לכל אחת יש את החייל שלה. וגם את החלל שלה. שלי גר כבר 38 שנה בשיכון הירוק שקלט אינספור בני-עשרים-לנצח: קרית שאול, חלקה 8, שורה 4. בחזית, במקום שלט של "כאן גרים בכיף", עומדת גיטרה שחורה ומיתר בודד שנקרע. ובצד המצבה ניצב פגז שחור שעליו נכתב בלבן: "ושירת חייו באמצע נפסקה – וצר".

הבן שהבטיח לחזור

רב"ט רומן שרון היה זמר. אליל במדים. להקת התותחנים. "חיוך שלך", "בלדה למחפשים", "דין דון צילצל פעמון" וגם "אלת האהבות שלי", שחרזתי עבורו. בתעשייה סימנו אותו בתור הדבר הבא מפני שבישראל של טרום מלחמת יום כיפור הוא ניחן בכל הנתונים הדרושים: בלורית מתנפנפת, ג'ינס עם שוליים מתרחבים, חולצה נוצצת בגוון ורוד-בזוקה ומעל לכל – קול של סאן רמו. מאנפף ומהדהד ועמוק.

אבל רק מעטים ידעו שרב"ט רומן שרון היה בנם היחיד של כריסטינה ואדולף צ'רנר, כוכבי הקרקס של ורשה, רקדנית-אקרובטית זהובת שיער וקוסם שיורק אש ושולף מהכובע יונים. כשעלו מפולין, ולא הצליחו להטמיע בגרונם את העברית, לקח אדולף את רומן להופעות כדי שיתרגם לצברים את השתלשלות האברא-קדברא וככה, בין ההוקוס לבין הפוקוס, הוא התחיל לשיר.

האצבעות של כף יד אחת יספיקו על מנת למנות את אלה שראו במו עיניהם איך בדירה הזעירה של משפחת צ'רנר בחולון, קופסת גפרורים ברחוב סוקולוב פינת אחד העם, מעל חנות הפלאפל, התקיים מדי יום, בצהריים, טקס של אהבה וזוועה. כריסטינה עמדה במטבח. ביד שמאל החזיקה סיר, ביד ימין אחזה בכפית וככה, לאט, היא האכילה את הנעליים שהיו תלויות על הקיר.

שני זוגות נעליים. של ילד וילדה.

היטלר, שרצח את שני עולליה, לא הצליח להרוג אותה, אבל הגעגועים לרומן כן. מיום שנהרג בתאונת דרכים, בדרכו להופעה בבאלוזה, היא נגמרה. בלוויה, כשדודו טופז ספד לו, היא עוד צעקה בפולנית אל בנה היפה שהבטיח לחזור הביתה מהר ובשלום. במלאת שנה למותו היא כבר לא הגיעה וגם האב דעך. שניהם הצטרפו אל בנם בשמיים, בגן עדן, רק אלוהים יידע.

הפוסטים הקודמים של סמדר:

מה אכפת לעצים שאני מתגעגעת?

מחכה שהשלג יבוא ויחמם

שלג על בתי

מוכנים להורות? נסו קודם לא לטלטל ביצה

לא רבים, אבל טובים

נשארנו אנחנו, החברים מקפה "פינתי", מאולפני "קולינור", מעולם הצלילים והמילים. החוטים שחיברו בינינו לא היו חזקים במיוחד, אז כפינו על עצמנו להתקרב זה לזה כדי שלא נישבר, כדי שנמשיך את המסורת של ביקור שנתי בקבר, כדי שנזכיר ונשיר. דודו דותן, כיו"ר אמ"י, היה זה שניצח על הגחלת. כשגם הוא הקדים להצטרף ליושבי מעלה לקחה מירי, שתיבדל לחיים ארוכים, את השרביט. וגם יעקב טובי, שהיה שכנו של רומן בערבות חולון ונשא בגאון את התואר "אלביס הישראלי", הקפיד להגיע. ותמי, שהיתה אהובתו הראשונה, וענת, שכבר הדפיסה הזמנות לחתונה, ויענקלה מנדל ואלדד שרים ויעקב נווה ועוד ועוד – לא רבים, אבל לבטח טובים. וגם אני.

שלושים ושמונה שנים. משפחת צ'רנר-שרון נכחדה, אין לה זכר, אבל בפגישה השנתית ליד הקבר, אנחנו מאמינים שיש. הרי מדי פעם עוד מנגנים אותו ברדיו. "לילה טוב", "נעימת בוקר", "חיוך שלך". גם כיום הקול שלו נשמע כמו רוח מלטפת, אבל המלחמה ההיא נתנה אותותיה לא רק בקרית שאול, אלא גם בפני התרבות. הטעם השתנה. זמרים עם קולות גדולים ואמירות במשקל נוצה נדחקו לשוליים, לטובת זמרים שלא התברכו בזוג ריאות חזקות, אך היה להם מה לומר.

מתחבקים ושותקים

אנחנו באים. מתחבקים. עומדים. שותקים. וכל אחד חושב בלב על רומן שהוא הכיר ואהב.

צפוף שם, בקרית שאול, בגוש-חלקה, מפני שהורי הדיירים כבר מגיעים בכסאות גלגלים או עם פיליפיניות. צפוף וחם. ליד המצבה של רומן יש קצת יותר מקום מפני שאין הורים. רק חברים. הוא היה בן 23, כשהתנדב לנסוע להופעה האחרונה. לרובנו כבר יש ילדים שחצו את גיל 20. ככה זה. הזמן רץ. מי יודע לאן.

השנה, רומן יקירי, לא אגיע למפגש השנתי. אני יודעת שאתה יודע שהיו שנים בהן נעדרתי בגלל שמירת הריון או מחלה (נכון שתמיד היו לי סיבות מוצדקות ולא תירוצים מצוצים מהאצבע הקטנה?) והשנה אני רחוקה מתמיד. בגולה. עוד קצת, חודשיים-שלושה וזהו, נחזור.

אבל גם מכאן אחשוב עליך – חייל שלי, חלל שלי – וגם מכאן אשיר אותך ואליך, וגם מכאן אשלח לה נשיקות.

אני מקווה שאתה מטפל יפה באמא כריסטינה, באמת מגיע לה להירגע, ובאבא אדולף. האם גם למעלה הוא שולף יונים? הקמתם שם שלישייה? צוות בידור? אתה, דודו דותן ודודו טופז? בקרוב תצאו לסיבוב הופעות?

לא, אל תזמינו אותי לכתוב לכם. עוד לא דחוף לי לעלות. מעדיפה להישאר למטה. להזכיר ולאהוב.