הליכה ברחוב אילת בימי הקיץ מזמנת אתגרים: עגלות עם גלילי בדים, מכוניות, קטנועים, סוחרים תזזיתיים ומעל הכל חום יולי-אוגוסט האכזרי. כשמגיעים לפינת רחוב שלוש, נגלה לפתע נווה מדבר, בדמות בניין משופץ ושמור היטב, מרשים ומצל, שמקיף חצר נעימה ומאכלס קהילה מזמינה שמתפעלת אותו.
נווה שכטר, כהגדרתו של הרב רוברטו ארביב, המנהל החינוכי של המקום, הוא "מרכז יהודי רוחני יוצר, שמהווה מרחב פורה לתרבות יהודית ישראלית ומפגיש בין האדם לבין מקורות היהדות במגוון נקודות חיבור תוך הדגשת ערכי השוויון, הסובלנות והפתיחות". ארביב הוא רב של קהילת מאמינים מסורתיים תל אביבים (חלק מהתנועה הקונסרבטיבית), שבמשך שנים תר אחר מבנה שיארח את פעילויותיה של הקהילה. כמו כל תושבי נווה צדק, הוא הכיר את הבניין הנטוש בפינת הרחובות אילת ושלוש, וחלם "לפתוח מקום שיהיה מרחב לכל מיני קבוצות ואנשים פרטיים, שרוצים לחפש ולהעמיק בדרך היהודית. לא בצורה פונדמנטליסטית או פנאטית, אלא באופן תרבותי. אני מאמין שאמנות היא שער לתורה, ולכן רציתי להקים מרכז של אמנות ברוח יהודית". חלומו התגשם, והמרכז הזה נפתח לפני כחודשיים להרצה. בספטמבר הוא ייפתח רשמית.
קפה שהיה מוסד
ההיסטוריה של הבניין מתחילה בתקופה העותמאנית. באזור הייתה שכונה מוסלמית שנקראה וולהלה (Walhalla), ואת המבנה הקימה אחת המשפחות כחלק מהמרקם השכונתי. ב-1886 רכשה את הבית משפחת לורנץ, משפחת טמפלרים גרמנים, הרחיבה אותו והתגוררה בו. לימים היא החלה להפעיל במתחם בית קפה, אולם הקרנה לסרטים אילמים והצגות ואולם לאירועים, ובהדרגה שמו של "קפה לורנץ" נישא בפי כל, ואף הוזכר בספרו של ש"י עגנון, "תמול שלשום": "ולכשדעתו של אורגלברנד רחבה עליו מזמין הוא את יצחק לבית הקהוה של לורנץ, שאורגלברנד אינו נכנס לבית הקהוה חרמון, שכל הבריות משיחים שם במנהל, אבל נכנס אצל לורנץ, שרוב הבאים לשם גרמנים ואין להם עסק באפ"ק, ואף ליהודים שבאים לשם מבקשים נופש מעניינים של עסק".
נקודת ציון נוספת נרשמה ב-1940, כאשר ממשל המנדט החרים את הנכס והסב אותו למועדון קצינים בריטיים. ב-1951 הפך המתחם לבית החייל של תל אביב-יפו, ואירח אירועי תרבות שונים. ב-1975 עבר בית החייל למשכנו הנוכחי ברחוב וייצמן, והבניין ברחוב שלוש ננטש. בשנות התשעים השתלטו חסרי בית על המבנה, שהיה עד לשלל פעולות לא חוקיות שנעשו בו.
השיפוץ הנוכחי, בתכנונם של "קימל-אשכולות אדריכלים", החל כבר ב-2010, אבל קשיים רבים שנערמו על הדרך עיכבו את המהלך. במשך שנתיים התמודדו האדריכלים, הרב ושותפיו לדרך עם התנגדויות שהוגשו מכל עבר. הסוגייה הגיעה לבית המשפט, שהכריע כי הבניין היה ציבורי בעבר ועל כן יהיה ציבורי גם בעתיד. גם השיפוץ לא היה פשוט: דרישות מחלקת השימור ניפחו, לדברי האדריכלים, את מחיר הפרויקט לכדי כפליים מהמתוכנן – 4.5 מיליון דולר בסופו של דבר, שהתקבלו ברובם מתרומות של קרנות ואנשים פרטיים בארצות הברית.
שותפיו של ארביב לדרך הם קרן תל"י (תגבור לימודי יהדות), שמפעילה תוכניות לימודים בבתי ספר ברחבי הארץ; ומכון שכטר למדעי היהדות (שאת המבנה שלו בירושלים תיכננה האדריכלית עדה כרמי-מלמד), מוסד להשכלה גבוהה שמטרתו לחקור ולהנחיל את מדעי היהדות. שני הגופים הללו והקהילה המקומית של ארביב מנצלים את המבנה לפעילויות שלהם.
אר-דקו מול קצב טמפלרי קלאסי
"יש ניגוד בין שתי החזיתות", מתארת האדריכלית מיכל קימל-אשכולות.
"זו שפונה לרחוב אילת היא חזית טמפלרית קלאסית, מסודרת, קצבית וסגורה כלפי הרחוב. מהצד השני, החזית שפונה לחצר שונה לגמרי – חזית אר-דקו מקושטת והרבה יותר מזמינה. ביקשנו להעניק לכל חזית את הכבוד הראוי לה". על השאלה כיצד ניגשים לבניין מלא אופי ויוצקים לתוכו תוכן חדש, היא עונה: "אחרי שלמדנו את ההיסטוריה של המבנה, ביקשנו להבין איך אפשר להתאים אותו לתפקידו החדש. החלק הקשה ביותר היה לשלב את כל המערכות המודרניות – מעלית, מיזוג אוויר, חשמל וכדומה – תוך פגיעה מינימלית. חלק גדול ממערכות מיזוג האוויר, למשל, עוברות מתחת לרצפת קומת הקרקע, כדי להשאיר את התקרה המקורית חשופה".
כעת, בנוסף לשתי הקומות המקוריות, נחפרה קומת מרתף שתארח חוגי אמנות לילדים. מעליה נמצאת קומת הקרקע, שבחלקה המערבי נמצא החלל העתיק ביותר, העותמאני. יש כאן שני חדרים שהקיר ביניהם הוסר, ומעליהם תקרת קמרונות יפה הבנויה מאבן גסה. כאן תפעל גלריה ליודאיקה, אמנות יהודית וספרים.
בחלק המזרחי של קומת הקרקע נמצא בית הכנסת. ארון התורה עשוי עץ ארז בהיר, ומבין העיטורים שמופיעים עליו מבצבצים כתמי צבע כחולים וירוקים. מעל הדלת השנייה של בית הכנסת, זו שפונה אל החצר שקרובה לשכונת נווה צדק, מופיע הפסוק "יברך השם נוה צדק על הקודש" - כהצהרה על קשרי הקהילה שהרב מבקש ליצור. במבנה המקורי היו בחלל הזה שלושה חדרים שונים, וצוות השימור דרש לפיכך להותיר שלושה דפוסים שונים של ריצוף, ואת הקורות המסמנות את הפרדת החללים על התקרה. כשהדלת של בית הכנסת הפונה אל רחוב אילת נבדקה על ידי מחלקת השימור, התגלה כי הפינות של העיטור הפנימי שבה ישרות, ואילו בבניין המקורי פינותיה היו עגולות. הרב רוברטו והאדריכלים חויבו להוריד את הדלת ולעגל את פינות העיטורים.
גרם מדרגות מקושט מוביל אל הקומה השנייה, וקימל-אשכולות מציינת כי "כל האלמנטים בחצר – העמודים הגבוהים, המעקות של גרם המדרגות והמרפסת - הם שחזור מתוך חלקי אלמנטים שנותרו במקום. מזל שתיק התיעוד נעשה בתחילת שנות התשעים, כי אחר כך כבר השתלטו על המקום דרי רחוב ואלמנטים רבים נעלמו".
בקומה השנייה נמצאים משרדו של הרב, כיתת לימוד וחלל גדול נוסף ששימש בעבר כאולם האירועים של קפה לורנץ. היום, בנוסף לאירועים, מתקיימים בו שיעורי משחק. באחד הביקורים שלנו במקום נשמעו צעקות מתוך האולם - קבוצה של שחקני תיאטרון נפגשת פעם בשבוע למפגש שכולל שיחה עיונית על טקסט תנ"כי ואחר כך עוברת לעבודה מדיטטיבית, עם אלתורים הקשורים בטקסט המדובר. את החלק העיוני מעביר הרב, שטוען כי המטרה היא ליצור שפה חדשה של פרשנות טקסטים.
שובו של בית הקפה
כעת מחפשים מפעיל לבית הקפה בחצר, כדי לחדש את ימיו של הקפה ההיסטורי כקדם. "חשוב לי שאנשים ישבו במתחם ויראו שיש גם בית כנסת, שהוא חלק מהחיים", מבהיר הרב ארביב את כוונותיו, "לא חייבים להיכנס אליו, אבל הוא נמצא שם כחלק מהמרחב התרבותי-רוחני של ישראל". אף שהמקום נמצא בהרצה, כמעט בכל שבת כבר נחגגות בו בר מצוות - גם לבנים וגם לבנות. הנערים והנערות העולים לתורה לומדים כאן על פרשת השבוע, וארביב לא מסתפק בזה: הוא מתכנן להקים - על שטח העפר שמשמש כמגרש החניה של המתחם - שני גני ילדים ואודיטוריום.
מהמרפסת בקומה השנייה אפשר לראות את בתי הטמפלרים ששומרו למרגלות "מגדל נווה צדק". הבתים אמנם שומרו, כפי שדרשה העירייה מיזמי המגדל, אבל הם לא מחוברים למים, חשמל או לצנרת ביוב ולכן אין בהם שימוש והם עומדים ריקים. אם לא די בכך שהמגדל האימתני הזה עושה עוול לשכונה ההיסטורית, הרי שגם את התרומה הציבורית שיכלו יזמיו להעניק לה, הם בחרו שלא להעניק. הביקור בנווה שכטר מוכיח את פוטנציאל המחיה של מבנה ציבורי – לכאן או לכאן.
- וכך נראה מכון שכטר בירושלים
, שאף הוא נחנך השנה
