אביב 1989. השל"ת הראשון תם ופנינו לטירונות במחנה 80. אחרי תשעה חודשים שבילינו בקיבוץ אפיקים כשאנחנו יחפים, לבושים בשרוואל ובטי שירט מהוהה, ולא מרבים להסתרק – היום הנורא הגיע. לא הטירונות, האימונים והמשמעת הטרידה את בנות הגרעין, כי אם המדים. כיצד נחנוט את עצמנו במדי הצבא החונקים ונבטל את תחושת החופש שליוותה אותנו בשל"ת?
ואז הם הגיעו: שתי מערכות של מדי א', אחת עשויה דקרון והשנייה כותנה. מדי הכותנה היו היפים יותר, ולמרות שדרשו גיהוץ אהבנו את צבעם העמוק. לצדם קיבלנו גם שתי מערכות של מדי ב' – מכנסי צנחנים ישנים עם כיסים בצדדים, נעלי ב' גבוהות, סנדלים (שאהבנו כל כך), תיק טוט מניילון שחור, כובע ב' וכומתת א' בצבע ירוק דשא (נח"ל), חגורה ב', חגורה א' ועוד כמה פריטים נוספים. הקיטבק נראה מאיים.בינינו, בשיחה של בנות הגרעין, החלטנו על הדרך להשיג את המראה המוצלח ביותר: ביקשנו מכנסיים במידה גדולה (46-44) ורצנו לתופרת הקרובה שתצר את שוליהם. למרות הרתיעה הראשונית, לבשנו את מדי הא' ביציאה הראשונה לשבת ומשהו קרה. פתאום העניקו לנו המדים המגוהצים, הקוקו שאינו אמור לרדת מגובה הכתפיים, הכומתה, הסנדלים והתיק תחושה שונה, סקסית. וככל שהקפדנו יותר על נהלי הלבוש היה המראה הסופי מוצלח יותר. אם צבא, אז עד הסוף. דווקא המרושלים, אלו שנלחמו על אינדיבידואליות בתוך המדים וחרגו מהנהלים, נראו פחות טוב.
חרף שיקולי תקציב ומלאי, בהיסטוריה הצבאית נעשו ניסיונות אחדים להתייעץ עם מעצבי אופנה וליצור מדים עדכניים. הראשונה שיצרה מדים לצה"ל היתה "המעצבת הלאומית" לולה בר, שעיצבה מדי חיילות וקצינות בשנת 1966. מאוחר יותר נעשו פניות נוספות, שלא צלחו, בהן גם למעצב גדעון אוברזון. "לפני כ-15 שנה פנו אליי מהצבא במטרה לעצב את מדי החיילות. אני הצעתי שינויים מהותיים, אך כשראיתי שהם מחפשים רק שינויים קלים ויתרתי על הרעיון. הצעתי לשנות לחלוטין את החולצה הצבאית של החיילות, שאינה נוחה ואינה מחמיאה בעליל. חשבתי להחליף אותה בגופיית סרפן, מעין וסט סריג דק ללא כפתורים, ומתחת גופיית סריג קלה. אני חושב שבמדינה הקיימת מעל 60 שנה יש צורך בשינוי מהותי".
מ-1948 ועד היום: גלגולם של מדים
בשנים 1950-1948 הפך הצבא לארגון סדיר. צה"ל הוקם וניסה לשוות לחיילים מראה ממלכתי אחיד, אך עקב מחסור בתקציב היתה רכישת המדים אקראית והתמקדה בבחירת צבעי אדמה. כובעי הטמבל והגרב שיחקו תפקיד חשוב, ומעט מאוחר יותר נכנסו גם כובעי מצחייה שנקראו "כובעי היטלמאכר".
בשנים 1960-1951 נרשמו כמה ניסיונות לעצב מערכות לבוש אחידות וייצוגיות, בדגש על פיתוח עצמאי של מדים. באותה תקופה נקבעה גם ההפרדה בין מדי ייצוג ומדי עבודה. ב-1955 הוצגו מדי חורף חדשים לחיילות, ובהם מקטורן שמחליף את הבטלדרס המוכר. ב-1956 הונהגו מדי קיץ חדשים לחיילים, הכוללים ירכית ואופציה לעניבה.
השנים 1970-1961 קריטיות במיוחד, שכן מלחמת ששת הימים היתה נקודת תפנית משמעותית. מדי א' שופרו ומדי חילות האוויר והים נצבעו בגוון חאקי בהיר. כובע המצחייה נכנס לשימוש הנגדים והקצינים, והכומתה עברה שינויים והמשיכה לשרת את החוגרים.
בשנות ה-70 בוטלו מדי החורף, שהתגלו כיקרים ולא נוחים. מדי הקיץ הפכו למדים הקבועים, בתוספת סוודר ומעיל דובון בחורף. בסוף העשור התמנה רפול לרמטכ"ל והכניס תקן המחייב את החיילים לחבוש כומתה על הראש עם מדי א'. תקן זה, אגב, נעלם אחרי כמה שנים.
בשנות ה-80, לאחר מלחמת לבנון, הוצבו חיילים בגבול הצפון הקפוא, וכך הונפקה החרמונית. הצנחנים זכו בסוודר הטלאים, שהפך להיסטריה אופנתית וחלחל אט-אט לכל החילות. ב-1988 פרצה האינתיפאדה, ולשיפור מורל החיילים הוצעו מדי ייצוג חדשים שכללו ירכית קרובה לגוף וחצאית צמודה יותר.
יותר מכל, שנים אלה התאפיינו במודעות אופנתית גבוהה אצל החיילים, ובעיקר החיילות – שכדי להשיג מכנסי באגי אופנתיים ביקשו מדים ענקיים שאותם הצרו אצל תופרת. "פתאום הצבא נתקע עם מלאי עצום של מכנסיים במידה 36", מספר ברן. "הצבא רצה להשתנות בהתאם והכניס מכנסי פנסים. אך שיקולי מלאי הובילו את המכנסיים למדפים רק שנתיים מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-90, עת הבאגי יצא מהאופנה ואף חיילת לא הסכימה ללבוש אותם עוד".
בשנות ה-90 התקבלה החלטה על שינוי מהותי: במקום בדי כותנה קשים ובלתי נוחים ייתפרו המדים כולם מבדי דקרון קלילים. הצבא חסך כסף והחיילים זכו במדים נוחים – מה שהיה נחלת אנשי הקבע הפך לנחלת הכלל. גוונים נוספים צבעו את המכנסיים והחולצות, ומכנסי הצנחנים עם הכיסים הצדדיים כבשו את כל החילות ונכנסו לתקן הכללי. כך בוטל סופית הבידול של אנשי הקבע.
באמצע שנות ה-90 החל תהליך של עיצוב ותכנון מדים חדשים לאנשי הקבע, אולם מסיבות מלאי לוגיסטי, תכנון וייצור, נדחה מועד ההחלפה לתחילת שנות האלפיים. "ניסו לבדל את אנשי הקבע מחדש", מסביר ברן, "הטריגר היה קצינת ח"ן ראשית שחיפשה לגוון את המדים לנשות הקבע. היא רצתה לבדל את נשות הקבע הבוגרות מהחיילות הצעירות". ברן עיצב דוגמאות שונות למדי הקבע: שרוולים ארוכים, ירכית חיצונית ולבקשת הקצינה, גם גוונים חדשים. בשנים אלו נפרד הצבא משני פריטים איקונים נוספים: מעיל הדובון והכומתות הנשיות.
בשנות ה-2000 בוטל התיק הנשי – שהספיק להשתנות מתיק צד שחור וקופסתי לתיק טוט עשוי ניילון רך – והחיילות קיבלו רשות לקנות תיק שחור, ומאוחר יותר בכל צבע. לאחרונה נעלמו סנדלי החיילות, ונעלי א' השחורות חזרו. כיום רשאיות חיילות קרביות לנעול נעלי צבא קרביות, ממש כמו הבנים.