ההתחלה נראתה אופטימית: איש העסקים צבי עפרון, צבר יליד ראש פינה וחבר הפלמ"ח, יזם פרויקט בידורי ומסחרי ראשון מסוגו בישראל, שיוקם על חוף תל אביב. "אנחנו נמצאים בימי אינפלציה ומיתון, אבל הרעיון שגם בארץ יהיה מרכז בקנה מידה עולמי קסם לי", סיפר עפרון בראיון עיתונאי, חודשים ספורים לפני פתיחתו של "הדולפינריום, עולם הים בישראל".

דברים שאסור לעשות מאז. שעשועי דולפינים במתחם (צילום: סער יעקב, לעמ)
דברים שאסור לעשות מאז. שעשועי דולפינים במתחם (צילום: סער יעקב, לעמ)

עפרון גייס קבוצת משקיעים יהודים מדרום אפריקה, ואת השטח הראוי הם איתרו בשוליו של פארק צ'רלס קלור, במתחם מנשיה. התוכניות השתרעו על פני 18 דונמים, שחלקם עדיין איכלסו דגים ויונקים באורח החיים המסורתי שלהם. במלים אחרות, חלק מהשטח היה עדיין ים, והיזמים עמדו לייבש אותו כדי שיהפוך לאקווריום מבדר.

הסיכום עם מינהל מקרקעי ישראל היה החכרת הקרקע למשך 49 שנה, כשהממשלה מקבלת תמלוגים על ההכנסות ממכירת כרטיסים – ואלה לא היו זולים כלל. ההשקעה במיזם נאמדה ב-135 מיליון לירות, כולל רכישת הדגים והיונקים: אריות-ים, כרישים, דגים נדירים, ודולפינים שחלקם נלכדו בקרבת סיני וחלקם נרכשו בקליפורניה ובאוסטריה. לכל הדולפינים ואריות-הים ניתנו שמות מקומיים – או של כוכבי התקופה, שחקני הרכש של מכבי תל אביב בכדורסל, שבדיוק קטפה את גביע אירופה הראשון בתולדותיה: כהן, חיים, שי, תום, סילבר ואולסי. שני האחרונים נקראו על שם אריות הכדורסל המקומיים באותה העת.

יונה אליאן בדולפינריום, מתוך תוכנית הילדים "שלוש ארבע חמש וחצי"

לתכנון הפרויקט הוזמן האדריכל נחום זולוטוב, שנחשב לאדם שיצליח להתמודד עם כל אתגר. באמתחתו כבר היו אז מגדל המגורים הראשון בישראל, שכונת המשעולים המוצלחת בבאר שבע ושכונה מדברית במושב נאות הכיכר, בניין המרפסות הקופצות הראשון במדינה (באשקלון) ומפעל קוקה קולה בבני ברק. לצורך תכנון הפרויקט ולימוד הנושא ערך זולוטוב סיור סביב העולם במיזמי אקווריומים ודולפינריום. בין השאר ביקר באוסטרליה, בניו קלדוניה שבאוקיינוס השקט, בהוואי, בסן פרנסיסקו ובבוסטון. במקביל למדו המשקיעים והאדריכל את מקרה כיכר אתרים, שנחנכה רק שנים אחדות קודם לכן, כדי להפיק לקחים מהכישלון שלה.

מעוגל וזורם עם הים. נחום זולוטוב השתמש בבטון קורדרוי, כדי לעכב את הבליה של החומר (אוסף אדריכל נחום זולוטוב באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל)
מעוגל וזורם עם הים. נחום זולוטוב השתמש בבטון קורדרוי, כדי לעכב את הבליה של החומר (אוסף אדריכל נחום זולוטוב באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל)

נערות רוקדות עם דולפינים ב-400 שקל

הבנייה התחילה ב-1978 והושלמה כעבור שנתיים, והדולפינריום נפתח בקול רעש גדול. לא היה ישראלי שלא שמע על האטרקציה הלאומית החדשה, ורבבות אזרחים וילדיהם עלו לרגל כדי להיות במקום הנכון בזמן הנכון. וזה היה יקר מאוד: בזמן שכרטיס לספארי ברמת גן עלה 130 שקל, הצגה של "רגע עם דודלי" עלתה 100 שקל, ועלייה על כל מתקן ב"מאירלנד" (גן השעשועים במרומי במגדל שלום) עלתה 30 שקל, הרי שכרטיס לדולפינריום שבר את כל השיאים: 400 שקלים למבקר. בתמורה יכלו המבקרים המיוזעים ליהנות מחוויה שופעת של פנטזיות קרקסיות, שלא הייתה מקובלת עד אז בישראל, ולהרגיש שיש תמורה לאגרה: לחזות במופע של דולפינים ואריות-ים בשילוב ליצנים ובובות, לשוטט בין האקווריומים, לראות הצגת ילדים או בלט תת-מימי, ליהנות מריקודי נערות עם דולפינים, לצפות בהקרנת סרטי ילדים באחד משני בתי הקולנוע שנבנו בפרויקט ("דולפיטק" ו"פריסקופ"), ועוד. "זה לא היה רק מפעל בידורי, אלא גם פרויקט חינוכי שהיה בו גם אקווריום מדעי לביקורים של תלמידי בתי הספר, סטודנטים וחוקרים", נזכר זולוטוב בגעגוע.

ששי קשת מצטרף ליונה אליאן, ויחד עם הבובות של "3,4,5 וחצי" הם נהנים בדולפינריום

בשונה מהאופנה האדריכלית השולטת באותה תקופה, שהנהיגה קווים ישרים בשילוב זוויות של 45 מעלות, תיכנן זולוטוב את הדולפינריום בקווים רכים ומעוגלים המאזכרים את גלי הים ואת מבנה גופו של דולפין. בעצם, זו גם הייתה מחווה לסגנון הבינלאומי, ובאופן ספציפי, ל"קפה גלינה" ששכן במגרשי התערוכה סמוך לחוף הים, ושבתכנונו השתתפה האדריכלית ג'ניה אוורבוך (המתכננת של כיכר דיזנגוף ההיסטורית ושל הבניינים הלבנים המקיפים אותה).

חומר הבנייה העיקרי שנבחר היה בטון מזוין, חומר פשוט ולא מתבלט, במטרה לא להתחרות בתצוגה המרהיבה. מאחר שבטון שנמצא בקרבה לים מתפורר וניזוק מן הלחות, התייעץ זולוטוב עם מומחים בטכניון, ובחר לצקת את הבטון בשיטת ה"קורדרוי" – פסי בטון בולטים בגמר גס - המעניקה כיסוי טוב לברזלים ומונעת בליה למשך תקופה ארוכה.

האדריכל נחום זולוטוב בחצר ביתו. נאלץ לראות את פרי עבודתו שוקע במצולות (צילום: : צבי אלחייני)
האדריכל נחום זולוטוב בחצר ביתו. נאלץ לראות את פרי עבודתו שוקע במצולות (צילום: : צבי אלחייני)

ולא סתם תוכנן המבנה כדי שיאריך ימים: עם בריכה פתוחה להופעות, מוקפת טריבונות שישמשו 1,200 צופים; אולם סגור ל-400 צופים המשקיף אל בריכת הדולפינים מבעד לחלון זכוכית אקרילית באורך 9 מטרים (שיובא במיוחד מיפאן למרות החרם הערבי); בריכה בצורת טבעת שהקהל עומד באמצעה; בריכה עגולה לכרישים וטורפים אחרים; אקווריומים לדגים נדירים, 30 חנויות, בתי קפה ומסעדות – הדולפינריום לא תוכנן כאטרקציה חד-פעמית. הוא בא כדי להישאר.

הדולפינים מתו אחד אחרי השני

בשקט בשקט, מתחת לפני המים, התברר שלחלק מהמשקיעים היו כנראה גם מניעים אחרים, ובמהרה עמד הפרויקט הפופולרי להתחיל בשקיעה איטית למצולות. "ההשקעה בדולפינריום הייתה תחנת-מעבר לכסף הדרום אפריקאי שהמשיך מכאן לאירופה", מגלה האדריכל זולוטוב מה הייתה השתלשלות העניינים שהביאה לקריסת המיזם. לדבריו, "יהודים מדרום אפריקה לא יכלו להוציא בזמן האפרטהייד כסף מארצם, אך בעקבות הסכם בין הממשלות יכלו להשקיע במיזמי תיירות ותעשייה, ולכן הפרויקט נראה להם מפתה".

לטענתו, לא היה כאן כישלון כלכלי: "הדולפינריום הוכיח את עצמו עם פתיחתו ב-1980 כעסק יוצא מן הכלל. כבר בתקופה הראשונה לפתיחתו הוא הכניס מיליונים". ההצלחה לא מנעה מהמשקיעים למשוך את ידיהם מהמקום כבר בתום השנה הראשונה, ולהפסיק את הזרמת הכספים. ההידרדרות הייתה מיידית. הדולפינריום החליף ידיים והחל לגווע, עד שנסגר סופית ב-1985. חלק מהדולפינים הועברו למכל מתכת בלונה פארק לתקופה קצרה, חלקם מתו ממחלה והשאר נמכרו לחו"ל - אך גם גורלם לא שפר, והם מתו ימים ספורים לאחר המעבר (לפי הפרסומים אז, נראה שהמחלה נבעה מתנאי אחזקה ירודים).

העיר הלבנה פוגשת את הבידור של שנות השמונים. הדולפינריום בימי הזוהר הקצרים (אוסף אדריכל נחום זולוטוב באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל)
העיר הלבנה פוגשת את הבידור של שנות השמונים. הדולפינריום בימי הזוהר הקצרים (אוסף אדריכל נחום זולוטוב באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל)

בראשית שנות התשעים נעשה ניסיון אחרון להחיות את המקום בעזרת דולפינים חדשים, אך גם הוא כשל והמקום ננטש ברובו. עשור של גסיסה איטית עבר על המקום שהחליד לאיטו, כשחלק משטחיו הושכרו למועדונים ואולמי-שמחות, עד הלילה שבו נכנסה המלה "דולפינריום" לרשימת הפיגועים הקשים ביותר שידעה המדינה. למועדון ריקודים במתחם נכנס מחבל מתאבד, שפוצץ עצמו בכניסה ונטל את חייהם של 21 נערים וצעירים. אנדרטה לזכרם הוצבה בסמוך למקום הפיגוע.

ביום שאחרי הפיגוע בדולפינריום. גם הזיכרון הזה יימחק (צילום: צביקה טישלר)
ביום שאחרי הפיגוע בדולפינריום. גם הזיכרון הזה יימחק (צילום: צביקה טישלר)

מי השליך לבריכה 1,200 מושבים?

עכשיו קיץ 2011, והדולפינריום נראה כאילו עברה עליו סופת טורנדו אלימה. מצב המבנה ירוד, תוספות בנייה שנעשו בטלאים מסתירות את הבניין המקורי, פריצת פתחים מאוחרים בשילוב אטימת אחרים יצרו כאן מפגע סביבתי, ורק כתובות הגרפיטי הצבעוניות משוות לו חן מסוים.

נתרו מעל אחד הפתחים כדי להיכנס פנימה, ומיד תמצאו את עצמכם על שפת בריכת הדולפינים. יד נעלמה השליכה לתוכה את 1,200 המושבים שהקיפו אותה. דרך חדר המכונות ניתן לזחול לאולם הסגור עם חלון הזכוכית הענק, המשקיף כעת על מדמנת הכיסאות ההרוסים. לאולם הסגור קשה יותר להגיע ולכן המושבים כולם במקומם. נזילת מים לאולם הפכה אותו למעין בריכה חדשה, ובמת העץ רקובה לחלוטין.

הצגת הקולנוע האחרונה. כך הוא נראה היום (צילום: אמית הרמן)
הצגת הקולנוע האחרונה. כך הוא נראה היום (צילום: אמית הרמן)

באחד האגפים, פעל בקיץ 2007 מועדון תחת זיכיון של ערוץ האופנה באיזשהו עיצוב יוקרתי. עכשיו הוא פרוץ והרוס, בחלקו מתגוררים פועלים, והוא משלב יוקרה עם הרס, ריח צואה עם ניחוח גלי הים המתנפצים למרגלותיו. חוטי חשמל מזדקרים מכל עבר, קירות גבס מנופצים מושלכים על הקרקע, סנפירים קרועים מעידים שגם מועדון צלילה פעל כאן, והשקט העוטף את המקום מסתיר את המאבק המתחולל כעת מחוץ לכותלי המתחם.

מגיע למשקיע מגדל?

בחודש שבו נפתח הדולפינריום, פירסם הגיאוגרף-ההיסטורי דן יהב מכתב ב"ידיעות אחרונות", שבו הוא מבכה את הריסת המבנים ההיסטוריים של תל אביב: "תל אביב מתנערת אט אט מנכסיה ההיסטוריים, ממבניה האדריכליים המיוחדים במינם ומוסיפה עוד גורדי שחקים ועוד מבני ציבור ל'תעשיית הצריכה והבזבוז' כמו דולפינריום (...) מה לכל 'העתידנים' הללו, החוזים את צרכי האוכלוסייה העירונית במאה ה-21, ולמעט חום, אהבה, בתים יפים, אתרים היסטוריים וארכיטקטוניים? הציניות פשתה בנו ומכלה כל חלקה טובה".

צחוק הגורל הוא שכעת נתון הדולפינריום עצמו בסכנת הריסה, לטובת הקמת מגדל עצום מעברו השני של הכביש. בעקבות עסקה שנרקמה בין העירייה לבין בעל הקרקע, איש העסקים יוסף בוכמן, ייהרס הדולפינריום בטענה שהוא מפריע לרצף הטיילת. בתמורה, במגרש שנמצא מעבר לרחוב הרברט סמואל, יקבל בוכמן זכויות בנייה בשווי של מאות מיליוני שקלים. העסקה הזו ספגה ביקורת קשה בדוח מבקר המדינה.

חבר מועצת העיר, אהרן מדואל ("עיר לכולנו"), עירער על התוכנית בטענה שהייעוד המקורי של המגרש ניתן לאקווריום ומוזיאון ימי – כלומר זכויות קרקע מצומצמות למדי, ולדבריו, עובדה היא שבעלי הדולפינריום הגיעו למסקנה שלא כדאי להפעילו. "רון חולדאי נסע לבוכמן לפרנקפורט וחתם איתו על העסקה, שהוא יקבל בתמורה לפינוי הדולפינריום יותר מ-50,000 מ"ר של מגורים, מלונאות ומסחר במקום הכי יקר במדינה", טוען מדואל. "זה מטורף לחלוטין, כי צמוד לשם שוכן הבננה ביץ' שגם הוא לא מבנה קטן, אבל אף אחד לא חושב לטעון שהוא מפריע ושצריך לפנות אותו. למישהו היה נוח ליצור לדולפינריום תדמית של מפגע שמפריע לטיילת. למה לא לשלב בטיילת על הים מבנה של מסעדות ומועדונים?"

אלא שערעורו של מדואל נדחה, והתוכנית אושרה להפקדה (הוא עצמו מאמין שהמאבק לא הסתיים, ושיוגשו התנגדויות של הציבור שיצליחו לעצור את העסקה). התנגדותו של מדואל נובעת מהעסקה הלא מוצדקת לטענתו, ולא מערכו הארכיטקטוני של המבנה, אך גם הוא מסכים כי הבניין לכשעצמו מוזנח, ואחרי שיוסרו כל הטלאים המכוערים במסגרת שיפוץ מקיף, הוא יוכל לשוב ולשרת את תושבי העיר ואורחיה ולהעשיר את הטיילת.

אז (למעלה) והיום (למטה): הדולפינריום יכול לחזור לעצמו
אז (למעלה) והיום (למטה): הדולפינריום יכול לחזור לעצמו

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "מטרתה העיקרית של התוכנית שאושרה מחדש בוועדה המקומית ב-5 בינואר, היא פינוי המבנה שחוצץ בין העיר לים ומהווה את החסם האחרון לפתיחת רצף הטיילות לאורך החוף. פינוי הדולפינריום מתאפשר על ידי הפיכתו לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) והעברת זכויות הבנייה לשטח מעברו השני של רחוב הרברט סמואל, במטרה להקים פרויקט מעורב של מלונאות ומגורים על פני שני בניינים, בהיקף ובגובה התואם את מדיניות העירייה לאורך החוף, שלא יעלה על גובה מבנה SEA1 (ברחוב הירקון 19). לפי התכנית ייבנו 23,000 מ"ר למגורים, 23,000 מ"ר למלון ו-2,000 מ"ר למסחר. לפי ההסכם שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל, העירייה וחוכר מתחם הדולפינריום (חברת השער לישראל בע"מ), החוכר יקבל את השטח להקמת בנייני המלון והמגורים וישלם דמי היתר והשבחה מלאה על הזכויות שיתוספו, על פי שווי שיקבע השמאי הממשלתי".