה, המתפקדת כמסך עשן המסכך כל ניסיון לשיקול דעת ומשהה אותו.
נראה, אם כך, כי שיח הקיימות מבטיח עתיד שניתן לתפוש רק מתוקף אמיתותו המדעית, אך קשה מאוד להעריך את הממשיות החומרית שלו. אותו מסך עשן מאפשר כל חירות עיצובית באשר היא. חוסר ההחלטיות של הצורה האדריכלית אמור לשקף את המורכבות ה"חדשה" של מערכות הטבע שהתכנון האקולוגי חייב לקחת בחשבון: תצורות שונות של טבע ממופות על גבי התוכנית ומספקות את קווי המתאר החדשים, שהעיר צריכה כעת לסור בענווה למרותם. בדומה לכך, מחוות עיצוביות רבות משתדלות להסתיר את הישות החומרית האדריכלית תחת מעטה עבה של "טבע" ירוק.
עיסוק מופרז בתשתיות עירוניות
אבל כמה באמת חדש המיזוג בין טבע ועיר? האם זו באמת תגובה מקורית לאילוצי התקופה? מקורו של המונח "אורבניזם" נעוץ בליברליזם הפוליטי של המאה ה-19. הגישה הליברלית של שליטת האדם בטבע תיארה גם את ה"טבעיות" שבמבנה החברתי האנושי, ולא רחק היום שבו העוסקים בתחום העירוני סיגלו לעצמם שיח מעין-מדעי על אודות הטבע. גיאורג זימל, מחלוצי הסוציולוגיה האורבנית, תיאר בשלהי המאה ה-19 את העיר כ"אורגניזם כה רב-איברים, עד שללא דייקנות מוחלטת בהבטחות ובביצועים כל המבנה היה מתמוטט בתוהו ובוהו אדיר" (גיאורג זימל, "העיר וחיי הנפש", מתוך אורבניזם הוצאת רסלינג 2007).
אדריכלים ומתכננים פנו לעסוק בייעול של ההתנהלות והתנועה בעיר, דרך מערכות התנועה ושאר תשתיות עירוניות שנועדו להבטיח את הניהול התקין וה"טבעי" של החברה בסביבה העירונית – החל בהליכה ברחוב וכלה ברבייה. הראייה ה"טבעית" של העיר, טוען אדמס, סייעה לרוקן אותה מתוכן פוליטי בכך שהיא הוצגה כמערכת אינסופית של תנועה ומגורים בלבד. בדומה להיסטוריה זו של העיר המודרנית, גם האורבניזם האקולוגי סובל מעיסוק יתר בתשתיות עירוניות ובניהולן התקין, תוך שהוא מסיט את ההחלטות משדה העיצוב והתכנון לגחמות השוק. אורבניזם כזה, מסכם אדמס, לא רק שאינו שיח חדש, אלא ממחזר אמונות ליברליות מהמאה ה-19.
לא מספיק? הנה עוד סיבות לחרדה
התערוכה Rethinking the Urban Landscape מוצגת
במרכז הבנייה בלונדון, The Building Centre, ונאצרה בשיתוף ובחסות "מוסד הנוף" האנגלי. בטקסט הנלווה נכתב, כי היא שואפת להראות ש"יחד עם תכנון נוף לטווח ארוך, באפשרותן של ערים להיות בריאות יותר, בטוחות יותר ושמחות יותר". הטקסט עצמו כבר מעלה את רף החרדה מפני העתיד, בציינו את הסכנות המיידיות שטמונות בסביבות העירוניות של היום: הצפות, זיהום אוויר וכדומה. במקביל, התערוכה מציגה את כוחו של הנוף מעשה ידי האדם לרפא את ההשלכות האלה.
התצוגה מחולקת לנושאי חתך: קהילה, כלכלה, מים, יופי וכך הלאה (בחירה די מוזרה: האם עלינו להניח שהפרויקטים שלא קוטלגו תחת הקטגוריה "יופי" אינם יפים?), וכל נושא מגובה בטקסט ענק המודפס באלכסון על הקיר ומקיף את הלוחות שעליהם מודפסים דימויים מהפרויקטים. הטקסטים הענקיים מזכירים פרסומות של סרטי מדע בדיוני אפוקליפטיים ופרט לכך שהם מעיבים מעט בגדלם על הדימויים הקטנים, הם בהחלט מוסיפים לאווירת החירום.
כולנו מכירים בחשיבות של טבע וצמחייה בערים, אך מעיון מדוקדק בתערוכה רוב הפרויקטים אינם כה ייחודיים, שונים או חדשניים: פארקים עירוניים, כיכרות, גינות קהילתיות או גנים ציבוריים במקרה הטוב; אובייקטים מעוצבים, גגות ירוקים או מתחמי ענק במקרה הפחות טוב – כולם מהסוג המוקם כבר עשרות ומאות בשנים. המשותף ביניהם, למרות ההצהרה, הוא שדווקא קשה לזהות בהם את הפן התשתיתי שהתערוכה מנסה להנחיל. בשונה מדוגמאות המוזכרות מוקדם יותר, לא ניתן לזהות בפרויקטים השפעה משמעותית על העיר מעבר לסביבתם המיידית: הם לא מציעים מערכות תנועה חדשניות המשנות את האופן שבו מתנהלים בעיר, ואינם תורמים שכבות חדשות או מסייעים בארגון העיר. עם יתרונותיהם המיידיים של אספקת פינה ירוקה לנשמה, קשה להתווכח.
מה אם כך הבעיה? בחסות הרקע הרטורי המתייחס לעתיד מאיים וחסר צורה, ניתן היה להגניב לאוסף המוצגים כמה מיזמי ענק בעייתיים, שהגורם העיקרי שהניע אותם הוא כוחות השוק וששירותם מוטל בספק. כך, למשל, תוכנית המתאר של אזור Kings Cross: פרויקט בלב לונדון בהיקף עצום של כמעט עיר קטנה, שתוכנן כיחידה מוכנה מראש של שטחי תרבות, משרדים, מגורים ופנאי בתמהיל השטוח והסתמי ביותר, המוכר מכל חומר פרסומי נוצץ של פרויקטים זהים מרחבי העולם המערבי, תוך התעלמות גורפת מההיסטוריה המורכבת, האנושית והחומרית של האזור התעשייתי לשעבר.
בנוסף מוצג גשר הגנים החדש, The Garden Bridge, בתכנונו של המעצב-כוכב העולה תומאס הת'רוויק. מדובר בניסיון תמוה לשחזר את הצלחת ה-High Line בניו יורק, תוך הקמת גשר עצום ומיותר על נהר התמזה שישמש כפארק בלבד. מעבר לחוסר נחיצות (עקב סמיכותו לגשרים אחרים) וחוסר המקוריות המביך כמעט, לא מדובר פה בהצלה של תשתית קיימת והפחת חיים מחודשים בה, אלא בהשקעת משאבים עצומים במטרה שניתן לבצע ברמה טובה בהרבה ובהשקעה נמוכה בהרבה. מה זה אם לא ההפך מ"קיימות"?
הפרויקט שזוכה בתואר "הצידוק המדעי" לתערוכה מציע לבנות איים קטנים, המספקים תא גידול לריכוז גדול של מיקרובים וצמחיית מים, וכך מסייע לתהליכים הביוכימיים בערים המכילות מקורות מים. כיצד הפרויקט הטכנולוגי היקר אמור לסייע לנו במאבק האימתני נגד האסון של התחממות גלובלית, או יותר מכך – נגד הגידול האינסופי באי השוויון בחלוקת המשאבים בעיר? לא ברור, אבל מול שטף הנתונים האובייקטיבים והמשכנעים שהציגו מתכנני התופעה קשה להעלות טענות.
תערוכות Future City
התערוכה The Future City, שהיא קטנה בהרבה, מוצגת בבניין המרשים של המוסד המלכותי היוקרתי והשמרני של האדריכלים הבריטיים (RIBA). התערוכה לא עושה שום הנחות: כמה קירות מחופים כליל באינפוגרפיקה כמעט נוירוטית, תוך הפגזה של נתונים, מידע וסטטיסטיקה: עד 2065 אוכלוסיית בריטניה תגדל ב-25% ותעפיל ל-80 מיליון תושבים, 64 הערים הגדולות בבריטניה תופסות כ-9% משטח הקרקע ומכילות כ-72% מכמות העובדים המיומנים, האוכלוסייה מעל גיל 50 מחזיקה ב-80% מההון, ועוד ועוד.
כל קיר מתייחס לסוגייה אחת (כגון אוכלוסייה מתבגרת או בריאות). בצד אחד של הקיר, תחת הכיתוב "עבר", מופיע דימוי של פרויקט מודרניסטי-אוטופי שניסה לתקוף את הסוגייה; בצד השני, תחת הכותרת "עתיד", מופיע דימוי של פרויקט עתידני עכשווי. העתיד הקטסטרופי מתווך אלינו דרך גרפיקה תוקפנית ורוויית צבע, המבלבלת בכמות הגופנים, מגוון הצבעים והגדלים שלהם, אך בעיקר מסייעת להשטיח את מורכבות הנושאים, את ממדיהם האנושיים ומשמעותיהם.
הפשטת נושאים כמו בריאות הציבור המידרדרת מאפשרת להצמיד לקיר פרויקטים כמו Cloud Skippers, שהדימוי המטושטש והמעורפל של האובייקטים המרכיבים אותו לא מתחייב לכלום ולא לוקח אחריות, ולכן קשה להאשים אותו באי-התאמה לסוגיה שהוא מתיימר לפתור. מה שהוא אכן עושה, זה להבטיח את צדקת דרכו בשלל תיאורים טכניים של טורבינות אוויר חשמליות, פאנלים סולריים והתאמתם למהירות הרוח הממוצעת של זרם הסילון.
מנגד מוצג פרויקט מקביל: הכיפות הסטריאומטריות של דוד ז'ורז' אמריך, שתוכננו בשלהי שנות ה-50 כדי להגן על ערים ממשבר דומה בצל המלחמה הקרה המתגבשת והטראומה שהותירה מלחמת העולם השנייה עם השימוש החלוצי בנשק גרעיני. הצעה אוטופית זו, רדיקלית הן בשפתה כמו גם בתוכנה, מדגישה פי כמה את חוסר האונים של הפרוייקטים העכשוויים.
המשבר כמושג-מפתח בתרבות המודרנית
על פי העבודות המוצגות בשתי התערוכות ואוצרותן, ניכר כי השאיפה להשתלטות מחודשת של הטבע על העיר התקדמה צעדים מעטים בלבד מאז צמח המושג "אורבניזם". למרות ההצטעצעות בתארים ירוקים ובני-קיימא, רוב הפרויקטים אינם מספקים חלופה אמיתית ומשחררת לסביבות העירוניות הנתונות במשבר. ההיסטוריון ריינהרט קוזלק מסכם זאת בצורה משכנעת, בטענתו כי מושג ה"משבר" הפך לעמוד יסודי בתרבות המודרנית: אם בעבר ההיסטוריה נתפשה כמעגלים על-טבעיים של החלטות אלוהיות, שכללו מלחמות או אסונות טבע בלתי נמנעים, הרי שה"משבר" בתקופה המודרנית הפך לכוח היסטורי המחייב רפורמה מעשה ידי אדם, וכך מניע ומאפשר את ה"קדמה".
כל זה היה נכון לאורך רוב המאה הקודמת, אך בתקופה הנוכחית איבד המשבר מכוחו המניע. אם בפרויקטים המודרניסטיים העתיד מתוכנן וניצב כחלופה החלטית לאסון האפשרי, כפי שמשתקף מדימוייהם האוטופיים של האדריכלים המודרניסטיים הרדיקליים כאמריך, הרי שבהתבוננות בדימויי הפרויקטים האקולוגיים העכשוויים ניבט משהו מוכר, לא רדיקלי כלל, מתחת למעטה הירוק או הטכנולוגי המכסה את העיר.
זה מה שאדמס מכנה "נוסטלגיה להווה": החשש המתגלה בפרויקטים אינו מפני איום אפשרי על הטבע, למרבה האירוניה, אלא דווקא מפני איום על מצב העניינים הקיים בעיר. הקריאה המוסרית לפעולה היא זו שמאפשרת לנטרל את הדמיון האדריכלי ולצמצמו לפרשנות של ההווה, ותו לא.
