כמו דוגמנית בתצוגת אופנה החליף דיוויד בואי זהויות – בראש ובראשונה בסגנונות המוזיקליים, אך גם בתלבושות, בצילומים, בסרטים וגם בעטיפות האלבומים. את העיסוק העצמי של בואי בדמותו ובדימויו ככוכב, רואים בעטיפות האלה לאורך השנים. פעם אחת הן העלו אותו לדרגת אל ופעם אחרת הרגו אותו; באחרות הוא הספיק להיות ליצן ומלאך, חייזר וחצי כלב, וגם מת (פעמיים). אלבום האולפן ה-24 שלו, שיצא ב-2013 אחרי שתיקה בת 10 שנים, מתייחס ליצירתו ולמגוון זהויותיו לאורך השנים - הזדמנות להביט אחורה ולראות איך הפכו עטיפות האלבומים לחלק בלתי נפרד מהדימוי העולמי של אמן משפיע.

הרמזים על מותו הקרב הופיעו באלבום האחרון, שיצא יומיים לפני מותו. בואי תמיד הופיע על גבי העטיפות של אלבומיו. לראשונה, הפעם הוא אינו מופיע שם, ובמקומו רואים רק כוכב שחור - אותו מוטיב שחזר ביצירתו מאז "ספייס אודיטי". ובקליפ האחרון שהוא שיחרר ערב מותו, לשיר "לזארוס", הוא שוכב גוסס על המיטה, כמו מנוקר עיניים. בסוף הקליפ הוא עומד לפני הארון, רועד, לבוש בחליפה שאותה לבש על גבי העטיפה של Station to Station.

מי האיש ומי הדמות? אצל בואי זה תמיד מטושטש
מי האיש ומי הדמות? אצל בואי זה תמיד מטושטש

העטיפה של האלבום ההוא, The Next Day, היא וריאציה מודעת לעצמה לאלבום "Heroes", שהוקלט ב-1977 בתקופה הברלינאית של בואי. Heroes לא זכה להצלחה מסחרית, אך השפיע מאוד על מוזיקאים אחרים. בואי בתצלום אניגמטי בשחור-לבן, עם מבט שמדגיש את דמותו החייזרית כשהילה לבנה עדינה מאירה את פניו, לבוש מעיל עור מרוכסן עד קצה הצוואר. המרכיב הבולט בתצלום הוא התנועה שיוצר בואי בשתי ידיו: יד שמאל מונפת בחזית בלוריתו ויד ימין חוצה את גופו ומונחת על אזור הלב. והנה שיר הנושא של Heroes:

מאחורי המצלמה עמד הצלם היפני מאסיושי סוקיטה (Masayoshi Sukita), שמלווה את בואי עד היום. המראה הספק-אנושי ספק-רובוטי התאים היטב למוזיקת האמביינט, שבואי התנסה בה באותה תקופה ואיפיינה את הקו של האלבום שבו השתתף בריאן אינו: הרצועה האינסטרומנטלית Neuköln וקולו המתכתי של בואי בשיר הנושא, משקפים את המבט ואת התנועה הרובוטית על העטיפה. אגב, באותה שנה יצאו אלבומים נוספים שהציגו תצלום שחור-לבן אניגמטי של המוזיקאי: של איגי פופ (שהופק עם אותו צוות ובאותו אולפן כמו Heroes) ושל בילי ג'ואל.

מהראשון עד Diamond Dogs

על אלבום הסולו שלו מ-1969, שנשא את שמו וכלל את הלהיט Space Oddity, הופיע בואי בשיער ארוך ומקורזל, על רקע ציור של ויקטור וסארלי (Victor Vasarely), שנודע באשליות האופטיות שהוא יוצר. השערורייה שליוותה את עטיפת אלבומו הבא אילצה את בואי לעבור לעטיפה אחרת. זה היה The Man Who Sold the World, שבו הצטלם בואי כשהוא שוכב על מיטה מכוסה קטיפה כחולה. לגופו שמלה בצבע תואם, שעוצבה במיוחד לגבר.

האיש שמכר את האנדרוגיניות לעולם.  The man who sold the world
האיש שמכר את האנדרוגיניות לעולם. The man who sold the world

בעטיפת Hunky Dory המשיך בואי להציג דמות אנדרוגינית: עם שיער ארוך ועיניים כחולות, לבוש בפרווה משובצת בגווני כחול כהה, דבר לא מרמז על כך שמדובר בגבר. את העטיפה צילם בריאן וורד (עוד סקיצות בקישור הזה) והמעצב היה חברו של בואי, הצייר ג'ורג' אנדרווד, ששאב השראה מתצלום של מרלן דיטריך. שיתוף הפעולה המשיך גם לאלבום הבא של בואי.

הדימוי על העטיפה הוא שיקוף של בואי במציאות: Rabel Rebel

"עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממארס" (הצילום בראש הכתבה) היה אלבומו המשפיע ביותר של בואי, והוא שיגר אותו למרומי ההצלחה הבינלאומית. גם הפעם נעשה בעטיפה שימוש בתצלום צבוע ביד, אלא שהפעם בחר הזמר לצאת מהסטודיו ולהצטלם ברחוב. הוא לבוש סרבל כחול, גיטרה נשענת על מותניו ורגלו מורמת על קופסת קרטון. בצד האחורי של העטיפה, בואי עומד בתוך תא טלפון לונדוני מואר. כוכב אמיתי.

בשני האלבומים הבאים, Aladdin Sane ו- Pin Ups, שיצאו בזה אחר זה ב-1973, חזר בואי לסטודיו, פשט את בגדיו הכחולים ונותר חשוף חזה כשלראשו תסרוקת בלתי אפשרית – אחד הייצוגים הזכירים ביותר של סגנון הגלאם-רוק. באלבום הראשון בואי עוצם עיניו, ובשני פוקח אותן לרווחה; באחד הוא בודד כשדמעה זולגת מגופו, ובשנייה הוא ניצב ליד הדוגמנית טוויגי המשעינה עליו את ראשה באדישות; באחת רקע לבן ובשנייה רקע כחול, אך בשתיהן מאופר בואי כחייזר; האיפור המתנוסס על פניו בעטיפת Aladdin Sane זכה מיד לשלל חיקויים, ועד היום רואים אותו בכל פינה והזדמנות.

השערורייה הבאה פרצה עם יציאת האלבום Diamond Dogs, שנוצר בהשראת "1984" מאת ג'ורג' אורוול. כאן מופיע בואי בציור של האמן הבלגי המנוח גיא פיילארט (Guy Peellaert), כשהוא חצי בן אדם וחצי כלב ושאבר מינו חשוף. מי שהיה צריך להזדעזע הזדעזע, ואת אבר המין היה צריך לצנזר. זאת הייתה שנה מוצלחת לפיילארט, שאייר באותה שנה גם את עטיפת It's Only Rock 'n Roll של הרולינג סטונס.

למות ולהיוולד כליצן

בואי אמנם זנח את דמות החייזר באלבום Young Americans, אך המשיך להציג עצמו ככוכב. בדומה לשני אלבומיו הקודמים, גם כאן הוא שולח מבט ישיר אל העדשה, תוך שהוא משעין את סנטרו על ידו השמאלית האוחזת בעדינות סיגריה דולקת, וצמיד זהב נוצץ על זרועו. גם כאן הילה זוהרת עוטפת את ראשו.

  • רגע לפני יציאת סרט הקולנוע הרציני הראשון שבו השתתף, ושהציג אותו כחייזר, לקח בואי צילום מהסט של הסרט והפך אותו לעטיפת אחד מאלבומיו הטובים ביותר. Station to Station, שיצא ב-1976, מייצג את המשך המסע של בואי בעיסוקו בזהות וכוכבות. בואי חנוט על העטיפה בחליפה שחורה, את ראשו מעטר שיער כתום והוא פוסע צעד ראשון אל תוך חללית. בעטיפה האחורית לבוש בואי בגד גוף כחול, ומצייר על רצפת הסטודיו סימנים מהקבלה – שימוש ראשון במלים ובפונטים. בעטיפת אלבומו הבא, Low, נעשה שוב שימוש בסרט, אלא שהפעם השתמש בואי בכרזת הסרט עצמה.

  • בעטיפה שעיצב האמן הבריטי דרק בושייר לאלבום Lodger, שסגר את טרילוגיית האלבומים שהקליט בואי בברלין, נראה הזמר כשהוא מרוסק על הרצפה עם אף שבור, רגליים וידיים מעוקמות. נראה שבואי בחר כבר בתום העשור שהפך אותו לכוכב להרוג את דמותו. בפעם הבאה שיציג את עצמו מת, ב-1999, יהיה זה האלבום שיסגור את המילניום, 'Hours...'. בשתי העטיפות, דמותו מתה בעיניים פקוחות.

  • לבואי היו ציפיות אדירות מאלבומו Scary Monsters (and Super Creeps שיצא ב-1980. לאחר שהרג את עצמו בעטיפה הקודמת, כאן הוא חוזר כליצן עצוב. הצל של בואי נראה ברקע, אך ציור דמותו מסתיר את הצילום. בעטיפה המקורית, אגב, הופיעו בצד עיבודים לעטיפות של חלק מאלבומיו הקודמים. הציפיות שהאלבום יהיה ל"סרג'נט פפר" של בואי נכזבו, על אף שהצליח להקים לתחייה את מייג'ור תום בלהיט Ashes to Ashes. בקליפ שלו, הוא הופיע בדמות הליצן.

  • אחרי שלוש שנות הפסקה חזר בואי בדמותו של מתאגרף הישר אל זירת הפופ הבינלאומית, שהשתנתה והתאימה עצמה לעידן הניאו-ליברלי. יצירות אלקטרוניות מורכבות היו אאוט, פופ קליל ורקיד היה הדבר הנכון. בשני האלבומים הבאים, שהתאימו עצמם לפופ האייטיז גם בעטיפות שלהם - Tonight ו- Never Let Me Down- שוב רואים כוכב, אבל כוכב בבעיה קשה: באלבום הראשון מבטו פונה למרום בחיפוש תקווה בשמיים, בלוריתו הצהובה מתנפנפת וברקע רשת שחורה המפרידה בינו לבין ים של פרחים. באלבום השני הוא מזנק כאילו הוא מנסה להימלט ממציאות מעוותת. מאז אותו אלבום ובמשך שש שנים זנח בואי את הפופ ועבר לרוק רועש, תוך שהוא זונח לראשונה את זהותו האישית. בואי הקים את הלהקה Tin Machine, ועימה הוציא שני אלבומים.

אוהב להביט בעצמו במראה:

מנסה לחיות כמו כולם וחוזר לתעתע

  • ב-1993 הוא חוזר כסולן לחזית הבמה. Black Tie White Noise מציג על גבי העטיפה דיוויד בואי נקי מאיפור, תלבושות ופעלולים. בואי התחתן בסמוך ליציאת האלבום עם הדוגמנית הסומלית אימן, ונראה כמי שמנסה לחיות כמו כולם ומתנער מדמותו האנדרוגינית לטובת חיי משפחה. זה לא נמשך זמן רב: כבר בקליפ שליווה את הלהיט Jump They Say, חוזר בואי למשחקי הזהות שלו.

  • אדם מן השורה? באלבום Outside התחדש שיתוף הפעולה עם בריאן אינו, ובואי מעולם לא נראה ונשמע כל כך מטושטש. בשירים הוא מחליף זהויות כמו גרביים, ואת העטיפה הוא מצייר בעצמו (כמו את עטיפת האלבום Reality, שיצא ב-2004).

  • ב-1997 חזר ושינה את זהותו, והפעם חתר אל מחוזות המוזיקה התעשייתית. זאת העטיפה הראשונה שבה הוא מפנה את הגב לקהל, כשהוא מביט אל מישורי שדות ואגמים. כמו באלבומו הקודם, גם כאן בעטיפה הפנימית הופיעו מלות השירים באופן מפורק ובלתי קריא. לקראת סוף המילניום כאמור יצא 'Hours...'. על העטיפה, בגווני כחול ולבן, מופיעים שני דיוויד בואי: האחד חי, בתסרוקת מעודכנת ונראה כמו מלאך (או כוכב חי), אוחז בידיו את גופתו של בואי המת בתסרוקת מהאלבום הקודם. בסינגלים שהופיעו בהמשך, פיתח בואי את הכפילות הזו.

  • ב-2002, לראשונה בחייו, נאלץ בואי לגנוז אלבום שלם (Toy), לאחר שהתוצאה לא השביעה את רצונו. ואז יצא Heathen, אחד מאלבומיו האפלים והמשובחים בעשורים האחרונים, שעל עטיפתו מוצגים פניו הקפואים בשחור-לבן. בדומה לעטיפת ""Heroes, הילת אור מוקרנת על חלק מפניו, אך כאן בואי לא עושה כל תנועה, ואת מעיל העור מחליפה חליפה ועניבה. רוח העטיפה כולה לא ידידותית במיוחד.

  • שנה לאחר מכן מוציא בואי את Reality. בעטיפה מופיע דיוקן עצמי שיצר, ובחוברת הפנימית מופיע התצלום שעל בסיסו יצר את הציור. בואי בחליפה שחורה, מעונב ברישול מכוון, צועד קדימה כשהוא מביט אל המאזין והצופה. נראה שהוא קרוב מאי פעם לחסל את דמות הכוכב שלו: השיר הפותח נקרא New Killer Star, והשיר הסוגר הוא Bring Me the Disco King, עם המלי: "הבטחת לי שהסוף יהיה ברור (...) דקור אותי בחושך, תן לי להיעלם".

אחרי 10 שנים הוא חוזר לתחייה

האלבום שהחזיר אותו לחיים ב-2013 השיב את בואי למגוון הסגנונות שלבש ופשט במשך קריירה של 45 שנה. את העטיפה המקורית של Heroes מסתיר, באופן חלקי, ריבוע לבן, כשבמרכזו מופיע שם האלבום בפונט המזכיר את הפונט שהופיע בריבוע לבן אחר על גבי עטיפת אלבום אחר – "האלבום הלבן" של הביטלס. ניסיון המחיקה של הכוכב נרמז באחת השורות של השיר "The Stars (Are Out Tonight)": "We will never be rid of these stars", ובתרגום חופשי "לעולם לא נוכל להיפטר מאותם כוכבים".

את העטיפה עיצב ג'ונתן ברנברוק (47), שעיצב גם את Heathen. לעומת העטיפה הפנימית של האלבום ההוא, שבה פורקו המלים לשברים בלתי קריאים ולצידם תצלומים שייצגו אנטי-דתיות, העטיפה הנוכחית מינימליסטית. מלות השירים מופיעות ברצף, כך שלא ניתן להבדיל בין השירים. בבלוג שלו מסביר ברנברוק מה הניע אותו בעיצוב האלבום, שעליו עבד בחשאי בשנה האחרונה: "בעולם שבו אנחנו מותקפים על ידי סימנים ומסרים המתחרים על תשומת ליבנו בדחיפות, הדרך היחידה להיראות באופן אחר היא לעזוב את כל זה וליצור משהו רגוע ומינימלי. ב-2013 זה לא קל. חברות התקליטים רוצות לוגו, החנויות רוצות סימני זיהוי למוצר, אבל אנחנו עשינו את זה (כמעט) ללא טיפוגרפיה, למעט הודעת זכויות יוצרים. מרובע לבן מסתיר את פניו של דיוויד בואי, שמתגלים רק כשפותחים את האריזה ומגיעים ל-CD".

ברנברוק. מינימליזם (צילום: cc, Jens T)
ברנברוק. מינימליזם (צילום: cc, Jens T)

ברנברוק, שזכה לתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון העיצוב בלונדון כבר ב-2007, שם הוכתר כאחד המעצבים הגרפיים הבולטים בבריטניה, מתייחס בעבודותיו במוצהר לתרבות התאגידים, לצרכנות, למלחמה ולפוליטיקה. אהבתו למוזיקה קשורה לאהבתו לעטיפות של תקליטים ואלבומים: "הן מגבירות אצלך את ההנאה ממוזיקה, ובאופן מסוים העיצוב הגרפי יוצר חוויה שלמה בעלת משמעות גדולה יותר". בראיון שנערך עמו לקראת התערוכה במוזיאון העיצוב, הוא סיפר שבמשך שנים חברות התקליטים הצליחו להשתלט על תעשיית המוזיקה, כך שבחירת העטיפה נעשתה כמעט בלי השפעה של המוזיקאין עצמם. "העבודה עם בואי הייתה רק מולו, כך שנוצרו בינינו יחסים קרובים", הוא כותב. "כדי לקבל עיצוב טוב, אני חושב שאתה צריך לעבוד עם מוזיקאי שהוא או מאוד קטן - כך שלא יהיה אכפת לו לקחת סיכון - או שהוא כל כך גדול, שיוכל להגיד לחברת התקליטים בדיוק מה הוא רוצה".

Where are we now, הקליפ הראשון ששוחרר מהאלבום החדש. בואי, בן 66, מתבונן אחורה: