טיפוס אופטימי? אני? אין סיכוי

קמתי בבוקר, השמש זרחה והציפורים צייצו, הכנתי לי קפה טעים והתיישבתי עם העיתון. בבת אחת הכל התקלקל. מבול של הפחדות נפל עלי – האיום האיראני, מערכת החינוך שקורסת, הדרת הנשים, השחיתות בקרב הפוליטיקאים ועוד ועוד. ברגע אחד הרגשתי איך מחסני האופטימיות שלי מתרוקנים ואיך אני הולכת ומדכדכת.

תמונות ילדות שלי - ברגעים סמוכים של גאות ושפל

שיעור באופטימיות

אחת לכמה זמן, כשאני שוקעת במרה השחורה הזאת של "פנינו לאן", אני מפעילה תוכנית חירום ומשתדלת לגייס את כל מה שאני יודעת על אופטימיות.

והאמת היא שאני יודעת שאפשר ללמוד להיות אופטימי.

זה נשמע לא אמין? אני שומעת אתכם מצקצקים. אופטימיות, כמו עוד תכונות חיוביות, נתפסת הרבה פעמים כגזירת גורל גנטית. כאילו – יש כאלה ברי מזל שנולדו אופטימיים. והאחרים – דינם לחיות בפחד.

אבל האמת המפתיעה היא שאופטימיות היא דבר נרכש (וזה מוכח מדעית). אז הנה כמה עובדות מדהימות שלא ידעתם על אופטימיות (או שידעתם, אבל הייתם פסימיים מכדי להאמין שהן נכונות).

אופטימיות היא שריר שניתן לאמן. אפשר ללמד אדם להיות אופטימי. כלומר – לעשות פירושים אופטימיים למציאות שבה הוא חי, לשנות את המשפטים הקבועים שהוא אומר לעצמו, לשנות את התפיסה שלו שאין לו שליטה על המציאות.

אופטימיות היא חזון. היא היכולת לדמיין את העתיד באופן חיובי ולהאמין בטוב. זו היכולת לרקום חלום ולהאמין שהוא יכול להתגשם.

לומדים לוותר

בעיניו של פרופסור סליגמן, המייסד של הפסיכולוגיה החיובית, אופטימיות היא החיסון הפסיכולוגי הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו - כנגד דיכאון וחרדה.

סליגמן הבין את כוחה של האופטימיות – כטיפול מונע, כשחקר במעבדות תופעה פסיכולוגית מעניינת שנקראת "חוסר אונים נלמד". החוקרים גילו שחיות המעבדה הפסיקו לברוח מהשוק החשמלי שניתן להן, כאשר השוק הזה פקד אותן באופן אקראי ולא צפוי מראש. החיות איבדו את תחושת השליטה במציאות ולאט לאט הפכו פסיביות. החיות למדו לא לפעול, להיכנע ולוותר (גם כשיכלו להציל את עצמן מהשוק, בחרו לא לעשות זאת).

למעשה, ההתנהגות של חיות המעבדה המיואשות והפאסיביות נראתה דומה מאוד לתסמינים של דיכאון. זו התחושה ש"אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להשפיע על המצב".

החוקרים הרגישו שהם עדים לתמצית של התגובה האנושית לאירועים שעליהם אין לנו שליטה – ויתור מראש והרמת ידיים.

סליגמן הקדיש כמה שנים טובות כדי לחקור ולהבין את התופעה הזו וכדי למצוא דרכים להתמודד איתה. ואכן מה שהתגלה במחקר הוא שניתן לרפא ולמנוע את חוסר האונים הזה - אם מלמדים את החיות מראש – שיש למעשים שלהן השפעה על המציאות.

חיות מעבדה שתרגלו את זה בגיל צעיר ועברו "שיעורים בשליטה", כפי שכינה זאת סליגמן - היו מחוסנות כנגד "חוסר אונים נלמד".

מכאן כאמור, הגיע סליגמן למסקנה שאופטימיות היא תוכנית המניעה הטובה ביותר כנגד דיכאון.

בספרו the optimistic child, הוא מלמד טכניקות יישומיות שעוזרות לנו לגדל את ילדינו (ואת עצמנו) כיצורים אופטימיים ומחוסנים.

אז הנה, נזכרתי איפה יש סיליבוס של הקורס באופטימיות והלכתי לדפדף.

וחשבתי שוב על כל מה שמלמדים ומה שלא מלמדים בבתי הספר. כמה טוב היה אם במסגרת שיעורי החובה בכל מוסד אקדמי (החל מהגן) – היה נכלל "קורס באופטימיות". איזה שיעור חשוב לחיים זה היה.

שיחה עם הדוקטור: אופטימיים חיים יותר

בהתכתבות המיילית הקבועה שלי עם טל בו שחר, אני משתפת אותו בדכדוך שתקפני ומבקשת שישלוף כמה מחקרים לעידוד. טל מספר על תוכנית התערבות קצרת מועד, שעשתה פרופסור קרן רייביג' מאוניברסיטת פנסילביניה, כבר בשנות ה-80. ריביג' לימדה אנשים לחשוב בצורה אופטימית. היא נתנה להם כלים מעשיים ויחד הם תרגלו את השיטה במשך שבועיים.

כשעקבה אחר המשתתפים במשך השנתיים הבאות, גילתה שה"קורס" הקצר באופטימיות שעברו המשתתפים הוריד את ההסתברות לדיכאון ב-50%.

"ואם זה לא הספיק כדי לעודד אותך", טל ממשיך. "אז מחקר אחר הוכיח שאנשים אופטימיים חיים בממוצע 8 שנים יותר".

עכשיו, כשקיבלתי הוכחה לכך שאופטימיות לא רק משפרת את איכות החיים, אלא גם מאריכה אותם, אני באמת חושבת שאנסה לתרגל... אבל... אחרי החגים (בינתיים אני פונה אל מה שתמיד ממלא אותי חיוביות - שוקולד מריר 70%).