האם עכשיו יינתן האור הירוק להורדת כיכר דיזנגוף בתל אביב ולהקמת חניון רכב מתחתיה? תוצאות סקר התושבים על עתיד הכיכר, שנערך החודש שעבר, מוכיחות כי הציבור אמר את דברו. השאלה היא אם שאלו את הציבור כמו שצריך לשאול.
לאחר ויכוח ארוך שנים על הדרך הנכונה להציל את הכיכר המוזנחת, הוחלט בעירייה לשאול את התושבים – פעמיים. בפעם הראשונה, בחודש מאי השנה, ערך מכון "דחף" מדגם מייצג של 1,001 מתושבי העיר. הם נשאלו אם להנמיך את הכיכר או להשאירה מוגבהת; 61% מהם העדיפו להנמיך את הכיכר למפלס הרחוב, ורק 37% העדיפו את המצב הקיים.
כעבור חצי שנה נערך סקר טלפוני נוסף, ובו שאלו אם צריך להקים חניון של עד 280 מכוניות מתחת לכיכר – או להימנע מכך. לטענת העירייה, הקמת החניון תביא להרחבתם של רחובות סמוכים על חשבון מקומות חניה בכחול-לבן, והתושבים ייהנו מהנחה של 50% על החניה שם. 53% מהנשאלים בחרו בחלופה המציעה חניון מתחת לכיכר, בעוד 39% בחרו בחלופת המצב הקיים.
כיכר צינה דיזנגוף, הקרויה על שמה של אשת ראש העירייה הראשון של תל אביב, עברה מאז חנוכתה בינואר 1938 גלגולים שונים ומשונים. גם רעיון החניון אינו חדש, מתברר: כבר בהצעתה של האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שזכתה בתחרות ההיא, הופיע בתוכניות שלה "גראג' לטקסי ולאבטומובילים פרטיים". בביטאון העירייה, "ידיעות עיריית תל אביב" (נובמבר 1934), נכתב ש"הגראג' יסודר בתוך האדמה והגג מורם מעל פני הכיכר כדי מטר אחד".
בפועל הכיכר הוקמה ללא החניון, אך ב-1978 שינתה הכיכר את פניה והפכה - בתכנונו של האדריכל צבי לישר - לכיכר דו-מפלסית. בגרסתה הזו, המוכרת עד היום, המרחב הציבורי הוגבה במספר מטרים מעל למפלס הרחוב, בעוד שמפלס הקרקע יועד לתנועת רכבים בלבד והפך לצומת תחבורה שאיפשר את זרימת התנועה והפך את דיזנגוף לאחד הרחובות הסואנים, הרועשים והמזוהמים בעיר.
"הסקר הזה מזכיר לי את המערכון ב'ארץ נהדרת' עם אורי גלר, ששואל מה הוא צייר – עיגול, ריבוע או כוכב - כשהוא מרמז על הפתרון", תוקף האדריכל אלון בן נון ממשרד סומה אדריכלים, שהוביל מהלך לחידוש הכיכר במתכונתה הנוכחית. לטענתו, "הסקר היה מאד מכוון ולא הציג בפני התושבים את המשמעות של ההורדה והקמת החניון - כמו עלויות, השלכות תחבורתיות וסביבתיות. הסקר כולל שאלות שהועברו באופן הכי שטחי ופופוליסטי, וכזה דבר לא צריך לעשות".
בן נון, שהציג בפני העירייה את תוכניתו לפני כשנתיים מכיר את הכיכר היטב: הוא מתגורר ברחוב הסמוך אליה. לטענתו, הסקר שבו השתתפו תושבים מכל רחבי תל אביב ולאו דווקא תושבים המתגוררים בסמוך לכיכר, הוא בעייתי: "כשתשאל מישהו מרמת אביב אם צריך חניון במרכז העיר, הוא מיד יענה שצריך חניון, אבל שני מטר משם יש את 'חניון כלל' שקומה שלמה שלו עומדת כל היום ריקה ואף אחד לא עולה לשם להחנות - אז בשביל מה צריך עוד חניון"? צפו בהצעה של בן נון:
בן נון מציין כי באזור מורגש היטב חסרונו של גן עירוני, וכי באמצעות הנמכת הכיכר למפלס הכביש לא יתגשם החלום הרומנטי של גן במרכז העיר: "הכיכר מעולם לא עבדה באמת וכבר שנים ספורות לאחר שהוקמה, הגן ננטש והתמלא כולו בעכברים", הוא אומר, "כי אף אחד לא בא בגלל כל הרעש. גם המדרכות היו מאד צרות ואנשים נאלצו לרדת לכביש. עכשיו רוצים להפוך את כיכר דיזנגוף לאי תנועה".
גם הגיאוגרף והבלוגר יואב לרמן אינו מרוצה מאופן עריכת הסקר, אך סבור כי הורדת הכיכר מחויבת המציאות: "אין אף כיכר בעולם שעובדת בשני מפלסים, וברור שצריך להפוך אותה לכיכר של מפלס אחד". לרמן מדגיש כי בכיכר ולמרגלותיה נספרו 800 מקומות ישיבה, אך גם בשעות השיא היא מאוכלסת בלא יותר מ-40 מבקרים שבוחרים לשהות בה.
לכן, לדבריו, "הכיכר המוגבהת לא מחוברת לדפנות וההצעה של סומה היא קוסמטיקה ולא פותרת את הבעיה". לרמן יוצא נגד ההחלטה להקים חניון מתחת לכיכר, וטוען שגם אילו היו שואלים את התושבים אם לעקור את שדרות רוטשילד ולהקים תחתיהן חניון, הם היו מסכימים. "הסיכוי שיגידו לא לחניון הוא נמוך, וזאת בהתאם לניסוח השאלה, אבל השאלה המרכזית היא אם האנשים רוצים כיכר שתהיה לשימוש בני אדם או חניון".
גם תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב (מרצ), יוצאת נגד ההחלטה על הקמת החניון, שלדבריה "מיותרת ומזיקה". לדבריה, הנסקרים הטלפוניים לא ידעו שיש בעיר מספר גבוה של מקומות חניה פנויים, וממילא, "חניון במרכז העיר בתחילת המאה ה-21 הוא דבר לא רלוונטי, היות שהוא מוקד משיכה לרכבים ומפחית תנועת הולכי רגל".
אם שבים לנתוני הסקר הראשון, שהעלו כי כשליש מהנשאלים מעוניינים להותיר את הכיכר במצבה הקיים, מוצאים כי זהו נתון מפתיע. הוא מציג שינוי משמעותי בתפיסה השלטת שקראה להוריד את הכיכר, ונראתה מקובלת על הכלל. פתרונות עירוניים עמוקים דומים לניתוחים כירורגיים, ודורשים התעמקות, יסודיות ומקצועיות. הפקעת ההחלטה מידיהם של המתכננים והפקדתה בידיהם של סוקרים ונשאלים, הניצבים בפני שאלות קצרות שאינן מציגות את מגוון ההיבטים המושפעים מתוצאות השינוי, עלולה להביא לתוצאות הרסניות למרקם העירוני. דוגמה לחולשתם של מקבלי ההחלטות בעירייה ולחולשתם של המתכננים.
