מדי יום, ששה ימים בשבוע, משעת בוקר מאוחרת ועד הערב, יושב יזהר כהן בחנות התכשיטים שלו ברחוב דיזנגוף בתל אביב ומצפה ללקוחות. מדי פעם מכרים נכנסים להגיד שלום ולהחמיא לעיצובים, אבל רוב האנשים שעוצרים מול חלון הראווה או מציצים פנימה הם סקרנים המבקשים לוודא שאכן מדובר בזמר המפורסם.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים



היום אני לבד וטוב לי

אז מה קרה למי שכונה "תקוות הזמר העברי" ונחשב למכונת להיטים בטוחה עם שירים כמו "עולה עולה", "שיר כלולות", "כמו ציפור מטורפת", "הנדר" וכמובן "אבניבי" הבלתי נשכח, שזיכה את ישראל באירוויזיון של 1978? אין ספק שהיו לו שנים מצוינות, אבל התמוטטות עצבים אחרי אופוריית הזכייה באירוויזיון לימדה אותו שלא די בקול פעמונים ושבשביל לשרוד בעולם של תחרות צריך גם נחישות ומרפקים, שבהם לא התברך.

כהן כבר בן 62. "השנים עברו. הגן התימני שלי משובח, אבל היום, כשאומרים לי 'אתה נראה טוב', כבר מוסיפים 'לגילך'". הוא רזה עד דקיק, מעשן, אבל לא בשרשרת כמו פעם. "פיתחתי שיטה לעשן פחות: אני מעשן חצי סיגריה וזורק. כל יום קופסה, אבל בעצם חצי".

גם רעמת התלתלים השתנתה. "שנים לא הייתי צריך מספרות, הייתי רק חופף ומנער. כשקצצתי את התלתלים, כמעט הרגו אותי על כך שהעזתי לגעת בקודש הקודשים ואז הבנתי שהתלתלים זה אני. אבל כיוון שאין לי כבר הרבה שיער, אני הולך מדי פעם לספר והוא מדביק לי תוספות ועושה שטיפה בצבע חום. יש לי חברים פלסטיקאים שמציעים כל הזמן להזריק לי חומרי מילוי להצערת הפנים, אבל אני דוחה את זה. גם כי אני מת מפחד וגם כי אני חושב שיש יופי בקמטים. אני לא רוצה להיראות פאתטי. אני רואה מסביבי הרבה פאתטיות".

הוא רווק. אב לבת, אליה בת ה־16. אגוז קשה לפיצוח, שמשחק משחק כפול: מתמסר ואז נבהל. לא מפוענח עד הסוף. "אני לא מתכנן את זה. אני הולך לפי תחושות. אני לא חושב שאני צריך לתת לקהל את הכבד והכליות שלי. גם במערכות יחסים אינטימיות שהיו לי בעבר רצו לפצח אותי כי הרגישו שאני לא שם עד הסוף. לא הייתי מסוגל להגיד את המשפט 'אני אוהב אותך'. אני לא רכוש של אף אחד למרות שיש בי נתינה אינסופית. יש אצלי נקודה שאי אפשר לחצות. יש תיבה אחת סגורה שאינה נפתחת לעולם. לקח לי הרבה שנים ללמוד לאהוב את עצמי ולהעריך לגמרי את מי שאני".

אפילו אמרגן אין לי

אנשים רואים אותך בחנות אומרים לעצמם 'איזה פספוס'. בכל זאת, יזהר כהן הגדול מוכר תכשיטים.

"תמחקי את המילה פספוס. כל חיי עשיתי את מה שהרגשתי. אז הפסדתי בהרבה קרבות כזמר, אבל מעולם לא שיקרתי לעצמי. אני סוג של אאוטסיידר. בקטע של הבמה נגמרו לי החלומות מזמן. שבעתי ממוזיקה מגיל צעיר. מדי פעם מצאתי דרכים להתחדש, אבל הלב נהה גם אחרי דברים אחרים ולכן עשיתי את חיי ולא עשיתי קריירה. לא תפסתי בשתי ידיים את ההזדמנויות שבאו לי בדרך, גם לא את ההזדמנויות הבינלאומיות, ובעיני אחרים 'לא עשיתי את זה'. אבל האמירות האלה מרגיזות אותי".

באמת אין לך תחושה של החמצה? הרי בין בני דורך יש כאלה שפותחים קופות ויש שממלאים את קיסריה?

"החמצתי. אבל עשיתי בחירה ואני שלם עם מי שאני. אפילו אמרגן אין לי, וגם זו בחירה. מבחינתי, חוויתי ועשיתי בדרכי, ובעיניי טוב שם טוב משמן טוב. לא ירדתי לקהל ולא התלכלכתי כדי להשיג דברים. נשארתי קונסנזוס, גם לילדים בתיכון וגם לבני גיל הזהב. אני סמל של ישראליות וסמל של חיוביות. אנשים עדיין עוצרים אותי ברחוב. לאחרונה אישה ברחוב אמרה לי: 'אתה בשבילנו ארץ זבת חלב ודבש'. זה אומר הכל".

יש ביקוש להופעות שלך?

"אני מופיע ארבע עד שש פעמים בחודש. לא מגיע לעשר הופעות. לפעמים בהופעות אנשים שואלים אותי 'איפה אתה?'. נעלמתי להם. בעשור האחרון הקלטתי רק שיר אחד. אני מוזמן למועדוני זמר, מגיע למסיבות של צעירים באמצע הלילה כשכולם בראש טוב והם אוכלים אותי חי מרוב אהבה, וגם עושה פריצות בחתונות עם כמה שירים. הקהל עף לשמיים וטוב לי ככה. "בעבר הרחוק הופעתי כל יום, לפעמים גם שלוש הופעות ברחבי הארץ. חייתי את המקצוע במנות גדושות ורוויתי. אף פעם לא חלמתי על קיסריה. חלמתי למלא את היכל התרבות ועשיתי את זה. אני ממש לא חולם לחזור לאייטיז".

אז עיצוב התכשיטים הוא הפרנסה העיקרית?

"זה הרבה מעבר לעניין כלכלי. חשוב לי להצליח, והפרנסה היא פועל יוצא. זה כמו מחיאות הכפיים אצל זמר. אם זה היה רק בשביל פרנסה, יכולתי לעשות דברים קלים יותר".

"אני עובד קשה. כבר לפני עשור, כשהתחלתי לעצב בקטן, חשבתי על פתיחת חנות, אבל לא היה לי אומץ. עכשיו, אחרי שנים של טיפולים פסיכולוגיים, סוף סוף קיבלתי אומץ. הרבה שנים חשבתי לעצמי 'או זמר או מוות', לא היה כלום באמצע. כשהחלטתי להפוך את עיצוב התכשיטים לעניין מסחרי, עברתי כאב של נטישה, כאילו אני בוגד בבמה. במקום לשמוח, נבהלתי מעצמי. אבל זה עבר".

"עכשיו אני לוקח את השינוי הדרסטי הזה כחוויית חיים ולא כמעמסה. אני זמר טוטלי כשאני שר, וכשאני מעצב תכשיטים - אני טוטלי גם בזה. אני לא איש עסקים אבל עכשיו אהיה, והחנות היא לא החלום היחיד שלי. אני רוצה גם לפתוח מסעדה תימנית, אני הרי בשלן מעולה".

זוכרים לך שנלחמת על פנסיה לאמנים מבוגרים.

"זה נכון. יש דור שלם שהמדינה מחויבת להם. צריך להעביר חוק של פנסיה לאמנים הישראלים שתרמו כל חייהם לתרבות והגיעו עד פת לחם. אני אישית לא נזקק, אבל אני רואה רבים, כולל אמן שזכה בפרס ישראל, שאין להם ממה לחיות היום. זו בושה למדינה".

איך תגדיר את מצבך הכלכלי?

"יכולתי להיות מיליונר, אבל אני לא. היה לי המון כסף. מיליונים. לא בזבזתי, נתתי באהבה לאחרים. עד היום אנשים זוכרים לי שכבר בגיל 14 הייתי יושב עם חבורה ומשלם בשביל כל השולחן. הייתי פילנטרופ. חבר נפל כספית - כיסיתי את חובו. הבית שלי היה פתוח בנתינה אינסופית. איש לידי מעולם לא הכניס יד לכיס. מבחינתי, הנתינה הייתה הוכחה שאני שולט בעניינים. החרדה הכי גדולה שלי הייתה לאבד שליטה".

הייתי סוג של חלוץ

יזהר כהן הוא השלישי מילדיהם של שלמה כהן, הוא סולימן הגדול מ"חבורת האש" המפורסמת של הפלמ"ח ומחלוצי השירה העברית והחאפלות בישראל, ושל שרה, שעלתה ארצה מתימן בגיל שלוש. בכור ילדי המשפחה הוא חופני כהן, זמר ותיק שהחלים לאחרונה מניתוח לב. האח השני, פיני, מתגורר שנים רבות בקליפורניה ומופיע שם. האחות הצעירה היא הזמרת ורדינה כהן.

הם גרו בתחילה בשכונת ג'מוסין ולימים עברו לגבעתיים. סולימן הגדול, שילדיו מכנים אותו "אביר השירה העברית", עבד במחלקת התברואה של עירית תל אביב וכל אותו זמן הופיע ברחבי הארץ עם חבורת הזמר שלו ועם אשתו שרה. הוא נפטר בגיל 88. שרה, עדיין נמרצת מאוד, מתגוררת בדיור מוגן ושומרת על קשר הדוק עם ילדיה.

"גדלנו באווירה של הורים פלמ"חניקים וינקנו מהם את אהבת הארץ מרגע שנולדנו. כל פרח אצלם היה הכי נדיר וכל אבן בארץ נראתה להם הפסל הכי יפה. הבית שלנו היה בוהמייני, גדלתי על ברכי נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי וחיים חפר, שאהבו אותי מאוד. כולנו, כל הילדים, קיבלנו חינוך מוזיקלי. חיכינו כל אחד בתורו לשיעור חלילית, אקורדיון, פסנתר וגיטרה. ניגנתי באך והכי אהבתי את שופן".

בגיל שבע זכה בתחרות כישרונות צעירים ולא הפסיד אף קייטנה לנוער מוזיקלי. "חרשתי את הארץ עם הוריי בהופעות. בגיל 14 נחשבתי לילד מיוחד בתל אביב: נסעתי במסגרות נוער של עיריית תל אביב, לבשתי חליפות ונכנסתי למועדונים סגורים. הגעתי עד לכיתה השמינית בתלמה ילין, שם למדתי עם כל החנונים, ופרשתי. מבחינתי הייעוד שלי היה ברור: להיות מנצח ולנצח יום אחד על הפילהרמונית. אם יש לי חרטה אחת בחיים היא שלא מימשתי את החלום הזה ובמקום לנצח על הפילהרמונית ניצחתי באירוויזיון".

לצוות הווי נח"ל הוא התקבל בלי בחינות. "הדוד שלי, איתמר כהן, היה ממקימי הלהקה וכולם זוכרים לו את השיר 'רחל רחל'. גם אחי פיני שירת בלהקה. אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון היו שם כשהגעתי. זו הייתה תקופה מורכבת עם הרבה אושר והנאה. הפכתי מהר לסוג של כוכב עם השיר 'כל שהיה בינינו', שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים".

אחרי השחרור יצא לעולם הגדול. "חרשתי את העולם, והייתי שנה וחצי בלוס אנג'לס, שם למדתי בבית ספר למשחק, שירה וריקוד".

ההצלחה הגדולה

שנות השבעים היו תור הזהב שלו. ואז הגיע האירוויזיון של 1978. שנת ההצלחה הגדולה, שהפכה גם לנפילה הגדולה. "אבניבי" זיכה אותו במקום הראשון באירוויזיון שנערך בפריז. השיר (מילים של אהוד מנור ולחן של נורית הירש) צעד זמן רב בגרסתו האנגלית במצעד עשרים הגדולים של בריטניה, הפך לקלאסיקה של כל האירוויזיונים וזכה לביצועים רבים בעולם.

"בישראל הייתה אופוריה, טירוף. הייתי יקיר העם, קיבלתי את כל האהבה שבעולם. בשבילי זו הייתה שליחות בשם המדינה, לא הרגשתי שיזהר זכה באירווזיון אלא המדינה כולה. כשהאמרגן של להקת 'אבבא' רדף אחרי, הרגשתי שאני בוגד בישראל. היום יגידו עלי שהייתי מטומטם ואידיוט, אבל אז היינו פטריוטים. הזכייה הייתה נקודת מפנה וציון דרך בתרבות הישראלית. מכבי תל אביב זכתה אז לראשונה בגביע אירופה, אני זכיתי באירוויזיון, והכל כאן השתנה. פתאום הבינו שאנחנו יכולים, ואני הייתי סוג של חלוץ.

"אחרי האירוויזיון ו'אבניבי' הגיעו בלי סוף הצעות מרחבי העולם, אבל במקום לשמוח קיבלתי התמוטטות עצבים. נכנסתי לפאניקה, להתקפי חרדה, הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. זו הייתה תקופה חשוכה, אני זוכר אותה רק במעורפל".

"באותה שנה הסתגרתי. נתנו לי ריפוי בעיסוק: לסרוג. זה עזר לי מאוד לעצבים. במשך שנה שלמה סרגתי סוודרים וצעיפים, וכשהמשבר עבר, לא יכולתי יותר לסרוג.

"באותה תקופה רצו לבנות אותי באמריקה כמייקל ג'קסון בגלל הקול והמראה. הייתה תוכנית מסודרת להפוך אותי לכוכב, וויתרתי. גם בשנים שאחרי כן המשכתי לעשות ויתורים מקצועיים. הפכתי לאדם חרדתי. לא טסתי כבר עשרים שנה. אנשים מבקשים אותי להופיע בחו"ל ואני לא מסוגל להגיע. הוזמנתי לאולימפיה בצרפת וסירבתי ודחיתי הצעות מגרמניה. גם כשהתחלתי לעצב, בקטן, אמרו לי ממכון היצוא שאני יכול להיות מותג בינלאומי. כל הזמן דחיתי. עשור שלם לקח לי עד שהעזתי".

תכשיט זמין לכל כיס

יזהר כהן הוציא במהלך הקריירה חמישה אלבומים. בשנת 1985 ניסה שוב את מזלו באירווזיון עם השיר "עולה עולה" אבל הגיע למקום החמישי. הוא התמודד בקדם אירויזיון של 1996 אך שירו הגיע רק למקום העשירי.

היום הוא יושב רוב הלילות בדירתו שבצפון תל אביב ומעצב תכשיטים יפהפיים בעבודת יד בשילוב פנינים, גולדפילד, כסף וזהב, ומשבץ אותם בקריסטלים יקרים ובאבני סוורובסקי. הקולקציה שלו מגוונת מאוד ועשויה בשלל סגנונות.

"אני מכור ליצירה שלי. מדובר בעבודת נמלים של עיצובים קלאסיים אבל גם מסחריים, שהולכים נפלא עם ג'ינס וגם עם שמלות ערב. אני עכשיו בשיא היצירתיות שלי, נהנה מכל רגע. החנות שלי לא פלצנית, אני זמין לכל כיס, החל מ־600 ועד 5,000 שקל".

בתקופת ההרצה נרכש סט תכשיטים שלו על ידי לשכת נשיא המדינה במתנה לאשת נשיא דרום קוריאה. את יצירותיו האתניות ביקשו לקחת למוזיאון האתני בלונדון. הוא סירב. "הייתי מוכן לתת צילומים. חששתי שהמקור ילך לאיבוד". אחרי קו התכשיטים לנשים יבוא גם קו תכשיטים לגברים.

ואם יש משהו שכהן נלהב לדבר עליו חוץ מהתכשיטים, זו בתו אליה. "היא הדבר הכי חשוב בחיי. יפה שלי, אהובתי, נסיכה אמיתית. היא שינתה את חיי ושדרגה אותם. הביאה אותי לפיק של החיים והחזירה לי את חיי. אני ואמא שלה דיאנה זו משפחה. גרים באותו בניין בשתי דירות. דיאנה ואני לא היינו נאהבים, אבל אנחנו החברים הכי טובים בעולם ולילדה יש משפחה שלמה במובן העמוק של המילה. דיאנה היא מפיקה מצליחה. בשנתיים הראשונות לחייה של אליה גרנו יחד ושלושתנו ישנו באותה מיטה".

איזה אבא אתה?

"אולטימטיבי. אין אבא כמוני. אין יום שאני לא רואה את אליה. יש לה חבר, ואני סומך עליה והיא עלי, והכל אצלנו פתוח אבל אני קודם כל אבא וסמכות. אני מצטער מאוד שיש לי רק ילדה אחת. הייתי רוצה עשרים נכדים כפיצוי, ואליה כבר הבטיחה לי חמישה. למרות שאני לא איש עשיר, הבת שלי מסודרת. אחרת הייתי מאוד מודאג. דאגתי לה לדירה ומעבר לזה".

היא שרה?

"לא. היא לא בעניין. היא מוזיקלית מאוד אבל מעדיפה לנהל. יום אחד תנהל את הפנסיה שלי".

אני אוהב ואהוב

יש לך מערכות זוגיות אינטימיות?

"מאז שאליה נולדה לפני 16 שנה אין לי ואני לא צריך כי אין מקום".

זאב בודד?

"לקח לי הרבה שנים של טיפולים פסיכולוגים כדי להגיע להבנה שלבד זה לא בדידות כואבת. כבר כילד הייתי בטיפולים ופסיכולוגים ניסו לפצח אותי, אבל אני לא מתעסק בזה כי בעיניי הסיבות אינן חשובות אלא איך אתה מייצר לעצמך כלים להתמודד. לאורך שנים היו סביבי להקות של אנשים שהקיפו אותי, כמו רחם שהייתי חייב להיות עטוף בה. שילמתי מחירים חסרי תקדים רק כדי שאנשים יהיו לידי. עם השנים והטיפולים יצרתי לעצמי כלים להתמודד עם הלבד. היום אני לבד וטוב לי. מבחינתי זה שחרור. זו גאולה".

ולא חסרה לך אהבה?

"אין לי שום חסך. אני מלא באהבה ומוקף באהבה. אני אוהב ואהוב. הייתי זקוק לזוגיות עד שנולדה בתי. הלכתי בזמנו לפסיכולוגים כדי לברר אם משהו אצלי לא בסדר. נברתי הרבה בעצמי. מאז שאליה נולדה אין אצלי מקום ואין צורך בזוגיות. אני חי חיים מלאים ומספקים ולא זקוק לאף אחד למלא את המשמעות שלי. בעיניי זה הטופ שאדם יכול להגיע אליו".

מה דעתך על הוצאת אנשים מהארון?

"בעיניי זה פלילי. לאף אחד אין זכות לחדור לחייו הפרטיים של האחר. למי שיש בעיה עם הזהות שלו, שילך לפסיכולוג. אני לא חושב שהמיטה שלי צריכה לעניין מישהו. מעולם לא חשפתי את חיי המין שלי. אדם לא צריך להוריד תחתונים בשביל הקהל".

מה אתה חושב על זמרי האינסטנט שיוצאים מתוכניות הריאליטי?

"יש היום דור של מוכשרים, שבא לצרוח. ראיתי אותם כשהייתי שופט בבית צבי. אבל הריאליטי זה פשע לאינטליגנציה. בתקשורת שולטים אנשי כספים. אף אחד לא מדבר על תרבות. אני חושב שהדור הצעיר הזה אומלל. הם מקבלים במה לרגע, וכשזה נגמר יש ביניהם כאלה שמתמוטטים וסובלים ממצוקה נפשית. אין עומק של חברויות כמו פעם".

אתה פוחד מהזיקנה?

"נהפוך הוא. אני מחכה לה. זו יכולה להיות הנאה גדולה לשבת על ספסל, לתפוס קרן שמש ולהרגיש ברקיע השביעי".