זמן קצר לפני גיל ארבעים, הרגישה ענת לב־אדלר שהיא רוצה לברוח. לעזוב את הבית, את העבודה, להשתנות, להיות משהו אחר לגמרי. לנסוע מפה. נמאס לה. ובתוך כל המשבר המכונן שחוותה, קרה משהו שהיא לא צפתה: היא נכנסה להיריון לא מתוכנן.

"ואז הבנתי שפרידה היא לא על הפרק", היא מתרגשת להיזכר, "נוצר מצב חדש והתחלנו לתחזק את ההיריון. היו שבועיים שהלכתי במחשבה שאני לא רוצה את ההיריון, אבל הבטן שלי לא נתנה לי לעשות הפלה בגיל ארבעים. ניהלתי שיחות עם אלוהים, והחלטתי שזה סימן משמיים, שנועד להגיד לי, פה המקום שלך, ולא משנה לאיזה אורך את רוצה לפרוש את מוטת הכנפיים".

אבל לחיים היו תוכניות אחרות לגמרי בשבילה. בין חודש שלישי לחודש רביעי, הגיעה למעקב היריון, וגילתה שלעובר אין דופק. כשיצאה מההפלה אחרי הרדמה מלאה, פרצה בבכי שלא הצליחה לעצור, ורק כשסיימה לבכות על הילד שכבר לא יהיה לה, הביטה על בעלה איתמר, שישב לידה וליטף לה את השיער.

"ופתאום ראיתי אותו במבט חדש. חזרתי להתפעם ממנו. הסתכלתי עליו ואמרתי, 'לאן את רוצה ללכת? הרי הוא זה את, ואת זה הוא'. היום אני מבינה שההיריון הגיע כדי להחזיר אותי הביתה. לילד שלא נולד היה תפקיד".

>> לעוד סיפורים מעוררי השראה, לחצו כאן

"רציתי לפרק הכל"

עברו כמעט חמש שנים מאז, והעיניים של ענת לב־אדלר (45), עדיין נוצצות כשהיא מספרת לנשים בהרצאות שהיא מעבירה על ההפלה ההיא שהחזירה את רגליה אל הקרקע, בעיצומו של משבר אמצע החיים. בחודש אוגוסט האחרון, לאחר ארבע שנים של כתיבה, התפרסם רומן הביכורים שלה "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים), שמתאר את חייה של יעל אלדר – עורכת בעיתון יומי, שבוחרת לנהל רומן כדי להרגיש שוב בחיים.

36 אלף עותקים כבר נמכרו מהספר, מאות מכתבים ומיילים נכתבו אל לב־אדלר מקוראות שהזדהו עם הלב הפועם של העלילה, ביניהן יעל אבקסיס, שכתבה לה כי היא "מרפאת פצעים ישנים וחדשים". בלי להתכוון, הפכה לב־אדלר לגורו של נשים בנות ארבעים, שמזמינות אותה להרצאות כדי לשמוע איך צולחים את המשבר ונשארים בחיים.

"היום, כשאני מסתכלת על עצמי בגיל ארבעים, אני שואלת את עצמי מה היה שם, מי זאת המשוגעת הזאת", היא צוחקת ומסתכלת עליי. שתינו יודעות שהיא דווקא מבינה היטב מה עבר עליה.

"במשך עשר שנים עליתי על ההר, עשיתי קריירה, בעל וילדים, ופתאום עמדתי על הפסגה, ואין המשך. יש תהום, ואת נופלת. הייתי קצת לפני גיל ארבעים, התבוננתי בחיים שלי, ואמרתי, לא רוצה את מה שיש לי, בשום תחום... הבנתי שלמסע הזה יש התחלה, יש בו אמצע, ושם אני נמצאת, ויהיה לו גם סוף. מהמקום הזה של הכרה בסופיות של החיים, הרשיתי לעצמי להגיד, סטופ, עכשיו תורי"

"במשך עשר שנים עליתי על ההר, עשיתי קריירה, בעל וילדים, ופתאום עמדתי על הפסגה, ואין המשך. יש תהום, ואת נופלת. הייתי קצת לפני גיל ארבעים, התבוננתי בחיים שלי, ואמרתי, לא רוצה את מה שיש לי, בשום תחום. התבוננתי לאחור על החיים שלי, מה עשיתי, מה הספקתי, מה הגשמתי ומה החמצתי, והתבוננתי קדימה על הזמן שעוד נשאר. והבנתי שלמסע הזה יש התחלה, יש בו אמצע, ושם אני נמצאת, ויהיה לו גם סוף. מהמקום הזה של הכרה בסופיות של החיים, הרשיתי לעצמי להגיד, סטופ, עכשיו תורי. המוטו של הרומן הוא משפטו של חניף קוריישי: 'אני כבר לא צעיר, ועוד לא זקן, וצריך להחליט מה לעשות בשארית הזמן והתשוקה'".

ידעת מה את רוצה לעשות בשארית הזמן והתשוקה?

"רציתי לפרק הכל. לעזוב את העבודה, את הבית, את מה שעשיתי, את הפרסונה שלי. שאלתי את עצמי, מה, כל יום את קמה לעבודה וכותבת? רציתי שיעזבו אותי. זה היה מבהיל מאוד ומנגד גם משחרר, משום שהבנתי שאפשר להתחיל מחדש. כמובן שאנשים לא הבינו מה נפל עליי, שאלו 'מה לא בסדר? אנשים היו מתחלפים איתך'. ואני עניתי שהכל בסדר, אבל שום דבר לא בסדר.

"בדיעבד אני מבינה היום שרגש שלא קשור לנסיבות חיינו מתלבש עלינו בלי שנוכל לשלוט בו, ויש לו תפקיד חשוב מאוד. אנחנו מבינים שכל מה שאנחנו עושים נובע מחוסר ההשלמה עם העובדה שיום אחד לא נהיה פה, ומשהו מאוד משמעותי קורה לנו: אנחנו עושים אדפטציה של הפחד ומנסים להילחם בזמן שחולף. ואז הגברים עולים על טייטס ורצים אל שארית חייהם, ונשים מתחילות את החיפוש שלהן, שהוא בדרך כלל מעגלי. רובן חוזרות לאותו המקום, אבל אחרות לגמרי, ויש גם נשים שעושות מסע ליניארי וחותכות מהחיים שלהן".

הבכי שאחרי הסוף

לב־אדלר, 45, נשואה לאיתמר, מעצב חזותי, ואם לשניים (15, 13), תושבת תל אביב, היא עורכת ותיקה ב"ידיעות אחרונות", שעורכת ב־18 השנים האחרונות את עמודי הלייף־סטייל במוסף "24 שעות" ופרסמה במרוצת השנים עשרה ספרי מתנה שהפכו לרבי מכר. אחרי שחרורה מהצבא פסחה על הטיול למזרח, נרשמה לאוניברסיטה והכירה שם את מי שהפך לבעלה. בגיל 24 כבר הייתה אישה נשואה. עד גיל ארבעים תחזקה חיים טובים ונוחים, בלי דרמות גדולות.

"בדיעבד אני מבינה שהיו סימנים מקדימים למשבר", היא אומרת. "העבודה נכנסה ל'טייס אוטומטי', והזוגיות שלי, בת העשרים ומשהו שנה, עברה מנעלי נשף לנעלי בית. רציתי שוב להתרגש".

את הספר לא התחילה לכתוב כרומן, אלא כטקסט תרפויטי. "הייתי חייבת לתקשר עם עצמי מהמקום הזה של הפצע, של השבר. רציתי לברר מה קורה לי", היא מסבירה. כאשר הבינה שמתהווה פה סיפור שיכול לקבל צורה אמנותית, פנתה לסדנת הכתיבה של אשכול נבו. שם התחיל מסע בן ארבע שנים, שבו הפכה את הפרטי לכללי.

"כשהתחלתי לעבוד עם עורכת צמודה שעבדה איתי על כתב היד, והסיפור הפך מטקסט מאוד תרפויטי בעבורי לטקסט שמעתיק את כל ההתרחשות מהזירה הפנימית שלי אל מקום של עלילה, זה היה תהליך מרגש. זה כמו לגדל ילד. אתה רואה איך התינוק שעטוף במנשא פתאום גדל ופורש כנפיים ועף בזכות עצמו. אני זוכרת את יום שישי בבוקר שבו ישבתי מול המחשב וכתבתי את המילה 'סוף', ופרצתי בבכי. הבנתי שאני נפרדת מהדמויות שלי, מהעולם המדומיין שיצרתי".

"צריך להתמסר למשבר"

כמה מהרומן הזה הוא אוטוביוגרפי?

"כל רומן ביכורים הוא רומן מפתח. לא לחינם נאמר 'רק על עצמי לספר ידעתי', וזו החוזקה של הספר. הוא רומן שבאמת שואב מהחיים האמיתיים שלי. אבל זה לא ספר אוטוביוגרפי. בניגוד לדמות שלי, אני לא ניהלתי רומן עם סוחר יין. נשארתי בבית, וגם אם רציתי לנסות את החיים האלה, שקלתי את הדברים על לוח המאזניים, פחדתי, היה לי מה להפסיד.

"יכול להיות שדווקא משום שלא מימשתי את הפנטזיות שלי, כתבתי את הספר. האנרגיה הזאת צריכה ללכת למקום כלשהו. סיימתי את המסע בידיעה שאני אדם שצריך מסגרות וגבולות ברורים, ובתוכם אני צריכה לייצר את הלונה פארק שלי".

לב־אדלר כבר עובדת על הרומן השני שלה, שיעסוק בשרלוטה, אחת הדמויות מ"כותבת ומוחקת אהבה", שנמצאת על ערש דווי, ומגלה לבתה כי הייתה רוצה לפגוש שוב את החבר הראשון שלה. במקביל היא עוקבת אחר העניין שהספר מעורר בחו"ל, למשל במקסיקו, ויש מחשבות לתרגמו לשפות נוספות ולהפוך אותו לסרט קולנוע.

חמש שנים אחרי המשבר, מה המסקנה הכי חשובה שהגעת אליה?

"היום אני יכולה להגיד, שצריך להתמסר למשבר בהחלטה מודעת. מי שמתמסר מפסיק לפחד ומתחיל לעשות, והעשייה נותנת דרייב. פרוסט אמר שאתה לא יכול לשנות את המציאות, רק את האופן שבו אתה מתבונן במציאות".

יש לך חרטות, החמצות?

"אני מצטערת שלא עשיתי עוד ילד. זאת ההחמצה הכי גדולה שלי. בתחום המקצועי, חבל שלא היה לי אומץ לנסות תחומים אחרים, למרות שאני אוהבת את עבודתי ונמצאת שם מבחירה".

היום את בנאדם מאושר?

"אני לא מאמינה באושר. זו סיסמה ריקה מתוכן. אני מאמינה בשמחות קטנות שאנחנו משחילים על שרשרת היומיום".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: