שדרות עצמאות, גני עצמאות וכיכרות עצמאות יש (כמעט) בכל עיר ישראלית, אבל בדרך כלל איש לא זוכר מדוע קראו להם כך, ולא במקרה: אין בהם התייחסות אמיתית לעצמאות המדינה. מי שיוצאת דופן היא כיכר העצמאות בנתניה, אחד המקומות המרכזיים ושוקקי החיים בעיר. שם הצליחו המתכננים, וגם התושבים, לייצר מקום שבאמת יעודד את אווירת העצמאות ויהפוך למקום ישראלי אמיתי.
את הישראליות מרגישים גם במנהגים ובהרגלים. כמחצית מהאנשים שיושבים בכיכר מילאו השבוע את שולחנות בתי הקפה בחבורות קטנות וגדולות, וכך נוצרים עשרות פרלמנטים קבועים. מסביב לבריכת המים מסתופפים צעירים ומבוגרים, הנהנים מרעש שכשוך מי המזרקה וציוץ הציפורים.
העבר: אתנחתה בין העיר לים
כיכר העצמאות היא הישג תכנוני, שראשיתו בתוכנית הראשונה של העיר, שהכין המהנדס משה קסלמן ב-1929, עוד קודם שעלו ראשוני מתיישבי נתניה לשטח. כעבור כמה שנים נערכה תוכנית שנייה, על ידי האדריכל הבריטי קליפורד הולידיי, שבה כבר הותוותה צורתה העקרונית של הכיכר כפי שהיא מוכרת לנו היום.
פרנסי העיר רצו לראות את נתניה כעיר תיירותית שתמשוך אליה תיירים מכל קצות העולם, ולכן תוכננה העיר כשהיא פונה אל הים - בשונה מתל אביב או הרצליה, שתוכננו להתרחק מקו החוף. לכן, רחובות מרכז העיר מאפשרים לרוחות הים לזרום ללא הפרעה פנימה, אל תוך העיר, כדי לצנן אותם בימות הקיץ החמים, וכיכר העצמאות מנקזת את צירי התנועה המרכזיים לטובת הציבור הרחב.
אז בהתחלה קראו לה כיכר ווקופ, על שם הנציב הבריטי העליון ארתור ווקופ, שגם חנך אותה ב-1936. כבר באותה שנה נחנך בה קולנוע ותיאטרון אסתר, שאחריו נפתחו בזה אחר זה בתי קולנוע, מועדוני ריקודים, מסעדות ובתי קפה - והכיכר הייתה למוקד המרכזי של השרון כולו.
עם סיום המנדט והכרזת המדינה, הוחלף שמה של הכיכר לכיכר העצמאות, וב-1952 נערכה תחרות אדריכלים לעיצובה המחודש כך שתכיל אנדרטה לחללי המלחמה. בתחרות זכתה הצעתם של האדריכלים הצעירים שמעון פובזנר ואברהם יסקי, יחד עם הפסל הבוגר מהם משה ציפר.
יסקי, היחיד מבין השלושה שנמצא בחיים, חושב כיום שהתוכנית הייתה בוסרית. "כיכר פתוחה עם אנדרטה בצד הייתה אופנתית באותה העת", נזכר יסקי במבט של כ-60 שנים אחורה, "אבל כשאני רואה את ההצעה להיכל הזיכרון החדש בהר הרצל, אני רואה משהו שכבר אינו תמים כמו בנתניה, אלא הרבה יותר פיסולי".ההווה: תוססת, שורדת, אך מאותגרת
ואכן צניעותה, פשטותה והכנות שמשקפת תוכנית הכיכר, היא שמקנה לה את קסמה ואת האפשרות לפרש אותה כל יום ובכל אירוע באופן אחר – דבר שאינו מנוצל היום. כיכר העצמאות הצליחה לשרוד, ולהישאר תוססת ומלאת חיים מרבית שעות היום. ועדיין, חלק מבעלי העסקים בה ממורמרים. דוד, בעל מסעדה ותיקה בכיכר, טוען שאחרי שנסגרו בתי הקולנוע והמועדונים ירדה האטרקטיביות של הכיכר, לאחר שהעירייה פיתחה את אזור התעשייה בפולג. "לכיכר קשה להישען רק על האוכלוסייה המקומית, ולכן צריך לפתח בעיר את התיירות והמלונאות ששקעו מאז פרוץ האינתיפאדה", הוא אומר.
העתיד: ורוד או שחור?
בשנים האחרונות נערכו כמה תוכניות, שחלקן עתיד להתממש ולשנות את פניה של הכיכר מקצה לקצה, כמו הקמת מגדלי מגורים. דרוקמן פסימי: "המגדלים לא ייטיבו עם הכיכר. מבנה שנמצא בכיכר חייב לקבל אותה ולהיות חלק ממנה, דבר הבא לידי ביטוי בין השאר בגובה שלו וברציפותו כחלק מהבינוי הכללי. 'כיצד עושים כיכר' היא שאלה קריטית, שנראה שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתה".
האדריכלית והחוקרת ד"ר טלי חתוקה, מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, מפנה את האחריות למקבלי ההחלטות: "יש מעט מאוד דברים שצריכים לעשות כדי לחזק את הכיכר, כי הקוסמטיקה היא לא העיקר אלא קנה המידה. היחסים בין הבניינים, החזיתות הרציפות, הקשרים לסביבה של הרחובות, וההתרחשויות הסמוכות".
לבד מחוף הים הטבעי, כיכר העצמאות היא אחד מנכסיה החשובים של נתניה כבר למעלה משבעים שנה. את העצמאות שהיא מייצגת 63 שנה יש לבחון בקפידה לפני שהעירייה והמתכננים ייגשו לתכנן כל פרויקט עירוני גדול אחר בעיר, ולבטח בכיכר עצמה.
