"אתה יודע משהו? זה מאוד כואב", שינתה נושא לפתע קים קטרל בעת ראיון לכתב הגארדיאן הבכיר סטיוארט ג'פריס לפני פחות משבועיים. "מה כואב?", הוא שאל אותה, מבולבל, לא מבין איך מלדבר על ההצגה החדשה שלה הם עברו לדבר על כואבים. "סתם", אמרה קטרל והסתכלה לצדדים, "פתאום הבנתי שאני האישה הכי מבוגרת בחדר".
הנה עובדה שצופי ''סקס והעיר הגדולה'' לדורותיה יתקשו מעט לקבל: קים קטרל בת 56. או, אם לצטט אותה במדויק, "חמישים ופאקינג שש". ולמרות שבכתבתו טוען ג'פריס בתוקף שגם בגילה היא עדיין האישה הכי לוהטת בחדר ואף טוען זאת בפניה, היא עונה לו "עזוב. אני מזדקנת, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה".
אחרי שלושה סבבי גירושין, אינספור רומנים שכל אחד מהם הסתיים גרוע יותר מהשני, בלי ילדים ("תמיד הנחתי שאני אהיה בדיוק כמו אמא שלי: עם ילדים", אמרה בראיון לפני כמה שנים, "זה עדיין בלתי נתפס בעיני שזה לא קרה, וזה עדיין קצת כואב לי") ועם תפקיד טלוויזיוני שהגדיר מחדש את המיניות הנשית, קים קטרל משתדלת בעיקר להניח לעצמה. "יש מספיק אנשים שמציקים לי, יש מספיק כתבי רכילות שמציקים לי, יש מספיק אנשים שמרחמים עלי", אמרה בחיוך בראיון לבי.בי.סי. "אני, אגב, חושבת שהחיים שלי נהדרים".
למרות שלקוראינו הצעירים זה עשוי להיראות קצת מוזר (אנחנו יודעים שאתם בחופש! תשתדלו לא לדקור אף אחד, בסדר?) פעם לא דיברו על סקס בטלוויזיה. גם בקושי הראו אותו. ואז הגיעה סמנתה ג'ונס ו"סקס והעיר הגדולה" ושום דבר כבר לא חזר להיות כמו שהיה.
זה לא יהיה מוגזם לומר שקטרל לקחה על עצמה את אחד התפקידים הנשיים, המסעירים, החשובים והשנויים במחלוקת בתולדות הטלוויזיה, משום שמה שנראה לנו היום טבעי עורר לא מעט סערה בעולם כשהתחיל. לפני שהפכה לסדרת מופת, חטפה סקס והעיר קיתונות של ביקורת מכל מקום אפשרי, כשסמנתה ג'ונס הקרייריסטית, המינית, טורפת הגברים, זו שלא מתביישת לדבר על אורגזמות ומין אנאלי באמצע היום או גרוע מכך - לפחות לדעתה של שארלוט - באמצע האוכל עומדת במרכז הביקורות וחוטפת את הרוב המכריע של האש. היו טענות על כך שהיוצרים הלכו רחוק מדי, שזה סתם וולגארי, שגם אם אומרים "מציצה" מאה פעם בפרק אחד זה עדיין לא צריך למנוע מהנוגעים בדבר להעמיד תפקיד ראוי, ושאין שום צורך להפשיט את קטרל וחברותיה בכל פרק רק כדי להוכיח נקודה מסוימת. אז אמרו. קטרל הפכה לאגדת טלוויזיה, סמנת'ה גונס הפכה לאבן דרך על המסך הקטן, ואת המבקרים איש לא זוכר. דרכו של עולם.
אבל קים קטרל, כפי שהיא טורחת להזכיר שוב ושוב, היא כבר לא סמנת'ה ג'ונס. היא לא שכחה אותה, חלילה, אבל "זה נגמר, ואני לא סמנת'ה ג'ונס יותר, ואני שמחה לא להיות סמנת'ה יותר". בכלל, יש לה לא מעט ביקורת על הסדרה וההצלחה הפנומנאלית שבאה איתה. וגם, כפי שהיא מזכירה בכל ראיון איתה, היא בת 56. חמישים ופאקינג שש. "זה קורה כל כך מהר, הזקנה", אמרה בראיון לדיילי מייל אונליין (ואגב, לחובבי קטרל, מומלץ לקרוא את הראיון המופלא כולו),
"וזה אכזרי. יש אמרה שאומרת שהזדקנות היא לא לרכרוכיים, וזה נכון. בצעירותך, זה משהו שאת לא חושבת עליו בכלל. ואז זה קורה בהדרגתיות ואת עדיין לא חושבת על זה, ופתאום זה בכל מקום, ואת זקנה".
למרות גילה המתקדם (שלא לומר הפאקינג מתקדם) קטרל לא רק נראית מצוין, אלא גם עסוקה מתמיד. בימים אלו היא מככבת על במות התיאטרון בלונדון ("החלטתי שאני רוצה להיות שחקנית כשיצאתי מהצגת תיאטרון, לא מסרט", אמרה בראיון לפני עשור) כאלכסנדרה דל לאגו בהצגה "ציפור הנעורים המתוקה" של טנסי וויליאמס מ-1959, שלמרות הזמן שעבר, היא רלוונטית יותר מתמיד גם לתקופה שלנו וגם, כנראה, בעיקר לקטרל, שמזדהה מאוד עם התפקיד של כוכבת מזדקנת וקרייריסטית שלא מקבלת את התפקידים שבעבר קיבלה בקלות ונשארה בלי בעל וילדים, נושא שמרוב שקטרל לא רוצה לדבר עליו היא לא מפסיקה לשפוך טונות של מילים בנושא.
ההשוואה בין השתיים היא בלתי נמנעת, אם כי יצוין שדל לאגו מנסה לעשות קאמבק הרואי שנכשל בענק, ואילו קטרל מעולם לא הייתה צריכה קאמבק, שכן היא לא הלכה לשום מקום ותמיד נשארה איתנו. שני סרטים ("סקס והעיר", "סקס והעיר 2"), הצגות בברודווי, עכשיו בלונדון - קים קטרל חיה את החלום של כל אישה עצמאית, חזקה, פמיניסטית וקרייריסטית, ארבע הגדרות שהיא דואגת שילכו איתה לכל מקום. "אבל היה לזה מחיר", היא טורחת להגיד. "ולפעמים אני תוהה אם המחיר הזה לא היה כבד מדי".
היא נולדה באנגליה, אבל כבר אחרי שלושה חודשים היגרו הוריה לקנדה, שם בילתה את רוב חייה. עם זאת, אביה נשאר אנגלופיל מושבע ואוהד ליברפול, לא עלינו, וכשנפטר בפברואר השנה ביקשה קטרל שינגנו לכבודו את השיר "לעולם לא תצעד לבד", שיר שאוהדי ליברפול נוהגים לשיר באצטדיונם הביתי לפני כל משחק, באחת המחוות היותר מרגשות ומצמררות בכדורגל העולמי.
אחר כך עברה לניו יורק, ואת ההמשך הקרייריסטי אתם כבר מכירים. בגיל 19 התחתנה עם הכותב הקנדי לארי דיוויס (קרוב, אבל לא ההוא שחשבתם עליו), אבל הנישואין נמשכו שנה בלבד. בגיל 26 התחתנה עם אנדרה לייסון, ושבע שנים אחר כך שוב מצאה את עצמה מגישה מסמכי גירושין. בגיל 40 פגשה את מארק לוינסון, התחתנה איתו בגיל 42, כתבה איתו את הספר "אמנות האורגזמה הנשית", ואפילו זה לא עזר. שנתיים אחר כך, כמו שעון, גם הנישואין הללו נגמרו. "כל מערכות היחסים שלי", אמרה בראיון שהפך לאבן דרך בקריירה שלה לפני כמה שנים, "היו מבוססים על שקרים והאשליה ששני בני הזוג מוכנים לקבל אותם".
היום, ממרום גילה, היא חושבת אחרת. לא מכה על חטא ולא מתחרטת, אבל קצת מוכנה לשקול שוב את הגרסה. "יש לי חלק בזה, ולקריירה שלי יש חלק בזה", אמרה למראיינת ג'יין מולקרינס. "לעשות את סקס והעיר זה היה להיות בעין הסערה. עבדנו 19 שעות ביום, היה לי לו"ז מטורף, ושילמתי על זה בנישואין שלי. כשנשואים כבר הרבה זמן יכול להיות שאפשר לעבור את זה, אבל אני הייתי נשואה טרייה, ולרצון להיות קרייריסטית יש מחיר שגם את משלמת אותו, וגם מערכת היחסים שלך משלמת אותו. אני לא חושבת שזה בגלל שאני אישה, אבל אני כן חושבת שכל מי שבוחר להגשים את עצמו ולעבוד קשה משלם את המחיר הזה, וזה נכון לגבי כל סוג של עבודה".
למרות ששמה נקשר באינספור קשרים וספקולציות ורומנים, בעיקר עם גברים צעירים ממנה ("אני אוהבת גברים צעירים", סיפרה לפני שבע שנים, "הם הרבה יותר פתוחים לרעיון של אישה עצמאית ועובדת עם לו"ז משלה מאשר גברים בגילי"), היא עדיין לבד, או כך לפחות היא טוענת. רק היא והקריירה שלה ("אין לי ספק שבשלב הזה לי ולקריירה שלי כבר יש רומן של ממש"), וכנראה שזה מספיק. אולי אפילו מספיק מאוד.
יש לה הרבה מה לומר לנשים צעירות. יש לה הרבה מה לומר לנשים בכלל. היא נגד ניתוחים פלסטיים, בעד ספורט, לא נראית כמו אישה הוליוודית קלאסית - ובזה לגברים שזה מה שהם מחפשים. היא מעודדת נשים צעירות לעבוד ולהגשים את עצמן ובכל זאת, אי אפשר שלא לתהות האם סמנת'ה ג'ונס הקרייריסטית, זו שעד שהיא נותנת את הלב שלה הוא תמיד נשבר, זו שיש לה מספיק כסף ואומץ וחוצפה ואינטליגנציה להסתדר לבד לא תפסה מקום של קבע בחייה של קטרל. ואי אפשר שלא לתהות אם זה לא מציק לה קצת.
"אלכסנדרה דל לאגו", היא מדברת על הדמות שלה במחזה כשהיא נשאלת על כך, "היא קרייריסטית, ואני לא חושבת שהיא אי פעם ממש רצתה להיות אמא. היצירות שלה היו הילדים שלה. הרבה אמנים מרגישים ככה. אלו יצירות שאתה שואב מהן סיפוק, כמעט כמו הילדים. הרי אתה יצרת אותן, אתה סוחב אותן איתך יום יום ושעה ושעה בלב ובראש, אתה חוגג כשהן מקבלות פרסים ומתאבל, מתאבל ממש, כשהן נהרגות מוקדם מן הצפוי. יש הרבה דרכים להיות אמא. אני משמשת כמנטורית להרבה שחקנים ושחקניות צעירים, והאחיינים שלי צריכים המון אהבה. אני חושבת מה היה קורה אם, אבל זה המסלול שאני בחרתי ללכת בו. ואני לא מצטערת אפילו לרגע".
