"בחלומות הכי שחורים שלהם הנאצים לא דמיינו שתוך שנים ספורות מהקמת המחנות הם כבר לא יפעלו למטרה שלשמה הוקמו, אלא יהפכו לאתרים שימשכו אליהם קבוצות ביקור", אומרת ד"ר חוי דרייפוס, החברה במועצה הבינלאומית שמייעצת לממשלת פולין בנושא הטיפול במחנה אושוויץ (The International Auschwitz Council). השיפוץ והשימור של מחנות הריכוז וההשמדה, שהפכו לאתרי תיירות, כרוכים באתגרים רבים, ואחת הדילמות שעימן נאלצו להתמודד אלה שהופקדו על המשימה היא אם בכלל יש לשמור ולשמר את המחנות – תהליך שמעצם טבעו "מוחק" את האלמנטים המקוריים ויוצר אשליה. או שמא ראוי לעמוד מהצד דווקא, להניח לזמן לעשות את שלו ולתת להם להתפורר?
מעט מאוד נשאר מהמחנות המקוריים אחרי מלחמת העולם השנייה: בימים האחרונים שלה הפציצו אותם כוחות בעלות הברית, בנוסף להריסה היסודית שבה החלו הנאצים עצמם, בין השאר כדי להשמיד ראיות. גורמים שונים המשיכו בהרס בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה, אך תוך זמן קצר התגבשה הדעה כי יש לשמור על הנותר ולהפוך את המחנות לסמל ולתמרור אזהרה לדורות הבאים. רק השבוע התפרסמו עדויות חדשות על מחנות דומים הפועלים בצפון קוריאה, שם נרצחים אזרחים בדרכים שונות ומשונות, כולל בגז – בדיוק כפי שעשו הנאצים לפני יותר מ-60 שנה.
כך או אחרת, מרבית מחנות הריכוז וההשמדה נהרסו, אך דווקא בשניים מהמחנות הגדולים נותרו שרידים, ואותם הוחלט לשמר למען הדורות הבאים: אושוויץ (הכולל את מחנה בירקנאו, המכונה אושוויץ 2), ומיידנק. מחנות כמו סוביבור וטרבלינקה נהרסו באופן שיטתי. היום נעשות בהם חפירות במטרה לחשוף ממצאים ולהיטיב להבין את מה שהתרחש בהם. אחר כך יתכננו ויחשבו על חוויית הביקורים בהם, שלבטח תהיה שונה מזו שאותה חווים המבקרים במחנה כמו אושוויץ.
אדריכלי המוות
את מחנה בירקנאו החלו להקים באוקטובר 1941. לראש צוות התכנון וההקמה מונה חבר האס-אס האדריכל קארל בישוף (Karl Bischoff). בירקנאו, שהיה ממחנות ההשמדה הגדולים, כלל בקצהו האחד מבנה כניסה גדול ומרשים, שדרכו נכנסה הרכבת למחנה – מבנה שהפך לסמל המחנה – ובקצהו האחר מתקנים לשריפת גופות (קרמטוריום). התכנון הפיסי יצר מכונת הרג שבבסיסה "פס ייצור" מזוויע של מוות, מערכת ששיקפה היטב את היעילות הנאצית.
הנה תרגום של קטע מייצג ממכתב ששלח בינואר 1943 להנס קמלר (Hans Kammler), מהנדס אזרחי בכיר, שאותו ביקש לעדכן בקצב העבודה המהיר של הקמת המשרפות: "למעט כמה עבודות בנייה שוליות, משרפה 2 הושלמה לאחר שעבדנו עליה עם כל כוח האדם שעמד לרשותנו ביום ובלילה, למרות קשיים שלא יתוארו ובמזג אוויר מקפיא. התנורים הודלקו בנוכחות המהנדס הבכיר של חברת ייצור התנורים 'טאפס ובניו' (Topf and Sons), והם עובדים כעת ללא דופי. תקרת הבטון של חדר המתים לא יכולה להתבטל כעת, בשל מזג האוויר הקפוא, אך הדבר אינו משמעותי, היות וניתן להשתמש במרתף הגז למטרה זו".
עם הפעלת המחנה והוכחת "הצלחתו" התכנונית, זכה בישוף באות צלב הברזל על תרומה מיוחדת. לאחר השתלטות הסובייטים על אושוויץ הוא נעלם. בישוף מת כעבור כמה שנים, ב-1950, בהיותו בן 53, אך מבלי שיעמוד לדין על "תרומתו המיוחדת".
עמיתיו ל"פרויקט", פריץ ארטל (Fritz Ertl) וולתר דייאקו (Walter Dejaco), האריכו יחסית ימים, הראשון עד גיל 64 (1972) והשני עד גיל 69 (1978). לאחר המלחמה, שניהם השתלבו מחדש בשוק העבודה: ארטל המשיך לעבוד כאדריכל בעיר לינץ שעל גדות הדנובה באוסטריה, ודייאקו מינף את ניסיונו והפך לקבלן בניין בחבל טירול שבמערב אוסטריה. שניהם נתפסו ב-1961 ועמדו למשפט שנמשך ונמשך עד 1972, והיה למשפט הראשון שנערך בגבולות אוסטריה נגד פושעים נאצים שפעלו באושוויץ. בסופו נמצאו השניים זכאים, לאחר שלא נמצאו אחראים להפעלת תאי הגזים והמשרפות עצמם. למרות שנמצא כי היו אחראים לתכנון ועיצוב המתקנים, הם שוחררו לחופשי.
לשמר או לא לשמר
על שאלת השימור של המחנות אומרת ד"ר דרייפוס, היסטוריונית של השואה ומרצה בכירה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, כי "הנושא מאתגר ומאד לא פשוט". מתוקף חברותה במועצה הבינלאומית שמלווה את הטיפול במחנה אושוויץ, היא מסבירה שהאתגר טמון לא רק בשימור מבנים, צריפים ומערכות תשתית כמו כבישים, מסילות ברזל ותעלות ניקוז, אלא גם בטיפול ב"נכסים" אחרים, כמו מסמכים, שערות, בגדים ונעליים (כ-80 אלף רק אלה), שהותירו אחריהם האסירים והנרצחים. אפילו לציורי קיר כמו זה שהתגלה במרתף בלוק 18 נדרשת התייחסות, ובנוסף לו קיימות באוסף המחנה כ-6,000 יצירות אמנות אחרות.
דרייפוס מספרת כי המחנות הוקמו באיכות גרועה במיוחד, מה שכמובן מקשה על המשמרים. בנוסף, הבדלי הטמפרטורה הקיצוניים בין הקיץ לחורף בפולין מאיצים את הבלאי של החומרים ומזרזים את התפרקותם. "אם היו נותנים לזמן לעשות את שלו, הכל כבר היה מתפורר מזמן. הדברים שם כי דואגים לשמר אותם", היא אומרת. "מנסים לא לשנות כהוא זה ובעיני המבקר הדברים נראים אותו דבר".
אשליית השלמות המוצגת בפני המבקרים כיום היא תוצר של מחקר ותהליך שימור שמנהל מוזיאון אושוויץ. במוזיאון יש מעבדות שבהן מועסקים כ-40 מומחים בתחומים שונים, המופקדים על חקירת החומרים שמהם הורכבו המחנות – כמו סוגים שונים של לבנים, עץ ותיל – ומחפשים דרכים לשמרם. לצד מעבדות המחקר פועלים בתי מלאכה המתמחים בטיפול וביצוע עבודות התחזוקה והשימור, עם צוות הכולל נגרים, בנאים, מסגרים, ציירים, גננים, חשמלאים ומכונאים. לקורות העץ הנושאות את גגות הצריפים, לדוגמה, מוזרק מדי זמן חומר השומר על חיוניותן ומאריך את חייהן. בסך הכל מופקד המוזיאון על 155 מבנים שלמים וכ-300 מבנים הרוסים באתר ומחוצה לו.
"האתגר הוא לא רק בהיבט השימור של המבנים, אלא גם בנושאים כמו נגישות, בעיות חניה ואפילו חשמלאי שצריך לטפל בפיוזים. מדובר בעבודה יומיומית של אתר הדורש התמודדות בלתי פוסקת", מסביר האדריכל מייק טרנר, לשעבר ראש הוועד הישראלי לאונסק"ו – הארגון הבינלאומי שהכריז ב-1979 על מחנה אושוויץ כאתר מורשת עולמית (מהראשונים שהוכרזו). במשך 15 שנה שימש טרנר כיועץ שימור בוועדה שליוותה את התגבשותו של מוזיאון אושוויץ.
הוא מספר שאחת השאלות המרכזיות שאיתן נדרש הצוות להתמודד היתה הגבולות הגיאוגרפיים של האתר. לבד מהמתקנים שהיו בשטח המחנה המגודר, כלל אושוויץ גם מתקנים נוספים שפוזרו במרחק מה ממנו, כמו אזור הקצינים ומבנה היודנראט, שהיו חלק בלתי נפרד מסיפורו של המקום, למרות שמוקמו מחוץ למחנה.
כחלק מהשאיפה לפתח את הדיון בנושא, מעת לעת מקיים מוזיאון אושוויץ סמינרים אקדמיים בינלאומיים. כך, לדוגמה, יתקיים במהלך הקיץ הקרוב סמינר פתוח לחוקרים ובעלי עניין, בו ייטלו חלק גם אנשי המוזיאון על אגפיו השונים (ההרשמה לסמינר תיסגר ב-15 למאי, ועלות ההשתתפות היא 500 יורו). המשתתפים יסיירו במחנות ויבקרו בארכיון המוזיאון, באוספים ובמעבדות השימור. חלק גדול מהדיונים ומההרצאות יוקדש לאתגרים החינוכיים העומדים בפני המוזיאון.
האם אין חשש שאתר העובר תהליך שימור הפוגע במידה מסוימת במקוריות שלו, יהפוך לאשליה, חיקוי של המציאות? טרנר סבור שמטרתו של השימור היא לאפשר חוויה: "הנושא המרכזי פה הוא כיצד להעביר את הסיפור למבקר ולשמור את העדות בצורה האמינה ביותר", הוא אומר. "זהו אתגר קשה שעולה המון כסף", מסכמת דרייפוס. ואכן, בשנים האחרונות גייסה ממשלת פולין, המופקדת על הפעלת האתרים ותחזוקתם, כ-120 מיליון יורו להקמת קרן אושוויץ, שתדאג לתקצוב פרויקט השימור.
>> לאתר מוזיאון אושוויץ
עוד כתבות רלוונטיות בערוץ האדריכלות:
>> איך תוכננו מוזיאוני שואה בעולם? הסיפורים שמאחורי התוכניות
>> בית הספר להוראת השואה ביד ושם זכה בפרס רכטר לאדריכלות >> ומי היו 500 האדריכלים היהודים שסולקו בנובמבר 1933 מהמקצוע בבושת פנים?
