מתי התחילו המרפסות הישראליות לקפוץ? האתגר של עיצוב חזית בעלת "מרפסות קופצות" היה אולי הקשה ביותר שעימו נאלצה להתמודד האדריכלות הישראלית, ובמבחן הזמן היא נכשלה כישלון חרוץ. כל זה קרה בגלל המרפסת - מהסמלים המובהקים של הבניין הישראלי - שהפריעה לאזרחים במידה כזו, שהם התחילו לסגור אותה על דעת עצמם ובפתרונות מאולתרים. במקום מרפסת פתוחה - להרוויח עוד חדר בדירה. הרחוב הפסיד את המרפסת והבניינים את חזותם האחידה, לטובת תריסולים מפלסטיק אפור ומאובק שכיערו את העיר.
רק שהפתרון לבעיה לא היה טוב יותר ממנה: התקנה שנקבעה בחוק התכנון והבנייה 1992, ושביקשה למנוע את סגירת המרפסות על ידי הדיירים, יצרה את תופעת "המרפסות הקופצות" - מרפסות בזיגזג, שלא מאפשרות לסגור אותן. בפועל הביאה התקנה ליצירתה של אדריכלות כעורה ולא יעילה, שהפכה לסמלה של תקופה. בשנת 2008 הוחלט לשנות את התקנה ולהתיר מרפסות חופפות בגודל של 12 מ"ר לדירה.
בשנות ה-50 עדיין לא חלמו על היום שבו יימאס לאזרחים מהמרפסת הפתוחה, שבה הם יכולים לנפוש וליהנות ממשב אוויר בקיץ הלוהט. אדריכל אחד דווקא כן חשב על התחזית הזו והקדים את זמנו. זה היה נחום זולוטוב, מהבולטים באדריכלי דורו, שיצר את בניין המרפסות הקופצות הראשון בישראל. בבניין זה, בלב אשקלון, הוא ניסה לפתור את הבעיה שהפכה לנחלת הכלל רק עשרות שנים לאחר מכן.
הסלון והמרפסת פונים לחצר, חדרי השינה לרחוב
כ-60 דירות יצר זולוטוב, בבניין מגורים בן שלושה אגפים. הבניין, שנבנה ב-1957 ברחוב החיד"א, בולט בייחודו גם היום, כמעט 65 שנה לאחר שהושלם. "ישבנו במשרד ועשינו קריקטורה שהציגה מראה של בניין שיכון אחרי עשר שנים", נזכר זולוטוב. "במצוקת הדיור, כל דייר מרחיב לעצמו את הדירה כמיטב יכולתו והתוצאה נוראית. לכן, כשניגשנו לפרויקט המגורים השני שתיכננו באשקלון, רציתי למנוע מהדיירים לבצע שינויים בחזית. לכן, 'הקפצתי' את המרפסות מתוך הנחה שלא יוכלו לסגור מרפסת שמתנשאת לגובה של שתי קומות". לצורך כך, ביצע זולוטוב שינוי ייחודי בתכנון קומת המגורים הטיפוסית. בעוד שדירה אחת פונה עם הסלון והמרפסת אל הרחוב וחדרי השינה פונים אל החצר, הרי שהדירה שמעליה מתוכננת הפוך: הסלון והמרפסת פונים אל החצר וחדרי השינה לרחוב.
מתמונות היסטוריות שפורסמו בעיתונות התקופה ואף בעיתונות המקצועית הבינלאומית, נראה היה הפרויקט של זולוטוב מבטיח ויפה. הנשים הצעירות הישובות על כר הדשא בחזית הבניין, השרו אווירה צעירה ומודרנית בתוך סביבת מגורים ים תיכונית. מסיור במקום כיום, לא נותר כמעט זכר לאותה אווירה. הבניין, שלא שופץ ולא חודש מאז הקמתו לפני כ-55 שנה, נראה במצב קשה. הטיח הלבן האפיר ובמקומות מסוימים אף השחיר. המרפסות כמעט כולן נסגרו, כל אחת על פי דעת בעל הדירה, וכך נוצר אוסף טלאים מרופטים. מכר הדשא לא נותר שריד והצמחייה המקיפה את הבניין צומחת פרא, ובוודאי שאינה מהווה מרחב לשהייה. החצר המרכזית הפכה לחצר אחורית במלוא מובן המילה. ההשוואה בין התמונות ההיסטוריות לבניין הנוכחי רק מבליטה את ההידרדרות העגומה.
נקודות ציון באדריכלות הישראלית
זולוטוב, שפרש מעבודתו ב-1988, מסייר מדי פעם בין הבתים שתיכנן במהלך השנים, ומאוכזב מהיחס שמעניקים הדיירים לסביבת המגורים שבה הם חיים ומהרשויות שאינן עושות דבר בנדון. מדובר באדריכל שעבודותיו הפכו לא רק לנקודות ציון באדריכלות הישראלית, אלא אף הביאו לשינוי חשיבה אצל מקבלי החלטות. בין הפרויקטים הבולטים שתיכנן, אפשר להזכיר את מגדל המגורים הראשון בתל אביב (ברחוב בן יהודה, 1958) שעליו זכה בפרס רוקח, בניין מטה שירותי הביטחון הכלליים בתל אביב (שעליו זכה שנית בפרס רוקח), ואת המשעולים בשכונה ה' בבאר שבע.
"אחת התכונות הייחודיות של זולוטוב היא היצירתיות במתן פתרונות בנושאים שלא היו בראש סדר העדיפויות באותו הזמן, למשל החזית הקופצת, והוא היה יוצא דופן במובן הזה", מציינת האדריכלית טולה עמיר, העתידה להוציא השנה ספר המסכם את פועלו.
