בספר חדש שנקרא, בפשטות, "מוזיאונים חדשים בסין",
סוקרת מבקרת האדריכלות קלייר ג'ייקובסון 51 מתוך כ-1,000 מוזיאונים שהוקמו בעשור האחרון במדינה המאוכלסת בעולם. כ-350 פרויקטים מוזיאליים נפתחו בסין רק בשנה האחרונה, והם מוקדשים לתחומים שונים: אמנות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, תכנון עירוני, קומיקס, חרסינה, שעונים, מגזרות נייר וכן הלאה. רבים מהם תוכננו על ידי אדריכלים מצמרת התעשייה העולמית, שקיבלו יד כמעט חופשית לבנות יצירות אקסטרווגנטיות (למשל מוזיאון הקומיקס של MVRDV). חלקן
כבר הצליחו להפוך לאיקוניות; חלקן נכשלו כישלון חרוץ ויישארו פילים לבנים, המנותקים מהמרחב האורבני סביבן.
קדחת המוזיאונים היא תוצאה של כלכלה רותחת, היפתחות לעולם המערבי והפניית משאבים לצרכים שאינם קיומיים אלא כאלה שמספקים תרבות ופנאי. זו מגמה חיובית כשלעצמה, אלא שג'ייקובסון מצאה כי רק קומץ מוזיאונים מציעים תערוכות המצדיקות את קיומם ואחזקתם. התוכן והאוצרות דלים בדרך כלל, או לפחות טעונים שיפור, וחלק מהמוזיאונים נסגרים בשלב זה או אחר מחוסר עניין לציבור או עקב קשיים כלכליים.
על רקע זה החלו לצוץ לאחרונה בסין מוזיאונים בבעלות פרטית, כמו מוזיאון סיפאנג, להצגת יצירות של אספני אמנות לציבור הרחב - נוסחה מוכרת שהולידה מוזיאונים מצליחים כמו גוגנהיים, וויטני וברוד, ומעוררת בימים אלה סערה בתל אביב, על רקע ההחלטה להעביר את הגלריה האוניברסיטאית לידיו של אספן האמנות יגאל אהובי, שיציג בה את האוסף העשיר שלו.
לא רק במקרה של אהובי, הזיקה בין פטרונים עשירים לעולם האמנות מעוררת חשד לניצול ציני של האמנות למטרות רווח. למרבה הצער, לפעמים זהו הפטנט היחיד שמאפשר לאמנות לשרוד. בסין, הקמת מוזיאונים כאלה כרוכה במקרים רבים בקבלת הטבות ממשלתיות בעסקאות נדל"ן או ממניעים מפוקפקים אחרים, ולא מתוך דאגה כנה לאמנות. ביולי אשתקד נסגר מוזיאון בז'יג'ו, לאחר שנקבע כי 40 אלף פריטים שהוצגו בו כעתיקות הם זיופים; היצירה "עיט עומד על אורן" של האמן הסיני שי באישי, מהאוסף הפרטי של מוזיאון לונג בשנגחאי, שנרכשה במכירה פומבית תמורת 65.5 מיליון יואן ב-2011, נחשדה גם היא כזיוף והמכירה בוטלה. לכן מעדיפים רוב המוזיאונים הפרטיים להתמקד באמנות עכשווית, כי קל להם יותר לאשר את מקוריותה.
חזון לחוד ומציאות לחוד
אחד המוסדות שזכו להד תקשורתי נרחב ולביקורות אוהדות דווקא, הוא מוזיאון סיפאנג לאמנות בנאנג'ינג,
שאותו החל לתכנן האדריכל הניו יורקי סטיבן הול
לפני כמעט עשור. מה שתוכנן לשמש כמוזיאון לאדריכלות ושינה את ייעודו למוזיאון לאמנות מודרנית, נפתח סוף סוף בתחילת נובמבר (המבנה השומם עמד על כנו במשך יותר משנה) עם תערוכה בינלאומית שאצר פיליפ פירוט (Philippe Pirotte) הבלגי.
בהרצאה שניתנה בחודש שעבר בשנגחאי, סיפרה ג'ייקובסון שהמראה החלבי החצי-שקוף של חלקו העליון המרחף של המוזיאון, הושג בעזרת לוחות פוליקרבונט דמוי פוליגל (תוצרת ישראל), שלוכד את קרני השמש ביום ומקרין החוצה את האור המלאכותי בלילה. הול התעקש שלא להתפשר על איכות הבניין וחזונו האדריכלי, מה שניפח את הוצאות הבנייה ועיכב את לוחות הזמנים. למרבה הצער, התוצאה בתוך חלל הגלריה מאכזבת והתחושה של הפלסטיק במבט מקרוב אינה מכבדת; כבר ביום הפתיחה נראה החומר מיושן ומלוכלך. המבנה המתפתל שמתנשא באלגנטיות מעל היער מסתיים במרפסת יפה, שאמורה לאפשר תצפית על הבירה ההיסטורית נאנג'ינג, אך הנוף הנשקף ממנה הוא בעיקר ענן הזיהום שאופף את העיר. חזון לחוד ומציאות לחוד.
מוזיאון חי של אדריכלות ניסיונית
ועדיין, המוזיאון מרהיב. הוא גם משמש כשער למתחם פסטורלי בן 465 דונמים, שבו פוזרו שלל מבנים המרכיבים את פרויקט סיפאנג ("ארבעה כיוונים"), מה שידוע גם כ"תערוכה הפרקטית של אדריכלות בינלאומית בסין" (CIPEA – China International Practical Exhibition of Architecture). עשרה אדריכלים סינים ועשרה אדריכלים בינלאומיים מובילים הוזמנו לתכנן 20 מבני תרבות, תיירות ומגורים בשטח המוזיאון: מרכז כנסים, מלון בוטיק, ספא, וילות להשכרה או לאירוח אמנים ומשפחותיהם, וכאמור המוזיאון עצמו. בינתיים הושלמו תשעה מבנים, ועוד חמישה עתידים להיחנך במרוצת 2014. התוצאה היא מוזיאון חי של יצירות ניסיוניות בקנה מידה אמיתי, שהתאפשרו הודות ללקוח מושלם: טייקון הנדל"ן לו ג'ון (Lu Jun), שהעניק לאדריכלים חופש יצירתי מלא, אתר אטרקטיבי ותקציב בלתי מוגבל שתפח – נכון לעכשיו - לסכום של 164 מיליון דולר.
את החזון הגה ג'ון (58), פרופסור לכלכלה ופוליטיקאי מקומי מנאנג'ינג שהחל לעסוק בנדל"ן לפני 15 שנה, אחרי שפגש את האדריכל המקומי ז'אנג לי (Zhang Lei). זה שיכנע אותו שחבל לבזבז את הפוטנציאל של האתר על עוד פיתוח סטנדרטי של שכונת מגורים. ג'ון מינה את בנו בן ה-30 ,לו סון, למנהל המוזיאון, ושכר את האדריכלים ליו ג'יאקון הסיני ואראטו יסוזאקי היפני לאצור את הפרויקט (ולתכנן את מרכז הכנסים ומלון הבוטיק בו). יחד הם הרכיבו רשימת חלומות הכוללת את הול האמריקאי, שני זוכי פרס פריצקר - וואנג שו הסיני וקאזויו סג'ימה וריו נישיזאווה (SANAA) היפנים - דיוויד אדאג'יה הבריטי, האמן הסיני איי וויי וויי ועוד.
בניגוד לעיור הקיצוני ששוטף את סין, ושכרוך בדרך כלל במחיקת הנוף הטבעי ובהקמת מגדלים חסרי זהות ואיכויות אדריכליות, תוך מיקסום רווחי היזמים וחברות הבנייה כשיקול היחיד, שמו להם מייסדי המוזיאון למטרה "ליצור פלטפורמה ייחודית להצגת אמנות ואדריכלות עכשווית יחד עם קומפלקס אירוח ופנאי, שישתלבו ביופי הטבעי של השמורה ויאפשרו בריחה מהעיר הסואנת ומחיי היום יום", מקום שיעורר השראה פיזית ורוחנית לצרוך וליצור אמנות.
בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" הסביר מנהל המוזיאון הפרטי בנאנג'ינג שבהיעדר תרומות או סיוע ממשלתי, ולצורך שמירה על רמת התערוכות והתחדשותן, יש צורך למצוא אפיקים נוספים להכנסות. המודל העסקי של פרויקט סיפאנג מתבסס על ההנחה שההכנסות ממתקני הנופש ומרכז הכנסים, ומהשכרת הווילות לחופשות קצרות, יגיעו ל-20 מיליון יואן בשנה (3.28 מיליון דולר), כך שבתוך ארבע שנים יצליחו לממן באופן מלא את ההוצאות השוטפות של המוזיאון. בשלב הבא של הפיתוח ייבנו 125 וילות מפוארות בסמוך למתחם המוזיאון, מה שבוודאי יעלה את ערכן, כך שמכירתן אמורה להחזיר באופן סיבובי את ההשקעה לכיסה של המשפחה.
התערוכה שפתחה את המוזיאון נקראת "The Garden of Diversity", והיא מושפעת מהדרך שבה גנים סיניים מסורתיים משלבים טבע אורגני עם תכנון מדוקדק ידי-אדם. היא כוללת יצירות של אנסלם קיפר, מאוריציו קטלאן, וויליאם קנטרידג' ואמנים אחרים, והיא תינעל במארס הקרוב. כרגע התערוכה מעניינת הרבה פחות מחלל התצוגה שמאכלס אותה, אך הכוונה היא לאצור שתי תערוכות בשנה, בנוסף לאוסף היצירות הפרטי של ג'ון שיוצג בחדרי המלון ובאולם הכנסים כאשר ייפתחו. ספק אם המוזיאון יצליח להתחרות במוזיאונים מצליחים בעולם, אך כמעבדה לניסיונות אדריכליים הוא כבר הצליח להציע כמה מבנים מרתקים, הנה כמה מהם שכבר הושלמו.
Conference Center | Arata Isozaki | Japan
המבנה הראשון שהושלם הוא מרכז הכנסים, שמיועד ל-400 איש ומכיל מקבץ אולמות בחללים בגדלים שונים. איסוזאקי, ששימש גם כאוצר הפרויקט כולו, ניסה להימנע ככל האפשר מחפירה בקרקע ומשינוי תוואי הנוף ההררי. לכן, רחבת כניסה בצורת חצי מעגל מחברת בין המוזיאון של הול שבמפלס העליון לבין מבואת הכניסה המאורכת שבמפלס התחתון. הנפחים השונים מסודרים סביב בריכות מים מדורגות שמובילות לאגם, ומבצבצים בדמות גגות מפלדת קורטן אדומה, שמכניסים אור טבעי דרך פתחים דרמטיים בתקרה.
כדי להתאים לקונספט הכללי של המוזיאון – חיבור בין אדריכלות לטבע - בחר איסוזאקי להשתמש בפלדת קורטן. זהו חומר שמשנה את מראהו וצבעו עם הזמן ועם ההשפעות הסביבתיות, שגורמות לו להחליד (רון ארד השתמש בו כחומר המעטפת של מוזיאון העיצוב חולון). כאשר החלה הבנייה, החומר היה זמין לייצור רק בדרום קוריאה במחיר גבוה במיוחד, ונדרשו שנתיים עד שנמצא יצרן סיני שמסוגל לספק חומר דומה בשליש המחיר.
Light Box | David Adjaye | UK
דיוויד אדג'איה,
אדריכל בריטי יליד טנזניה, שזוכה להתעניינות רבה
מאז שנבחר לתכנן את המוזיאון לתרבות והיסטוריה אפרו-אמריקאית שמוקם בימים אלה בוושינגטון, יצר מבנה אטום למראה: מנסרה בצורת U באורך 60 מטרים, שעשויה מבטון ומחופה מבחוץ ברצועות אבן שחורה. האור שממלא את הבית מגיע בעיקר מחלונות סקיי-לייט מוארכים בתקרה, שמטילים פסי אור על קירות הבטון החשוף ומדמים שעון שמש המציג את תנועת השמש ושינויי העונות.
הקשר לטבע מורגש גם בדרך שבה הקופסה מוחזקת מעל הקרקע (לשמו של הפרויקט, light box, שני מובנים). היא מרחפת כמה עשרות סנטימטרים באוויר על גבי עמודים, כדי להימנע מפגיעה בקרקע וכדי לאפשר הצצה נוספת לטבע דרך פתחים עם לוחות זכוכית המשולבים ברצפה. הפתחים המועטים בחזיתות נבחרו בקפידה כדי "למסגר את הנוף", כפי שהאדריכל מתפייט, ומראות היער מהסלון, חדר השינה וחדר העבודה אכן פסטורליים להפליא. אלא שחלונות זעירים עם דלתות מתכתיות שנקבעו בקירות הבטון החשוף נותנים תחושה קלסטרופובית של מבצר, שלא לומר חדר מאסר.
האתגר העיקרי בבניית הווילה הזו היה יציקת הבטון, ובעיקר יציקת הרצפות המקוערות בקומת הגלריה. זו הייתה צריכה להיעשות בבת אחת וללא טעויות - מיומנות שהסינים אינם מורגלים בה. בדרך כלל הבטון משמש רק כחומר קונסטרוקטיבי ולא כחומר גמר, ולכן רמת ביצוע ממוצעת מספיקה, אך מכיוון שהאדריכל ביקש לשוות לווילה חומריות קרירה של בטון חשוף ולוחות אלומיניום, ההקפדה על המראה הסופי והנקי של הבטון היתה הכרחית והקשתה על המבצעים.
Fo-Shou | Luis M Mansilla & Emilio Tuñón | Spain
הווילה המרהיבה, פרי תכנונם של הצמד הספרדי אמיליו טוניון ולואיס מנסייה
(שהלך לעולמו אשתקד), היא אולי המבנה היפה ביותר במתחם. הוא מושפע בצורה ניכרת מבית פארנסוורת',
יצירת המופת של מיס ואן דה רוהה. המבנה העדין בעל החזית המפותלת, שעשויה מקיר מסך של ענפי במבוק, נועד להפוך את המושגים של פנים וחוץ ולתת תחושה של הימצאות בקרחת יער, עם מבט מבפנים על הטבע שמסביב.
החזית הכפולה גם היא הפוכה: וילון הבמבוק מקיף את קירות הזכוכית מבחוץ, ויוצר ביניהם מסדרון היקפי שמגדיר את גבולות הבית ומאריך את שטח הפנים של החזית. רוחב המסדרון וצפיפות הענפים משתנים לפי החדרים שלאורכו, כך שהוא יוצר חציצה בין החוץ לפנים, אך מאפשר לאור להסתנן פנימה ולטבע להרגיש קרוב. התמיכה הקונסטרוקטיבית משולבת באופן מתוחכם בקיר הזכוכית, בעזרת עמודי פלדה לבנים בפרופיל מינימלי של 6X10 ס"מ שכמעט ואינם מורגשים. הם נושאים את הגג ומהווים גם מסגרת לזכוכית.
לאדריכלים הייתה חשובה תחושת ההמשכיות והנוזליות של חללי הפנים, ולכן, כמו אצל ואן דה רוהה, שובצו בתוכנית הפתוחה כמה תיבות סגורות לפונקציות הפרטיות (חדרי רחצה, חדרי ארונות), שמאפשרות מעבר חופשי סביבן ומבטים לכל עבר.
גם במקרה הזה התקשו מנהלי העבודה למצוא יצרן מקומי שמסוגל לספק לוחות זכוכית עקמומיים גדולים כל כך, אבל רמת הביצוע הסופית מרשימה בהחלט. בחירת הריהוט המשלים, הסתרת המערכות והפרטים, וההקפדה על הקו המינימליסטי משאירים לטבע הסובב את מלוא תשומת הלב. בניגוד לוואן דה רוהה, שניסה להקצין את הניתוק בין היער הטבעי לווילה המודרניסטית באמצעות חומרים תעשייתיים וגיאומטריה ישרה ונחרצת, כאן ניסו המתכננים לחבר בין הטבע למבנה בעזרת קווים רכים ושימוש בבמבוק הטבעי, כך שלמרות צורתה המשונה היא אינה מרגישה זרה לסביבתה. מראה הווילה המוארת בלילה על רקע היער מרשים אפילו יותר, ומזכיר פנסים סיניים עתיקים.
Three Walled Residence | Wang Shu | China
האדריכל וואנג
שו
זכה להכרה בינלאומית (והוא הסיני היחיד שזכה עד היום בפרס פריצקר), הודות ליצירתיות שבה הוא משלב חומרים סיניים מסורתיים עם שיטות בנייה מודרניות ולהיפך. המבנים שהוא מתכנן אינם בהכרח קלים לעיכול או נעימים למראה, אך ניחנים בנוכחות מהפנטת ומציגים חשיבה חדשנית על האדריכלות והמסורת הסינית.
אחרי המוזיאון להיסטוריה של נינגבו המבצרי (עוד מבנה מעורר התפעלות עם תערוכה בינונית), הפרויקט שהכי מזוהה עם שו הוא האקדמיה לאמנויות בהאנגז'ו, עיר מגוריו, עם גגות בטון גליים שנמתחים לאורך הבניינים ומושפעים מגגות הפגודות הסיניות. כמעט את כל האלמנטים שנמצאים במבני האקדמיה הענקיים אפשר למצוא גם בווילה שתיכנן במסגרת פרויקט סיפאנג, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה, וגם כאן האלמנט הדומיננטי ביותר הוא גגות הבטון שמקרים את שני האגפים של הבית.
הגגות מחזיקים את עצמם כמעט לגמרי (Free Standing), והאפקט מורגש בעיקר ברחבה המקורה שצמודה לפינת האוכל. הלבנים האפורות שמשמשות לחיפוי הקירות יוצרו באתר בעבודת יד, על ידי פועלים מסוג'ו שמתמחים בשריפת לבנים כאלה. אלמנט נוסף שהאדריכל לא הסכים להתפשר עליו הוא העץ שנמצא במרכז המגרש: שו התעקש לא לעקור אותו, ותיכנן את כל הבית והחצר הפנימית שבמרכזו סביב העץ.
הווילה נקראת "מעון שלושת הקירות" ומקיפה את החצר משלושה כיוונים. המעבר שמחבר את שני האגפים המקבילים הוא העשיר ביותר בבית: קיר בטון "מחורר" מצד אחד, שמדמה דוגמאות מדלתות עץ מסורתיות, קיר מסך שפונה לחצר מהצד השני, וביניהם גרם מדרגות עם מעקה ממקלעת-במבוק ומסדרון אלכסוני שמזכיר גשרי זיג-זג שנפוצים בגנים הסיניים. שני האגפים כוללים שלושה חדרי שינה, מטבח וסלון ענקי שיכול לשמש גם כחדר ישיבות בקומת הקרקע, ועוד חדר עבודה ושתי סוויטות בגלריות העליונות שנוצרות במקום שבו הגגות מתרוממים למלוא גובהם. צורת הגג נועדה גם להעניק גובה דרמטי לחללים הציבוריים, שיחד עם הריהוט הנוקשה בסגנון עתיק, משווים תחושה חמורת סבר של מעון רשמי, Residence, יותר מאשר וילת אירוח.
Six Room | Ai Weiwei | China
אי ווי ווי אינו אדריכל, אך לאמן הסיני זהו אינו הפרוייקט האדריכלי הראשון. אחרי הכל, הוא כבר היה שותפם של צמד האדריכלים השווייציים הרצוג ודה-מרון בתכנון האיצטדיון האולימפי בבייג'ין ("קן לציפור") ובביתן הקיץ
שהם יצרו לפני שנתיים בגלריית סרפנטיין בלונדון.
הווילה הזו היא אובייקט פיסולי פשוט יחסית. שש קופסאות בגודל 6X6X6 מטר מסודרות בשורה ומחוברות במסדרון ארוך, כך שהן מתפקדות כיחידות עצמאיות לשימושים שונים. השורה הישרה נשברת בנקודה אחת בזווית של 13 מעלות כדי ליצור כניסה בצורת משפך, והגוף כולו נקטם בזווית אלכסונית בשתי פינות מנוגדות. בחזית שפונה לכיוון הכביש, קופסאות הבטון אטומות והפתחים האנכיים מוקמו בחריצים שביניהם; החזית הנגדית שפונה למדרון שקופה לכל אורכה, עם תריסי הצללה קבועים בחלק שמיועד לשמש כחדרי שינה.
ווי ווי, שהגיש את התכנון כבר ב-2003 וכבר חשב שהפרויקט נגנז, לא ידע לאילו מטרות תשמש הווילה ומי עשוי להתגורר בה. לכן היה חשוב לו לתכנן חללים גמישים ופשוטים שיתאימו לכל סוג של שימוש, כך שיוכלו לתפקד בנפרד במקרה שיאוכלסו על ידי דיירים זרים, אך עדיין יציעו מקומות מפגש משותפים.
שתי קופסאות מיועדות לשמש כחדר אוכל וכמטבח ונמצאות בקצה הבית, שם מתרחב המסדרון לכדי סלון, בעוד שיתר הקופסאות משמשות כחדרי שינה ועבודה; שתיים מהן כוללות קומת גלריה. קונספט הקופסאות מורגש במיוחד בעיצוב הפנים, והוא למעשה האטרקציה האמיתית: הריהוט כולו, מהמיטות והארונות ועד המטבח המאובזר, עשוי מקופסאות עץ עם ידיות, שניתן לקפל אותן ולערום אותן או לגלגל אותן בין החדרים בקלות. אפילו הכסאות בפינת האוכל מתקפלים לקרשים דקים, ומשחק כדורגל שולחני יכול להתקפל ולהיות מאוחסן בצד.
לבטון החשוף, ששולט בצורה מוחלטת בארכיטקטורה, נתן ווי ווי טקסטורה מעודנת יותר של פסים אנכיים. זו הושגה באמצעות הדבקת רצועות עץ דקות ברוחב 5 סנטימטרים, האחת ליד השנייה, על גבי קרשים גדולים ששימשו כתבנית ליציקה. האפקט שנמשך מהקירות אל התקרה מרשים, אך מבט מבחוץ על קופסאות הבטון מראה רמת ביצוע לא אחידה, וסימנים של בלאי ולחות מקלקלים מעט את המראה המינימליסטי והנקי.
צוות המוזיאון מציע סיורים מודרכים, שמאפשרים להיכנס לבתים שכבר הושלמו ואינם מושכרים לאיש. בשנה הקרובה מתוכנן להיפתח קו הרכבת התחתית שיחבר את מרכז העיר נאנג'ינג למתחם המוזיאון, ועוד חמש וילות חדשות אמורות להיחנך, בהן המבנים של SANAA, האדריכלית האוונגרדית הצרפתייה אודיל דק, והאדריכל האוסטרלי המבטיח שון גודסל. אם לשפוט על פי ניסיון העבר, הפרויקט שהחל ב-2002 עדיין רחוק מסיומו.
>> לצפייה בכל המבנים באתר המוזיאון
>> לצפייה במבנים שהושלמו באתר האינטראקטיבי של וול סטריט ז'ורנל
