הזיכרון הראשון והמכונן של חיי – קשור בעדשות. הייתי תינוקת צווחנית בצורה מדאיגה, עליזה, מלאת חיים ו... צווחנית. והייתה גם הנטייה המדאיגה שהייתה לי להתקרב לכל דבר עד לטווח מינימום. הורי רצו מרופא לרופא.

הבדיקות הצביעו על תינוקת בריאה שמתפתחת בזריזות בין בכי לבכי ותעלומת הצווחות נפתרה כשהתברר שאני פשוט לא רואה טוב... ממש לא רואה טוב! תוך כמה ימים נחתו על אפי משקפיים בעלי עדשות-תחתית-בקבוק אימתניות (במספר 16).

כשהעולם התחיל להתברר
כשהעולם התחיל להתברר

הייתי אז בת כמעט שנתיים.

אבל את הרגע הזה, של ההתבהרות - אזכור לתמיד.

בבת אחת התברר העולם סביבי. גושים מעורפלים של צבע וצורה ניתחמו לפתע בין קווים ברורים. והבנתי - זה כיסא... זאת אמא... זאת גלידה... יצאתי לכבוש!

זו הייתה הפגישה החזיתית הראשונה שלי עם עובדת חיים מרעישה - המציאות שם בחוץ, תלויה בעדשה דרכה אני מתבוננת.

מאז אותו יום נגלה לי כוחן הפלאי של עדשות והחיים חזרו וסיפקו לי הזדמנויות להכיר בעובדה הזו.

>>> אופטימיות היא תכונה נרכשת: קראו עוד.

לחקור את השמחות ולא את העצב

שנים אחר כך, כשכבר הייתי אישה צעירה שסיימה את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, נתקלתי שוב, ודי במפתיע, בכוחן של עדשות חדשות.

במהלך ההכשרה שלי כפסיכולוגית, הרגשתי לא אחת מין "עוף מוזר" בתוך המערכת. שוב ושוב ביקשתי להתמקד בעבודתי האקדמית והטיפולית בנושאים כמו: יצירתיות, הומור כמנגנון התמודדות, אושר, כוחה המרפא של המוזיקה וכדומה.

לא אחת נתקלתי במבטים ספקניים (במקרה הטוב) ובזים (ביתר המקרים). המסר שהועבר לי היה - צריך לחקור את הפתולוגיה, העצב, הכאב, הדיכאון, מחלות הנפש ולא את השמחות שלה.

ואז במחקר האישי והמקצועי שעשיתי, הגעתי אל הפסיכולוגיה החיובית. זרם מדעי שנוסד בשנת 1998 ע"י מרטין סליגמן. התחום הזה ריתק אותי, כיוון שהציע לי עדשות חדשות להתבוננות על החוויה האנושית. כוונת המייסדים הייתה להשקיע זמן, מרץ ומשאבים לשאלות הגדולות: מה עושה אותנו מאושרים, איך אפשר ללמוד על החוויה האנושית גם מהכיוון השני – של הצלחה, שמחה, well being? המטרה הייתה לזקק את תמצית החיים הטובים ולנסות להבין מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחיות חיים טובים בפועל.

להתמקד במה שעובד

כפסיכולוגית, אני עוזרת לאנשים להבין דרך איזו עדשה הם מתבוננים על עצמם ועל סיפור חייהם. כאדם שחי, מתלבט, נחלש ומתמלא כוח חליפות – אני מגייסת לעזרתי את הכלים של הפסיכולוגיה החיובית ומשתדלת להשתמש בהם ולהיות סנדלר נעול (לפעמים זה גם מצליח לי).

בלב לבה של הפסיכולוגיה החיובית עומדת ההנחה שהמציאות שאתה חווה, תלויה במה שבחרת להתמקד בו. היא תלויה באופן שבו אתה מכוון את העדשה שלך, לאן אתה בוחר להסתכל, כיצד אתה מפרש את המציאות שמולך?

"אבל אי אפשר בלי כאב ויש לו גם חלק משמעותי וחשוב בחיינו", אמר לי מישהו השבוע, "אפילו השפה העברית ממחישה את העובדה הזו", המשיך. "הרי המילה עצב והמילה לעצב (במובן של ליצור, לבנות) מקורן באותו שורש". והוא צודק.

הכאב, החסך, העצב, הם חלק מהחוויה האנושית, אבל הבשורה החדשה שהביאה איתה הפסיכולוגיה החיובית הייתה שצריך גם להתמקד במה שעובד ולא רק במה שהתקלקל.

ההתמקדות במה שעובד, עוזרת לנו לצמוח, להתפתח, להאמין בעצמנו וגם להתמודד טוב יותר עם הקשיים שאנחנו חווים.

כשאדם מכיר את החוזקות שלו, לומד ומתחקר את הצלחותיו, מכיר ומוקיר את הטוב בחייו – הוא יכול להתמודד בצורה טובה יותר גם עם ה"אין", עם החולשות, הכאבים והחסכים, שהם חלק בלתי נמנע חיינו.

שיחה עם הדוקטור: על אופטימיות ומתמטיקה

הרעיונות של הפסיכולוגיה החיובית (בהגדרתה: "חקר התפקוד האנושי המקסימלי"), אינם חדשים. מאז ומתמיד עסקו בני האדם בשאלה הבסיסית הזו – איך להיות מאושרים? מהו אושר? החידוש הוא אם כן – הביסוס המדעי - העובדה שהשאלות האלה נחקרות בכלים מדעיים ומבוססים והתשובות מסופקות לנו ע"י דוקטורים.

הדוקטור הפרטי שלי הוא ד"ר טל בן שחר, מומחה עולמי בתחום, קולגה וחבר שאיתו אני עובדת בשנים האחרונות. לטל יש תמיד איזה מחקר מדעי לשלוף לי, לגבי השאלות בהן אני עסוקה. אז הנה מחקר אחד שטל מספר לי עליו, כדוגמא אחת מיני הרבה מחקרים שמצביעים על כך שההתמקדות במה שעובד, מביאה לתוצאות נפלאות (מומלץ לכל מי שהמילה "מתמטיקה" מעוררת אצלו תגובות קשות).

במחקר השתתפו ילדים בגילאי 9-12, שהיו חלשים במתמטיקה. הילדים התבקשו לפתור מבחנים שונים בחשבון. החוקרים צילמו ותעדו אותם במהלך עבודתם ואז אספו את הקטעים שמתעדים אותם ברגעים בהם הצליחו במשימות (ההנחה הבסיסית של המחקר הזה היתה שאצל כל אדם יש משהו שעובד, גם אצל שונאי/מאויימי המתמטיקה הגדולים ביותר).

החוקרים הראו לכל ילד את הסרטים של רגעי ההצלחה שלהם. הילדים חוו את עצמם ברגעים אלו כמסוגלים, כמצליחים. גם המסר של החוקרים כלפיהם היה: "אתם יותר טובים ממה שאתם חושבים על עצמכם. אל תוותרו. השקיעו מאמץ ועבודה". ואכן, רגעי ההצלחה המתועדים האלה, עזרו לבנות מודל עצמי טוב יותר עבור כל אחד מהילדים ולחזק את המוטיבציה שלהם. ההתערבות הקצרה של המחקר הזה חיזקה את המוטיבציה של הילדים להתמודד עם משימות במתמטיקה וגרמה להם להאמין ביכולותיהם ולהביט על עצמם מזווית חדשה.

התוצאות לא איחרו לבוא. בחודשים שאחרי המחקר הפגינו כל הילדים האלה ביצועים גבוהים בהרבה במתמטיקה. סיפור אופטימי, לא?

שירלי וטל, מחברי סדרת הספרים גיבורים אמיתיים . לאתר של שירלי. לעמוד הפייסבוק .