צבטייבה. על מות בתה נודע לה באקראי, והיא לא הגיעה להלוויה
צבטייבה. על מות בתה נודע לה באקראי, והיא לא הגיעה להלוויה

מרינה צבטייבה, משוררת וסופרת רוסייה, נולדה ב-1892 ושמה קץ לחייה ב-1941

החורף במוסקבה בסוף 1919 היה קשה לכולם, ובמיוחד למי שנמנה עם הצד הלא נכון של המפה הפוליטית, כמו המשוררת מרינה צבטייבה, בת למשפחת אצולה, שבעלה נלחם בצבא הלבן נגד הבולשביקים. מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה בעיצומה, ומרינה ושתי בנותיה, אליה בת השמונה ואירינה בת השלוש, רעבו. בדירת החדר הקטנה שבה גרו, הקירות התפרקו והגג נפרץ. דרך החורים אפשר היה לראות את הכוכבים. לא היה אוכל. לא היו בגדים. לא היו עצים להסקה. רבים ברוסיה קפאו למוות באותו חורף.

צבטייבה, שבעיני רבים נחשבת לאחת המשוררות החשובות והמקוריות ביותר בשפה הרוסית, לא החזיקה מעמד בעבודות שסידרו לה מכרים. את בעלה לא ראתה זמן רב. אחותה וגיסתה היו רחוקות. היא החליטה להכניס את שתי הילדות לבית מחסה. שם, חשבה, יקבלו מזון בשפע. אפילו שוקולד.

אחרי שנודע לה שהילדות חולות, החליטה להוציא משם את אליה הבכורה: היא לקחה את הילדה הביתה וטיפלה בה כמיטב יכולתה. הקטנה, שבגיל שלוש עדיין לא דיברה – אין לדעת אם הגורמים לפיגור בהתפתחותה היו מולדים או סביבתיים – נשארה בבית המחסה, שם מתה כעבור כמה חודשים, כנראה בגלל שילוב קטלני של התעללות, רעב, מחלה, קור והזנחה. לאמה נודע על מותה רק באקראי, והיא לא הגיעה להלוויה. בתגובה לאסון, גזרה על עצמה אלם שנמשך כמה חודשים.

מלחמת האזרחים הסתיימה כשצבטייבה ובעלה סרגיי אפרון נמצאים בצד המובס. הם גלו לברלין, משם עברו לפראג, שם נולד בנם, ולבסוף היגרו לפריז וחיו שם בעוני.

צבטייבה ובעלה סרגיי אפרון. הוא היה אהבת חייה, למרות הרומנים הרבים שניהלה, חלקם עם נשים
צבטייבה ובעלה סרגיי אפרון. הוא היה אהבת חייה, למרות הרומנים הרבים שניהלה, חלקם עם נשים
שירים מסביב לשולחן

"איך אפשר לכתוב, אם בבוקר עליי ללכת לשוק, לקנות אוכל, לבחור, לחשב שיספיק – והנה מצאתי הכול, ואני נסחבת עם הסל בידיעה שהבוקר אבוד... ולאחר שכולם אכלו והכול נוקה – אני שוכבת כך, ריקה כולי, אף לא שורה אחת! ובבוקר כל כך שואפת אל השולחן – וכך מדי יום ביומו!" כך כתבה צבטייבה באותה תקופה. את אחד ממחזורי השירים שלה הקדישה לשולחן – זה שאוכלים עליו, שכותבים עליו, שמשעינים עליו את המרפקים, שהוא "ארבע רגליים לעקשנות", שהוא "סוס דהירה אל הנצח".

מהגרים רוסים אחרים שחיו בפריז חשדו שהיא אינה אנטי בולשביקית מספיק, שהביקורת שלה בנושא מעורפלת מדי. דנו אותה לכף חובה משום ששיבחה את המשורר הסובייטי מייקובסקי. היא מצאה את עצמה בלי קוראים. "שם לא פירסמו, אבל קראו אותי", השוותה בין רוסיה לפריז, "כאן מפרסמים אותי – ולא קוראים".

14 שנה אחרי המעבר לצרפת החליט בעלה לחזור לברית המועצות. הוא היה אהבת חייה, על אף שהיא ניהלה רומנים רבים, גם עם נשים. לפתע החל הבעל לתמוך בגלוי בסובייטים, היה פעיל פוליטי, עבד בשביל המשטרה החשאית והיה כנראה מעורב ברצח בנו של טרוצקי. בתה עבדה בעיתון קומוניסטי. בנה תבע לעבור למדינה שכלל לא הכיר.

שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, פיזרה צבטייבה את כתבי היד שלה בין אנשים שונים וחזרה למולדת. חודשיים לאחר מכן נאסרה בתה ונשלחה לגולג. בעלה הוצא להורג. בנה גויס ונהרג בחזית ב-1944. שלוש שנים קודם לכן, באוגוסט 1941, השאירה צבטייבה מכתב פרידה לבנה ותלתה את עצמה.

30 שנה אחרי מותה עדיין זכרה בעלת הבית בפליאה את ההתאבדות. "הרי נשארו למרינה במזוודה שני ק"ג קמח, סולת ו-400 גרם סוכר", אמרה. "מה בער לה? היא היייתה עוד מספיקה להתאבד אחרי שהייתה אוכלת הכול".