"לא ייתכן שנמשיך להתנהל כמו בגטו במזרח אירופה. אני חי בארץ הזו והיא כוללת את קבר רחל" – זו עמדת המוצא האידאולוגית של האדריכל סעדיה מנדל,
שהנחתה אותו בחידוש קבר רחל בבית לחם. אך כאשר מסיירים במתחם המחודש של קבר רחל, שנחנך לאחרונה, מתברר שתוצר הפרויקט של מנדל הוא בסיס צבאי. קבר רחל, גם אחרי הפרויקט שלו, הוא עדיין מבצר של בטון ואספלט עם חיפוי מזויף של אבן ירושלמית. זהו מקום שבו המבקרים מזדרזים לצאת מרכבם הפרטי או לרדת מהאוטובוס, ולהיבלע מאחורי חומות וקירות בטון אטומים. זו החוויה הרוחנית שממתינה להם, והיא לא הייתה כזו פעם.
הקבר העתיק ממוקם בשוליים הצפוניים של העיר הפלסטינית, מרחק שתי דקות נסיעה מאזור התעשייה תלפיות בירושלים, ומיקומו הרגיש מבחינה ביטחונית הפך אותו ממבנה קטן עם כיפת אבן מטויחת בלב אזור פסטורלי – מראה שנחרט היטב בזיכרון היהודי – למבצר בטון ענקי שמצופה כולו באבן ירושלמית. גם המינוח עודכן בהתאמה: לא עוד "קבר רחל" אלא "מתחם קבר רחל".
בעקבות האינתיפאדה השנייה, שפרצה בסתיו 2000, הוקף הקבר הצנוע בחומות בטון המתנשאות לגובה תשעה מטרים וחוסמות כמעט לחלוטין את המבט והתנועה. מנדל, מבכירי האדריכלים הישראלים ומהוותיקים שבהם (בן 82), הוזמן לתכנן את השיפוץ וההרחבה של האתר (במימונו של תורם אנונימי) וביקש לשנות את המצב הקיים. "המטרה הייתה לשפר את גישת המבקרים, ובמקביל לנסות ולחשוף את דמות הקבר כפי שהיא זכורה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי", אומר האדריכל. "מסיבות ביטחוניות כיסו את התמונה המוכרת ב'צינור' הזה, וכשאתה מגיע לא תראה בכלל את הקבר שמסתתר".
להתערב במרחב עם מטען פוליטי
מראשית דרכו נהג מנדל להתערב במרחבים טעונים-פוליטית: בתחילת שנות ה-60 השתתף בצוות חידוש יפו העתיקה, ולאחר מכן בחידוש הרובע היהודי בירושלים והרובע היהודי בחברון; בשנות ה-70 תיכנן סדרה של מבני ציבור וקהילה לאוכלוסייה הבדואית בסיני, שאותם בנו התושבים בטכנולוגיות בנייה מסורתיות; לאחר שכיהן כראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל המשיך לעשות זאת באריאל, וכיום מתכנן את חידוש מתחם גדולי האומה בהר הרצל ומתחם מגורים ומבני ציבור ברובע המוסלמי בירושלים, בצמוד לשער הפרחים. הוא גם מכהן כיו"ר הועד המנהל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. את פרויקט קבר רחל תיכנן יחד עם האדריכל הצעיר עמרי נחום (35), שסיים את לימודיו באריאל ב-2008, עבד עד לאחרונה במשרדו של מנדל וכעת יצא לדרך עצמאית. גם האדריכל יריב מנדל, בנו של סעדיה, השתתף בתכנון הפרויקט.
זיכרונות מקבר רחל שמורים עם מנדל מאז ימי ילדותו תחת שלטון המנדט הבריטי. "אבא שלי עבד כמנהל מחלקה בתחנת הרדיו BBC בירושלים", נזכר מנדל, "ופעם אחת הוא לקח אותנו לטיול באזור. אני זוכר את הבניין עם העץ לידו, שמופיע על הבול שהוציאו הבריטים. הביקור השני שלי בקבר רחל היה לפני כעשר שנים, והדבר העיקרי שעבר לי בראש זה העוול שנעשה לו. כולו עטוף מסיבות ביטחוניות, וזה דבר שאני לא מאמין בו".
מנדל חושב ש"יש מעלינו שכבה של פוליטיקאים שניזונים מהסכסוך, אבל אנחנו (והפלסטינאים, מ"י) יכולים להסתדר במאה אחוז בנוסחה של מדינה אחת. יחיו בה ערבים שיתרגלו למצב, או שישכחו מהרעיון שהם רוצים מדינה לעצמם". לדעתו, יש שתי דרכים להתנהל במקום רגיש כמו קבר רחל: "או שאתה הולך בכוח, או שאתה הולך עם יד חשופה המושתת לשלום. הקיום שלנו כאן, עם כל הבטון והאבן וההסתתרות מאחוריהם, הוא לא הדרך, ולכן המגמה הייתה לפתוח. אני מאמין שבעוד 30 שנה הדבר הזה מבטון בגובה תשעה מטרים ייעלם, בדיוק כמו שחומת ברלין נעלמה".
מקום בגאולה
כדי להבין את עבודתו של מנדל בקבר רחל יש לחזור לתולדות האתר, המיוחס למקום מנוחתה של רחל אמנו, כפי שמסופר בתורה: "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם". רחל היא היחידה מבין אבות ואמהות האומה שלא נקברה במערת המכפלה בחברון, ולפי ספר בראשית, הקים לה יעקב מצבת קבר "היא מצבת קבורת רחל עד היום". אך בעבור המאמינים, קבר רחל אינו רק אתר היסטורי אלא גם מקום בגאולה: לפי ספר הזוהר, "עתידים ישראל לכשישובו מן הגלות, לעמוד על קבר רחל ולבכות שם, כשם שבכתה היא על גלותם של ישראל ובאותה שעה עתידה רחל לשמוח בהם".
זה מאות שנים שהקבר הוא אתר עלייה לרגל, המוזכר בכתבים רבים של בני כל הדתות. עד המאה ה-12 הוא הורכב מאוסף אבנים גדולות תחת כיפת אבן הנשענת על ארבע קשתות - חדר קטן ופתוח לרוחות השמיים. האתר התקדש לא רק על יהודים אלא גם על ערביי הסביבה, שבחרו לטמון את מתיהם סביב הקבר. בית הקברות המוסלמי קיים עד היום, אך מנותק בחומות הגבוהות מהצד היהודי. ב-1622 נאטמו הקשתות, וכך נוצר חדר נוח יותר לעולי הרגל. ב-1841 תרם סר משה מונטיפיורי (פילנטרופ יהודי-אנגלי שצבר את הונו מעסקות בורסאיות מוצלחות) להכפלת שטח המבנה, ובעקבות מחסור במי שתייה תרמה קהילת יהודי בומביי כסף להתקנת בור מים מתחת לרצפת המבנה. בין 1948 ל-1967, ימי השלטון הירדני, היה האתר נטוש ותכולתו נבזזה ונהרסה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הוא חזר לתפקד כמוקד שוקק של עלייה לרגל.
כיום, קבר רחל הוא מוקד תפילה ולימוד המושך אליו אלפי מבקרים מדי יום, 22 שעות ביממה האתר נסגר לשעתיים בכל לילה לעבודות ניקיון וכדי למנוע מהומלסים להתנחל בו, וסגור כמובן בשבתות ובחגים. "אגד" מפעילה קו אוטובוס היוצא מירושלים, וחניון רחב-ידיים עומד לרשותם של מבקרים שבאים ברכב פרטי.
מה נעשה בפרויקט הנוכחי?
דרך בית לחם, שקישרה בין ירושלים לבית לחם, נחסמה בעקבות האינתיפאדה השנייה. כך הפכה דרך הגישה ההיסטורית לרחבה צרה, שמכווצת בין מבנה הקבר לבין חומת הבטון ההיקפית. המבנה המקיף את הקבר הוקם לאחר חתימת הסכמי אוסלו, וכעת הוא חולק מחדש ונפתחו בו בית מדרש ל-50 תלמידים, חדרי שירותים, משרד הנהלה וחדר אירועים קטן שנחפר מתחת לאדמה. מצבת הקבר עצמה, השוכנת במבנה העתיק, מקושרת למבנה המוארך ובולטת ממנו. המבנה כולו אטום, למעט פתחי כניסה ויציאה בודדים.
בבית המדרש, כל המושבים תפוסים בגברים השוקדים על תלמודם. זה לצד זה לומדים כאן כל הזרמים ביהדות הדתית: ליטאים, חסידים, כיפות סרוגות, ספרדים ואשכנזים. אברהם מירושלים לבוש שחורים ופניו עטורים זקן לבן, והוא מספר מדוע חשוב לו ללמוד תורה בקבר רחל: "כאן מרגישים שאנחנו אחראים על עם ישראל. האמא בוכה על בניה, ובעצם הלימוד אנחנו משתתפים איתה שיתקיים המאמר 'ושבו בנים לגבולם'".
מתחת לכיפת הקבר מפוצל הקהל לעזרת נשים ולעזרת גברים, שווה בשווה, כשחלק מהנשים נושאות בחיקן תינוקות, וכולם ממלמלים פסוקי תהלים. מחיצות דקורטיביות חדשות מפרידות בין שני המינים, ובאחת המחיצות משולבת דלת הברזל הישנה שהתקין כאן מונטיפיורי לפני כ-170 שנה. בעזרת הנשים נוצרה גם אטרקציה חדשה: במסגרת השיפוץ נוקה בור המים, הואר וכוסה במשטח זכוכית מחוסמת. פתח צר, שנועד במקור לאוורור, שינה ייעוד: דרכו משליכות הנשים פתקי בקשות, והוא כבר מלא עד כדי חצי גובהו ברבבות פתקים.
ההמשך תקוע בגלל בעיות תקציב
העבודות נמשכו שנתיים עד להשלמת שלב א' של הפרויקט, שנעצר כעת בגלל בעיות תקציב. מה שנעשה בינתיים הוא החלפת ריצוף, הסרת מדרגות כדי להנגיש את האתר לכיסאות גלגלים ועגלות תינוקות, הכנסת מערכות תאורה, מיזוג אוויר ותקשורת חדשות, ולא פחות חשוב, חידוש יסודי של כיפת הקבר. חומר המילואה שחיבר בין המעטפת החיצונית והפנימית שלה התפורר עם השנים, וכדי למנוע קריסה הוזרק חומר מילואה חלופי. הכיפה נצבעה מחדש כדי להדגיש את מרכיביה, וקרניז האבן הדקורטיבי המקיף את חלקה הפנימי עבר שיפוץ (בביצוע "ארכו").
בבית המדרש ובמסדרון הורכבו ויטראז'ים שיצר ג'רמי לנגפורד, שבהם מתואר קבר רחל על גלגוליו לאורך ההיסטוריה. חלק מהוויטראז'ים מכסים על חרכי ירי. על עיצוב הפנים, כמו גם על עיצוב ריהוט העץ הכולל מערכות ישיבה, שולחנות וארונות ספרים, הופקד האדריכל וחסיד בעלז אהרן אסטרייכר.
מנדל ונחום התעקשו לפרוץ פתחים נוספים במבנה, כדי לפרוץ ולו במשהו את הקיר האטום הפונה לכביש ולחומת הבטון ולשפר את מערך התנועה והנגישות. אם יימשך הפרויקט כפי שהם מקווים, ייפרצו פתחים נוספים לכיוון הרחבה שבחזית הקבר, והרחבה עצמה תעבור קירוי. בתוכנית ובחתך (המופיעים בסוף הכתבה) אפשר לראות שהקירוי ייעשה באמצעות קורות עץ מכופפות ופלטות פרספקס או זכוכית מחוסמת, שיוכלו להגן על המבקרים. לא רק הגנה על חייהם של המתפללים, אומרים האדריכלים, אלא גם סיבה אסתטית: העץ ירכך את הקור והנוקשות של הבטון והאבן שמאפיינים את המתחם המבוצר.
"עשינו ניסיון לחשוף את הדמות של קבר רחל אך בינתיים לא כל כך צלחנו, כי יש יותר מגורם אחד שאחראי על הביטחון", מודה מנדל.
• אתר קבר רחל
