על הפודיום הגבוה באולם התחרויות בווינה, אוסטריה, כשברקע מתנגנת "התקווה," היא רעדה מהתרגשות. אלופת העולם בקיקבוקסינג, עדי רותם, אחזה במדליית הזהב הנוצצת שהונחה על צווארה וחשבה על אמא שלה. חשבה איך, אחרי כל השנים, הילדה המופרעת שלה מביאה לה סוף־סוף נחת. "הייתי ילדה אלימה, לא ממושמעת ולא מרוסנת. במשך תקופה הייתי חלק מחבורות רחוב, חייתי על הקצה, היה לי צורך עז לבדוק גבולות. הלכתי עם זה רחוק וגרמתי לה הרבה בכי. רגע ההכרזה שלי כאלופת העולם, היה סוג של פיצוי על כל הבלגן". היא אומרת בחיוך.
אף שהיום היא כבר לא ילדה רעה, הדבר שעדי רותם הכי אוהבת לעשות הוא "ללכת מכות", כמו שהיא קוראת לזה. והאהבה הזאת, שעלולה להיראות מוזרה למתבונן מן הצד, הביאה אותה לשיא שכל מתחרה מקצועי חולם עליו: תואר עולמי ראשון שלה ושל מדינת ישראל בתחום.
היא ממש לא בריונית עם שרירים נפוחים, כפי שאולי היה אפשר לצפות מספורטאית במעמדה. כן, היא קצת שרירית, אבל הגוף הנשי, הרגליים החטובות ורעמת התלתלים, מקשים לקלוט שמדובר בסוג של נינג'ה, שיש המכנים אותה "אישה ביונית," כזו שכבר מזמן אין לה יריבות ראויות להתאמן מולן בארץ, ולכן פועלת בעיקר מאמסטרדם, שם נמצא מקום הולם לרמתה המקצועית הגבוהה.
"אני אעשה הכול כדי לנצח"
הצלקת מעל הגבה השמאלית היא "מזכרת" מקרב שניהלה בבלגיה נגד מתחרה מקומית. האבחנה הייתה מיידית: שריר גבה קרוע, 11 תפרים. הקרב, מיותר לציין, הופסק באמצע, אבל "אילו היינו ממשיכות, הקרב היה שלי," היא מתעקשת. תפר פה, סימן כחול שם לא יצליחו לרפות את ידיה. בגיל 30 וחצי, עדי רותם נחושה להמשיך. מחשבות על פרישה או הקמת משפחה רחוקות ממנה. תנו לה להתאמן, להתחרות, ובעיקר לנצח.
אני מנסה להבין איך אפשר ליהנות מללכת מכות.
"מדובר בספורט לכל דבר. קיקבוקסינג הוא סוג של אמנות לחימה יפנית עם חוקים משלו. הוא משלב את עולם האגרוף עם אמנויות לחימה מהמזרח: מותר להרביץ, גם אגרופים ובעיטות, אבל אסור לנגוח ולנשוך. אני הולכת מכות, אבל זה לא משנאה. מבחינתי, זה כמו שאמרו על החומוס: מכות הולכים באהבה או שלא מרביצים כלל. יחד עם זאת, מבחינתי, כל קרב הוא לחיים או למוות. עולם הקיקבוקסינג הוא עולם שאין בו רחמים. כל האימונים, ההכנות, מתנקזים לרגעי הקרב, ובקרב הכול יכול לקרות. אם זה היא או אני – אני אעשה הכול כדי לנצח".
ולא מפחידה אותך האפשרות שיקרה לך משהו דומה או גרוע יותר?
"לא. אם מישהו פוחד להיפצע, הזירה היא לא המקום בשבילו."
"אבא בא לשחרר אותי מהמשטרה"
רותם גדלה בהרצליה. אביה איש בורסה. לאמה יש תואר שני באשורולוגיה. הוריה נפרדו כשהייתה בת שלוש והיא גדלה אצל אמה. על אף שגדלה בבית אותו היא מגדירה "חם ומגונן," הילדות שלה הייתה חסרת מנוח: "מגיל צעיר הייתי היפרית, בלתי ניתנת לשליטה, סוג של ילדה אלימה. הרבצתי לכולם. אם בגן ילד לא ישב יפה, הייתי מחטיפה לו. לא נתתי שיגעו בי, גם לנשיקות ולחיבוקים מההורים סירבתי".
כנערה התחברה עם מבוגרים ממנה. "חייתי בעצם ברחוב. הייתה לי חבורה ברעננה, שבמקום להיכנס לכיתה היינו במה שקראנו 'מחשה.' בתל אביב הייתי חלק מ'ילדי הכיכר' בדיזנגוף. לבשנו שחור עם רצועות ושלשלאות, עם גלח בראש, נזם באף ועל השפה התחתונה. היום זה עושה לי תחושה של גועל נפש, אבל בין גיל 14 ל־18 הייתי מין פריקית אנרכיסטית. התנסיתי בכל מיני דברים, הייתי סקרנית. בשביל לחוש, הייתי חותכת את היד ולמזלי לא נותרו לי צלקות. הפסקתי לאכול בשר מתוך אידיאולוגיה, אבל עם השנים גם זה עבר לי. הייתה תקופה שהיינו ונדליסטים, ציירנו גרפיטי, ואבא שלי, שחשב שאני אצל חברה, נאלץ לבוא לשחרר אותי מהמשטרה."
סמים?
"סמים קשים אף פעם לא היו הקטע שלי. ממרחק הזמן אני יכולה להגיד שמכול מה שניסיתי וראיתי, למדתי בסופו של דבר להבדיל בין טוב ורע".
ובבית ספר למדת?
"עברתי שבעה בתי ספר במשך השנים ובסופו של דבר סיימתי 12 שנות לימוד ואת הבגרות השלמתי בבית ספר אקסטרני אחרי השירות הצבאי."
ואיך הגיבו בבית על כל זה?
"הייתי היפר־אקטיבית וזה לא היה קל לאף אחד. גרמתי לאמא שלי לבכות הרבה. אז עוד לא היו סלולריים, וקרה שהיא נאלצה לצאת לחפש אותי ומצאה אותי עם החבורה שלי בחוץ בשש בבוקר. היא דיברה איתי הרבה. אני זוכרת שבגיל 15 היא אמרה לי שכשאחליט לקיים יחסי מין שאעשה את זה רק מאהבה. אבל אני עשיתי הכול הפוך על הפוך, ועשיתי את זה באותה שנה ולא מתוך אהבה. היא הייתה היחידה שתמיד שיתפתי במה שאני עושה. גם כשלפעמים לא היה לה נעים לשמוע, היא תמיד העדיפה לדעת. היא ידעה מתי להיות אמא ומתי חברה. הלוואי שאני אהיה אמא לילדיי כמו שאימי הייתה לי."
ובמקביל לכל זה עסקת בספורט?
"כן. בגיל חמש שלחו אותי ללמוד בלט ובאותו זמן, בחדר ממול, היה חוג הישרדות ואני ביקשתי לעבור אליו. מגיל שש אני עוסקת באמנויות לחימה: ג'ודו, קראטה, ג'יאוג'יצו. המשכתי ב'דניס הישרדות,' בת אחת בין מיליון בנים, בספורט שמשלב מקצועות לחימה ומותר בו כמעט הכול. משנת '90 עד שנת '97 הייתי אלופת הארץ בכל המשקלים."
אורח החיים הפרוע שלך לא הפריע?
"לא, כי הייתי חזקה מאוד. הייתי ניגשת לתחרות אחרי ששתיתי טקילה בשקל עם חברים עד מאוחר בלילה וישנתי רק שעה, וניצחתי. הכול הלך לי בקלות. המשמעת הגיעה רק שנים אחרי, בבגרותי, כשהחלטתי שאני רוצה להיות אלופה."
צה"ל קרא לך?
"כן. בטירונות הייתי אומללה בגלל הקושי להיות במסגרת. הייתי בפאניקה, אבל בבית לא ויתרו לי וטוב עשו. בסופו של דבר הצבא היה שלב חשוב בחיים שלי ואהבתי את השירות. הדרכתי בקרב מגע ועבדתי עם בני נוער במתנ"סים. פנו אליי בנות שסיפרו לי סיפורים מסמרי שיער על הטרדות ותקיפות, ונתתי להן כלים לחיים. היום אני אומרת לכל בת: בטח צבא. מומלץ. חובה."
אחרי השירות הצבאי הרגישה שמיצתה את התחום. "אבא שלי ניסה לשכנע אותי להתמיד, אבל אני מאסתי. לקחתי את הכסף שחסכתי בצבא מעבודה במסעדה, ונסעתי עם חברה להודו, לאוס ותאילנד. בתאילנד התוודעתי לאגרוף התאילנדי, לקיקבוקסינג, והנושא תפס אותי. היה לי אז חבר שהתגורר בלוס אנג'לס וגם עסק בתחום. נסעתי אליו ושנינו נכנסו לעניינים. אחרי שהרומן הסתיים חזרתי לארץ והתחלתי להתאמן ברצינות אצל אבנר שלום, המאמן שלי עד היום. לתחום שלי קוראים ,K1 והוא כולל את כל אמנויות הלחימה שיש בהן את האות K – קארטה, קונג פו, קיקושין, קיקבוקסינג ואחרים. מקובל לקרוא לו קיקבוקסינג".
רגע הזכייה באליפות העולם בקיקובקסינג, אוסטריה 2009
"עולה להילחם עם תהלים ודגל"
אחרי שתאונת עבודה – כוס יין נשברה לה ביד וקרעה לה גיד – השביתה אותה לשנה, הבינה עדי שהיא לא רוצה רק להתאמן, אלא גם להתחרות ולנצח. לפני חמש שנים התמודדה בקרב הראשון שלה. "קרעתי את האלופה במשקל שלי, שמאחוריה היו כבר 15 קרבות. מהר מאוד אף אחת לא רצתה להתמודד מולי והמאמן שלי הציע שאעבור להתאמן בהולנד. את קבלת הפנים שם לא אשכח לעולם."
מה קרה?
"הייתי בת 26 והגעתי למכון הכי נחשב בעולם, שהוציא מתוכו הרבה אלופים. ממילא כל ספורטאית חדשה מהווה איום על הבחורות שם, אז כשמדובר בזרה זה עוד יותר קשה. לא הייתה חתיכה במזרן שלא נמרחתי עליה ולא היה קיר שלא דפקו אותי עליו. שברתי את עצם החזה, זבתי דם, ולא ויתרתי. בהתחלה ישנתי בהוסטל, בחדר אחד עם שבעה סטלנים שיכורים, תמיד עם עין פקוחה כדי שלא יגנבו לי את החפצים. בהמשך שכרתי חדר בעליית גג, וחוץ מאימונים פעמיים ביום, גם עבדתי בניקוי בתים וגיהצתי חולצות בתשלום. מאמן הבוקר שלי, גם כיום, הוא פרו־פלשתינאי, שדיבר בשבח העזתים וכינה אותי 'יהודייה קטנה.' ניסיתי לתת לדברים לעבור מעליי, אבל אחרי שיום אחד, בימי המלחמה בעזה, הוא צעק כלפיי 'את הורגת חפים מפשע,' החלטתי לפתוח איתו הכול. פתחתי בקבוק יין, ישבתי והסברתי לו את המצב מנקודת הראות שלנו, ומאז אנחנו חברים טובים. הוא מכין אותי לתחרויות ועולה איתי לזירה. הוא חלק בלתי נפרד מהצוות שלי."
נכון להיום היא נעה בין אמסטרדם לישראל, שומרת על שגרה הכוללת שני אימונים ביום במשך שש־שבע שעות, ומקפידה על תזונה נכונה ושעות שינה. אחרי שנים של "לרדוף אחרי המינוס," היא זוכה לא רק לתמיכה מההורים אלא גם למלגה ולסיוע מהתאחדות "אילת," ארגון הגג של הספורט התחרותי הלא־אולימפי. אנשי הארגון החלו לתמוך בה, פיננסית ומוראלית, עוד לפני שזכתה בתואר העולמי. גם "אתנה," המועצה לקידום נשים ונערות בספורט, תורמת את חלקה.
"מהספורט שבחרתי לא רואים כסף, אבל יש בו הרבה כבוד," היא אומרת. "אני עולה לקרב עם חולצה עליה דגל ישראל, מכנסיים עם מגן דוד בצבע זהב, עם ספר תהלים ועם דגל ישראל גדול. הספורט הזה מתחיל לקבל חשיפה, אלפים צופים בקרבות, ואני מקווה שבקרוב יימצא לי ספונסר." בשנת 2006 היא זכתה בתואר סגנית אלופת אירופה, ב־2007 הפסידה אבל לא ויתרה והמשיכה להתקדם, עד שבשנה שעברה ניצחה בקטגוריית המשקל שלה (עד 52 ק"ג) בחצי הגמר מתמודדת טורקית חזקה ובגמר, באוקטובר 2009, התמודדה מול מתחרה רוסייה שנחשבה לפייבוריטית – וניצחה. באוקטובר האחרון זכתה במדליית ארד באליפות אירופה. השנה היא מתכננת להביא שוב את הזהב.
יש לך חבר?
"לא. היה לי חבר במשך שלוש שנים בתחילת שנות העשרים שלי, והחבר האחרון שלי היה כבר לפני ארבע שנים וזה החזיק שנה. אורח החיים שלי מקשה עליי ליצור קשר, אני הרבה בנסיעות ובאימונים ותחרויות. יצאתי תקופה קצרה עם בחור מחו"ל, ואז הבנתי שאני מעדיפה ישראלים".
אי אפשר שלא לשאול: גברים מאוימים ממך?
"גברים מרגישים הרבה פעמים מאוימים ליד נשים עם כוח, וכוח, מבחינתי, זה חוכמה, ידע, כסף, ניסיון חיים והישגיות. אני לא נראית כמו מתאגרפת סטריאוטיפית, להפך, ולכן כשגברים קולטים מה אני עושה זה דווקא מדליק אותם. הבעיה היא שכעבור זמן קשה להם עם זה שהם רק במקום השני בסדרי העדיפויות שלי, אחרי האימונים והקרבות."
ומה הלאה?
אני אתחרה עד גיל .35-34יש לי עוד הרבה להשתפר ולהתפתח. אחרי שאפרוש אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה, ולפתוח מכון לאגרוף תאילנדי."
הימים הפרועים שייכים לעבר?
"חזרתי לאכול בשר, הפסקתי לעשן, אין לי זמן לחברים ואני לא עושה סמים. אני ממוקדת מטרה. אם יש לי חודש חופשה בשנה, אני מרשה לעצמי קצת לבלות ולהתפרק, אבל אני שומרת על עצמי."
