יש לי חרטה אחת. והיא שלא יצאתי לטיול של אחרי הצבא. בדיעבד אולי מיהרתי מדי להתחיל את החיים הבוגרים שלי. מצד שני, בזכות העובדה שמיהרתי כל כך, זכיתי להגיע למקומות שלא הייתי מגיעה אליהם בשום דרך אחרת. למשל, גרתי חודשיים בקייפטאון, דרום אפריקה, ושלוש פעמים ביליתי חודש בטורקיה.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

שם גם חוויתי טראומה רצינית. בדרך הביתה מצילומים, הנהג שהוצמד אליי מטעם הסוכנות לא יכול היה להגיע, אז הצלם הציע להקפיץ אותי לדירה. באמצע הדרך, על הכביש המהיר, הוא שלח לי ידיים. ביקשתי ממנו להפסיק, הוא המשיך, אז פתחתי את הדלת וברחתי מהרכב לאמצע הכביש. אחרי אותה סיטואציה החלטתי להישאר במדינה ולהמשיך לעבוד, אבל למדתי לא לחזור הביתה עם אנשים שאני לא מכירה מספיק טוב.

אני מפחדת מצונאמי, ג'וקים וטיסות, לאו דווקא בסדר הזה. הפחד מצונאמי התחיל הרבה לפני האסון. כבר כילדה חלמתי שגלי ענק מכסים את העיר. לאנשים בארץ לא היתה אז מודעות לתופעה והם היו מנסים להרגיע שאין גלים כאלה גדולים. פחחח. וג'וקים? נו, ברור למה הם מפחידים אותי, שלא לדבר על זה שבגללם מעולם לא אכלתי תמרים.

ולגבי הטיסות, אז לא בדיוק ברור מאיפה החרדה הזאת התווספה, חוץ מזה שיש משהו לא טבעי בלהיות בקופסת פח באוויר, ונראה לי שרוב האנושות תסכים איתי בקשר לזה. רגע, אולי העובדה שצפיתי ביותר מדי פרקים של "תעופה בחקירה" קשורה לפחד הזה.

אוקיי, אז יש עוד חרדה: כביש. הוצאתי רישיון נהיגה בניסיון להתגבר על הפחד, אבל זה לא עזר ואני נוסעת בתחבורה ציבורית, בעיקר במוניות שירות וקו 25. יש אנשים שיפסלו על הסף נסיעה באוטובוס, אני לא יודעת למה. לדעתי אוטובוסים זה אחלה ובתל אביב עובר אחד כל חמש דקות, כך שאתה מגיע ליעד בקלות. אה, וחוץ מזה אתה גם יכול לנמנם בלי לחשוש שתיכנס בעץ.

הצילום תופס חלק גדול מחיי. זו העבודה שאני מתמידה בה הכי הרבה שנים, ואני מאוד אוהבת לעשות את זה, וגם לעבוד על תמונות באמצע הלילה. זה מרגיע אותי. אני אלופה בפוטושופ, אבל לא כל כך מתחברת לריטושים ברמה שאתה כבר לא יכול לזהות את הבן אדם. אני מצלמת הפקות עושה צילומי טסטים לשחקנים, ובוא לא נשכח שצילמתי את לירן כוהנר לשער ל"פנאי פלוס".

אני וורקוהוליקית. בגיל 14 התחלתי לעבוד ומאז לא הפסקתי. אני אוהבת עומס ומרגישה ריקנות כשאין לי תעסוקה. העבודה הראשונה שלי היתה מוכרת בגלידריה, ועבדתי שם ארבעה חודשים. הייתי ממשיכה בכיף אבל ריחמתי על אבא שלי שהגיע כל לילה ב־2:00 כדי לאסוף אותי והציע לי את אותו שכר ובלבד שאפטור אותו מהלילות הלבנים.

בשלב מסוים עברתי לתל אביב, וחיפשתי דרך לממן את הלימודים באוניברסיטה. התלבטתי בין למלצר או לדגמן - אמרו לי שבדוגמנות מרוויחים יותר כסף, יצא שהאודישן הראשון שעשיתי היה לכתבת שטח. למדתי, השתפרתי והתקדמתי והגעתי ל"חדשות הבידור", שם אני מנחה לצידו של ליאון רוזנברג. אני עד כדי כך אוהבת לעבוד, שלפני שבועיים יצאנו לפגרה (נחזור בקרוב), ויום למחרת כבר התייצבתי לחזרות של "פנטזיה".

בחנוכה אהיה הנסיכה הרעה. ההצגה היא "פנטזיה", וסופסוף האחייניות שלי חושבות שהעבודה שלי שווה בזכות ההשתתפות בה. כשאני צוחקת את הצחוק המרושע של הדמות שלי בהצגה הן מתפקעות מצחוק, ובכלל הן מתות על רינת גבאי, אז זה הסתדר בול. הצטרפתי לקאסט שנתן לי מיד הרגשה שאני חלק מהמשפחה. בהצגה יש גם כוריאוגרפיה מסובכת ואני מקווה לשבור רגל.

"תרדי חמישה קילו! או שישה. לפני זה, אין לך מה להגיע לאודישנים. חמודה". זה מה שאמר לי לפני כמה שנים נציג של משרד הפרסום, כשהגעתי להיבחן לקמפיין של חברת אופנה גדולה.

החדר היה מלא אנשים וכולם הסתכלו עליי. הבחור החזיר לי את הבוק מבלי להסתכל בכלל, ושלח אותי לדרכי. להגיד שלא בכיתי בדרך הביתה? בא לי, אבל זה פשוט לא יהיה נכון: בכיתי. חודש אחרי ובדיוק באותו המשקל קיבלתי את הקמפיין של החברה המתחרה. היום אני כבר לא בוכה מכל שטות שאומרים לי.

אני לא בהריון. עדיין. אין לכם מושג כמה פעמים אני שומעת "נו מתי כבר? למה אתם מחכים?". אז אנחנו לא מחכים לכלום. זה יגיע, כמובן. אודה לכם אם אפשר לא להלחיץ אותי בזמנים, בבקשה.

לפני חודש כתבה לי בחורה בפייסבוק שהיא רואה על הפנים שלי שאני בהריון. מה עונים לזה? כל פעם שאני עם חולצה רחבה שואלים אותי אם החסידה בדרך. היא לא. שמעתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים. בסוף, כשאהיה, אף אחד לא יאמין לי.

עומרי הוא הגבר שלי. האהבה שלי. הבן אדם שמבין יותר מכל אחד אחר בלי שאני צריכה אפילו לומר מילה. אנחנו ביחד, עם הפסקה אחת בתקופת הצבא, מאז שהייתי בת 14 (והוא בן 16). כשאני אומרת שהתחתנתי בגיל 24, שואלים אותי "אבל למה כל כך מהר?". כשאני עונה שהיינו ביחד 10 שנים כשהתחתנו, שואלים "למה זה לקח כל כך הרבה זמן?".

אני קנאית. לפחות יותר ממנו. היום כבר אין סצנות, אבל כשהיינו בבית ספר, הוא סבל ממני. נו, מזל עקרב.

אני אוהבת אופנה, ובשנתיים האחרונות אני מעזה יותר. אפילו זכיתי להנחות את "סטייל", תוכנית אופנה המשודרת בערוץ הבידור הישראלי. כשהייתי צעירה הייתי המתלבשת הכי גרועה בתבל.

איפשהו באזור גיל חטיבת הביניים, חברות שלי ואני היינו הולכות לבית ספר בחליפות טרנינג, צללית סגולה, חצ'קונים ונצנצים על הפנים והכתפיים. שיק! הייתי מצרפת תמונה לעדות, אבל החברה שלי הילה שרפה את כולן בכיתה י'.

לא מזמן שמעתי את ג'ודי ניר מוזס שלום אומרת שלאירועים ייצוגיים היא לובשת רק אופנה ישראלית ומאוד אהבתי את זה. יש לנו כאן מעצבים סופר מוכשרים וחברות אופנה שלא נופלות מהרשתות הבינלאומיות, אז יאללה, לפרגן.

אני צמחונית כבר קרוב לשנתיים, והאמת שאין בי געגועים לבשר בכלל. במשרד שלנו גם מאוד קל להיות צמחונים כי אשתו של ליאון רוזנברג, פאולה, מתמחה בתזונה בריאה ונטורופתיה ושולחת לו (ובעצם לנו) לעבודה כל מיני מאכלים טעימים ובריאים. פאולה, אל תפסיקי.

כל החיים גידלתי וטיפלתי בבעלי חיים. בלתי נתפס מבחינתי העונשים הקלים, אם בכלל, שמקבלים אנשים שמתעללים בבעלי חיים. יש להחמיר את הענישה ויפה שעה אחת קודם. זה פשוט מרתיח אותי.

הכי חשוב לי לומר את זה: החיים קצרים, אז תחיו אותם כמו שצריך. נתראה בגיל 30.

** את הראיון המלא עם ירדן הראל תמצאו בגיליון החדש של פנאי פלוס

__________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :