באחת השבתות האחרונות ביקר המוזיקאי שרון הולצמן את ידידו משכבר הימים הראל סלוצקי, שדרן רדיו ועכשיו גם כוכב הסדרה "גולללסטאר". הוא לקח איתו את שני ילדיו, ולא תיאר לעצמו איזו שמחה יגרום להם. "הילדים התרגשו", הוא מחייך, "כאילו, איך אני מכיר מפורסם כזה, והרגשתי שפתאום אני שווה יותר בעיניהם. אמרתי לבת שלי: 'את יודעת, אני מכיר עוד המון אנשים, אבל לקחתי צעד אחורה מהעולם הזה'. היא רוצה להיות שחקנית, היא לומדת משחק, ובכלל לא ידעה שאני בעצם מכיר את כולם".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
פעם גם אתה היית כזה. אתה לא מתגעגע לתקופה שבה היית כוכב בלהקת "אבטיפוס"?
"אין איזו תקופה שאני מתגעגע אליה. אני לא מהנוסטלגיים. אני לא אומר לילדים שלי 'הייתי פעם בלהקה ואיזה כיף היה'. אני ממש לא חופר להם על העניין הזה. ובאמת לקחתי צעד אחורה מהברנז'ה. חתכתי המון חברויות, שחלק מהן היו מבוססות על סמים, וגם כי פשוט רציתי להתרחק מהעולם הזה של הלילות רוויי אלכוהול. הגוף כבר לא מה שהיה, ואם אסיים את הלילה שיכור, אצטרך יומיים של התאוששות".
אז מה בכל זאת גורם לך צביטה בלב?
"מכל האנשים בעולם, האדם היחיד שאני מתגעגע אליו זה סבא שלי. הוא נפטר בינואר 1995, בדיוק כשיצא השיר 'בוקר טוב עולם' של 'אבטיפוס', והוא היה מאוד גאה ונורא שמח. היינו קשורים, היה בינינו חיבור חזק, אבל מההתחלה הדאגתי אותו בגלל המצב המשפחתי המורכב שממנו באתי".
טיפוס בעייתי
בשנות התשעים היה שרון הולצמן (43) אחד המוזיקאים המוערכים בישראל. כבסיסט ומי שעמד מאחורי לא מעט מלהיטי "אבטיפוס", הוא כבש את מצעדי הפזמונים ועל הדרך גם את לבן של הבנות. כשהלהקה התפרקה, הוא היה היחיד שהמשיך לעסוק במוזיקה, הוציא שני אלבומי סולו ("פתח את לבך", "סיכוי קלוש"), ואז משהו השתבש. הולצמן, היום גרסה מפוכחת ובריאה של הרוקר הבועט שהיה, יודע לשים אצבע על הנקודה שבה הדברים התקלקלו. זה לקח לו כמה שנים להבין, וגם טיפול פסיכולוגי עזר לא מעט. וכמו שהוא אומר בעצמו, הוא גילה שלמרות כל מה שעבר, הוא בכל זאת איש חזק.
"הוצאתי את האוסף כי הרגשתי שאחרי ארבעה דיסקים שלי, ועוד שניים עם 'אבטיפוס' ושניים עם איגי, זה יוצא כבר שמונה דיסקים. הצטברו המון להיטים, שירים שמושמעים יפה עד היום. עשיתי משהו נכון, והגיע הזמן שיידעו שזה שלי".
רבנו כל הזמן, וזה דעך
הביוגרפיה של הולצמן יכולה אולי לשפוך אור על הסיבות שהביאו אותו להתרסקות, ולא פחות מזה, על המניעים שעזרו לו להציל את עצמו. הולצמן, בן יחיד שגדל בהרצליה, מסמן את גירושי הוריו כשהיה בן שש כטראומה ששינתה את חייו.
מה הציל אותך?
"המזל הגדול שלי היה סבא, אבא של אבא, שהבין אותי וחתך עניינים. מצאתי בו את האבא שלא היה לי, כי הרגשתי שעד גיל שש היה לי אבא, ובוקר אחד קמתי ובאבחה אחת לא היה יותר אבא בבית. היו לי חיים מאושרים ונהדרים והייתי ילד שמח, ובן לילה הכל השתנה. גמגמתי נורא בגלל השוק".
בגיל 13 המוזיקה נכנסה לחייו, "כשהבנתי שבנות מסתכלות על זה שמנגן בגיטרה. זה נשמע שטוח ורדוד, אבל אם תשאלי את כל המוזיקאים, הרגע שבו החליטו לקחת גיטרה ליד קרה כשהבינו שהבנות יושבות ליד זה שמנגן". הוא למד לנגן לבד, הקים להקה בבית הספר, וגם במהלך שירותו הצבאי כחובש בנח"ל ניגן פה ושם. כשהשתחרר פרסם מודעה ב"לוח העיר", שהיה אז הבמה הנכונה, וכתב כי נגן בס מחפש להקה. אייל שכטר התקשר אליו, ויחד עם חברי ילדותו של שכטר מהקריות הם הקימו את "אבטיפוס" והסתובבו במשך שלוש שנים בין מועדונים קטנים ברחבי הארץ.
בשנה הרביעית לפעילותם הם פרצו לתודעה, הפכו בן לילה לכוכבים ענקיים, וכבשו את הרדיו עם להיטים דוגמת "בוקר טוב עולם", "מה החזאי מבין" ועוד. זו הייתה תקופה שבה קמו כאן שפע להקות צעירות, חלקן בזכות מגע הקסם של המפיק המוזיקלי חיים שמש, ואחרות לבד. כך או כך, "אבטיפוס" פעלו לצד "תערובת אסקוט", "גן חיות", "איפה הילד" ו"מוניקה סקס". בשנת 1995 הם היו להקת השנה ברשת ג' ובגלי צה"ל. שלוש שנים אחרי הפריצה, התפרקו.
איך אתה זוכר את שנות ההצלחה הגדולה?
"נהניתי. רציתי להופיע כל הזמן. היה לנו קהל, שאמנם הורכב גם מבנות 12 עם פלטה על השיניים, אבל בשבילי זה היה חלום. אבל לשאר חברי הלהקה זה הפריע, כי הם רצו קהל של בני שלושים. הם לא רצו להופיע פה ולהופיע שם, ואז התחילו המחלוקות. צרפי את זה שלא היינו חברי ילדות, וזה נגמר.
"אבל בואי נגיד גם דברים טובים. 'אבטיפוס' הייתה בית ספר מדהים למוזיקה. למדתי שם לכתוב, להפיק, השתפרתי בנגינה. שום בית ספר לא יכול היה ללמד אותי את מה שלמדתי שם. יכול להיות שהבעיה הייתה שהגשמתי את החלום מוקדם מדי. הופענו לפני עשרים אלף איש, שזה דבר מדהים למוח ולאגו. עשרים אלף איש שרים יחד איתך שיר שאתה כתבת בבית, ואז אתה נכנס לוואן ואין עם מי לחלוק את זה. זה היה קר ומנוכר, רבנו כל הזמן, וזה דעך. פעלנו שבע שנים, והייתי אופטימי מאוד כשזה נגמר".
"אם צריך לשים אצבע על המקום שבו הכל התחיל להשתבש, זה שם, עם ההתפרקות של הבית. האהבה נגמרה, ולא היה טעם להמשיך. יש אנשים שעוזבים בית וממשיכים הלאה. אני לקחתי את זה נורא קשה, שאלתי את עצמי איך אני עושה לילדים שלי את מה שעשו לי".
בת הזוג התאבדה בבית חברים
ביוני 2005, כמה חודשים לאחר התפרקות נישואיו, החליט לנסוע לביקור בן שלושה חודשים בברלין בעקבות גיבורי תרבות כמו איגי פופ, דיוויד בואי ומוזיקאים שעבדו בעיר. אבל הביקור התארך לשנה וחצי, ובסופו חזר הולצמן ארצה מכור לסמים קשים. "בברלין התחברתי למוזיקאים ישראלים, ומוזיקה וסמים הולכים יחד בכל מקום בעולם. משום שהייתי במקום חלש בחיים, נכנסתי לזה והגזמתי".
הרס עצמי?
"זו באמת שאלה טובה, כי הרי לא נתתי לעצמי ליפול אחרי ש'אבטיפוס' התפרקה. היום אני מבין שזה קרה בגלל הגירושים. עכשיו אני ואשתי לשעבר בקשר טוב יחסית, אבל אז לקחתי את זה נורא קשה". אחרי שלושה חודשים בברלין פגש את פאני האוזמן, קשישה ערירית ניצולת שואה, שהייתה מתאומי מנגלה. היא ראתה אותו כשהתעלף בסופרמרקט אחרי ארבעה ימים ללא אוכל ושתייה ("כשאתה עושה סמים אתה יכול להחזיק מעמד בלי אוכל"), וכשגילתה כי הוא יהודי אימצה אותו אליה והציעה לממן לו את אלבומו החדש.
"עברתי לחיות אצלה כי נגמר לי הכסף ולא היה לי איפה להיות, והיא אירחה אותי אצלה למעלה מחודש ודאגה לכל מחסורי. היה בינינו חיבור נפלא, אהבתי מאוד להקשיב לה, והיא עודדה אותי לעשות מוזיקה. כשנפגשנו היא הייתה לגמרי לבד בעולם, כי אחותה התאומה נפטרה כמה שנים קודם. היו לה שכנות וחברות, אבל היא הרגישה שאני הבן שלה, והיה בינינו חיבור מדהים".
אלא שהשינוי בחיים לאו דווקא היטיב איתו. ערב אחד, הוא מספר, נכנס לפאב, שבקצהו ישב גבר צהוב שיער. "הסתכלתי עליו, והבנתי שזה המוזיקאי איגי פופ. ניגשתי אליו, דיברנו על הסכסוך במזרח התיכון ועל המוזיקה שלו, ופתאום הוא סיפר לי שבפעם הראשונה שעשה הרואין העצים נראו לו עשויים מנחושת והמדרכות מצופות זהב. הדימוי הזה היה כל כך חזק, שאחרי השיחה רצתי וכתבתי בבית את השיר 'זהב' לצד שירים נוספים שכתבתי לאלבום שיצא מאוחר יותר ונשא את השם של השיר.
"בעקבות השיחה גם החלטתי לנסות סמים קשים יותר, ואחרי שבועיים־שלושה גיליתי שאני בעצם מכור. פתאום הגרם של הקוק הופך לשני גרמים ולחמישה גרמים, ואתה לא יכול לעשות שום פעולה בלי הסם, לא להופיע ולא לנהל שיחה".
ובכל אותה עת המשיך להקליט את אלבומו השלישי "זהב". כשפאני נפטרה, חצי שנה לאחר פגישתם הגורלית בסופרמרקט, היא השאירה לו בצוואתה מעט כסף לסיים את הקלטת האלבום. אבל עוד לפני פטירתה של פאני האוזמן, הוא הכיר את יוהאנה, בחורה צ'כית יפהפייה, שעבדה בעבר כנערת ליווי, ודי מהר החלו השניים לתכנן עתיד משותף. "התאהבתי בה ודיברנו על חתונה ועל חזרה לישראל, אבל לא הצלחתי להוציא לה אשרת כניסה. כנראה מישהו בארץ ידע על העבר שלה. זה הרס לנו את כל החלומות ופירק אותנו. בינואר 2006 היא התאבדה בביתם של חברים והשאירה אותי מרוסק".
אתה מאמין שהיא התאבדה רק מפני שלא נתנו לה להיכנס לישראל?
"היו לה חיים קשים מאוד, ומההתחלה היא לא הייתה הכי יציבה, אבל העניין הזה שלא נתנו לה להיכנס לישראל פשוט הרס אותה. היה לה ניצוץ של תקווה והוא כבה. אחרי שהיא מתה המצב שלי הידרדר. שקעתי עוד יותר בסמים כדי לברוח מהמציאות".
למה לא חזרת לארץ?
"כי כנראה עוד לא חטפתי את הסטירה שהייתי צריך לחטוף".
שלושה ימים בקומה
מתי הגיעה הסטירה?
"זה קרה במאי 2006 במסיבת סמים של אמנים בברלין, שזה קטע חזק שם. הייתי כל כך בדיכאון וכל כך מיואש, שפשוט לקחתי מכל הבא ליד. עשיתי ערבוב שנקרא ספיד בול, שבדיעבד הבנתי שזה מה שהרג את ג'ון בלושי וג'ימי הנדריקס. צריך להיזהר במינונים, כי כשההרואין נקי מדי זה עושה בלגן. נשכבתי על הרצפה, התחיל לצאת לי קצף מהפה, והאנשים שם נורא נבהלו. הם סחבו אותי לאוטו, הורידו אותי בפתח של בית החולים האוניברסיטאי, וברחו. נכנסתי לקומה של שלושה ימים. כשהתעוררתי בשעת בוקר, והאור נכנס מהחלונות, הבנתי שאני חייב לחזור לארץ אם אני רוצה להמשיך לחיות".
איפה היו ההורים שלך?
"הם לא ידעו על זה".
מה עשית כשחזרת?
"באוקטובר 2006 חזרתי לארץ והמשכתי להקליט את האלבום 'זהב' עם נגנים ישראלים. הייתי על קוק, הרגשתי מלך העולם, הלכתי נפוח חזה, כאילו העיר היא שלי. ואז יצא האלבום 'זהב', וכולם שיבחו והיללו אבל הוא נכשל כי הרדיו לא השמיע. חשבתי שאם אעשה קצת בלגנים, אקבל יחסי ציבור, כמו בחו"ל, אז יצאתי בסבב יחסי ציבור כשאני מפוצץ בקוק, עשיתי המון מעשי קונדס, והצלחתי להסתכסך עם כולם, כולל ערוץ 24, גלי צה"ל, רשת ג' ורדיו ירושלים. בכל מקום שהגעתי אליו, רבתי עם אנשים. אלה היו ימים הזויים. נהפכתי למפלצת. עד היום אנשים לא רוצים להיות חברים שלי בפייסבוק כי הם חושבים שאני אלים ומשוגע, נרקומן ופסיכי".
למה לא ביקשת עזרה?
"כי לא הבנתי את חומרת העניין. שנה וחצי עם סמים הצליחו לחרב לי הכל. הרסתי 15 שנה של קריירה. הדלתות נסגרו אחת אחרי השנייה. אני זוכר שהזמינו אותי לראיון בגלי צה"ל ואמרתי 'בואו נעשה משהו אחר'. הבאתי זוג שחקנים ואמרתי להם 'אנחנו הולכים לעשות הצגה בשידור חי'. התחלנו לדבר על תנוחות מיניות בשירותים של מטוס, בלי קשר לכלום, רק כדי לייצר עניין. הורידו אותנו מהשידור ואמרו לי 'אתה בחיים לא תושמע פה בתחנה'. והאמת העצובה היא שמאז אני לא מושמע בגלי צה"ל. התאבדתי מקצועית בשידור חי. בפעם אחרת העפתי אגרוף לעיתונאי.
"תשמעי, אני אוכל את הדייסה שבישלתי. אני לא מאשים את היחצנים או השדרנים. היחידי שאשם במצב שאליו הגעתי הוא אני".
איך נגמלת בסופו של דבר?
"הרגשתי שאני לא יכול לעשות שום דבר בלי זה, שהסם משתלט עליי, וגם הכסף נגמר. אז אמרתי 'סטופ', וזה היה סטופ".
ככה פשוט?
"לא, נעזרתי בפסיכיאטר ועברתי תהליך קשה, אבל בסופו של דבר אני בנאדם חזק. הקלטתי אז את האלבום הרביעי 'בוער', שהפיקו גיא מנטש ויהל דורון, שעובדים היום ב'דה וויס'. הם היו שם בשבילי, וגם ירמי קפלן והמנהלת האישית שלו. הסתובבנו יחד בתקופה ההיא, וזו הזדמנות נהדרת להגיד לו 'תודה, אני אוהב אותך, בנאדם'".
ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"יש הרבה אנשים שאני צריך לבקש מהם סליחה. דווקא מהילדים שלי לא, כי למרות הכל תפקדתי כאבא. הם אצלי מספר אחת כל הזמן. אולי הייתי מתנצל בפני העיתונאים שפגעתי בהם, אבל שנים אני כבר מבקש סליחה, וזה מעייף. אני אדם אחר לגמרי. עברו כמעט חמש שנים, תנו לי הזדמנות שנייה".
אני לא מרגיש פספוס
את החיים החדשים שלו, אי שם במושב בשרון, הוא עושה הרחק מהברנז'ה. חי כבר חמש שנים עם נרקיס, מעצבת גרפית בת 30, קיבוצניקית מדרום הארץ שהכיר בהופעה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". מתפרנס מתמלוגי שיריו, עובד כמורה לגיטרה עם ילדים מהסביבה ונהנה מאוד, משמש יועץ ללהקות מהסביבה, שומע את אהוד בנאי, עמיר בניון, 'הג'ירפות'. פותח את הבוקר ביוגה, מתרחק מסיגריות ומכל מה שמריח לא בריא, מתרגל מדיטציה טרנסצנדטלית, ועדיין מנגן בגיטרה. "היו לי תקופות שהייתי ישן עם הגיטרה, והדבר הראשון שהייתי עושה בבוקר זה שם אותה עליי ומתחיל לנגן. היום אני ישן עם מישהי ואין לנו מקום לגיטרה", הוא מחייך.
תתחתן שוב?
"מאז ותמיד הייתי גבר של זוגיות מונוגמית. אני גבר של אישה אחת. גם כשהייתי בשיא הפרסום הייתה לי זוגיות ולא ניצלתי את הקטע של המעריצות. בגלל הגירושים של ההורים יש בי הבנה שאצלי זה יהיה אחרת. החברה שלי מדהימה. עברנו המון ביחד".
התקופה החשוכה מאחוריך?
"לגמרי. אני על דרך המלך. לפני כמה שנים ירדתי לשנה וחצי מהמסלול, אבל חזרתי אליו. אני אמנם נוסע על עשרים קמ"ש ולא על מאה, אבל אני כבר שם. אני עובד גם על דיסק חדש עם מאיר סרור ומקבל כל הזמן הצעות לכתוב שירים, ועכשיו אני מסכים. אני במין תקופה כזאת שאני מחלק, נותן מעצמי, כי היו שנים ששמרתי את הדברים לעצמי".
אתה מהרהר לעתים איפה היית יכול להיות היום לולא הסטייה מהמסלול?
"אני לא מרגיש פספוס, ואני אומר לך את האמת. כל מה שהיה צריך לקרות, קרה באשמתי, אבל זה גם מלמעלה. מישהו הסיט לי את הרכבת מהפסים כדי שאלמד שיעור".
ומה למדת?
"שאין תחליף לרגע הזה שבו אתה מלמד את הילד שלך לרכוב על אופניים בפעם הראשונה. אין סם בעולם שיכול להגיע לעוצמה הרגשית כמו זו שמתרחשת כשאתה רואה את הילד שלך מתרחק לבד עם האופניים. זה מה שלמדתי".
