(אלי דדון מרקו)
 | |||
| פנינה אינטרנשיונל. רוזנבלום בשנות ה-70 | באדיבות להיטון | ||
 | |||
| עדיין נואשת לתשומת לב. רוזנבלום כיום | צילום: רפי דלויה | ||
1. פנינה רוזנבלום: תמיד אישה. רוזנבלום היא ללא ספק המלכה האם של הטראש הישראלי. אשת העסקים הממולחת, שהיתה אפילו ח"כית למשך עשר דקות (בערך), החלה את דרכה כמלכת המים והמשיכה כדוגמנית ששמה הלך לפניה בארץ ובחו"ל גם יחד. ב-1983 הופיעה בקדם אירוויזיון עם "תמיד אישה" שהגיע למקום האחרון ונחשב לאחד השירים הכי טראשיים שנכתבו כאן. מאז היא צברה מעמד וכסף, אבל במהות נדמה כאילו כלום לא השתנה. הסיליקון עדיין שם, וגם הנואשות הזו בעיניים לקבל כמה שיותר תשומת לב תקשורתית, לא משנה באיזה מחיר: בין אם זה להתחתן פעמיים (עם אותו גבר), או לקפוץ לכל השקה אפשרית, או לעשות קמפיין מביך להלבשה תחתונה. גם אם שכחנו לה את התפקידים בסרטים סוג ז' שהיא עשתה פעם, גם אם הבגדים הפרחיים נעלמו לטובת שמלות הדורות, רוזנבלום היא הטראש בהתגלמותו. כלומר: ההתעקשות להישאר פה כל הזמן כבר כמה עשורים, לא להפסיק לרוץ אבל בעצם לא לזוז לשום מקום.
2. אנסטסיה מיכאלי: כנסת לא נכבדה. הח"כית מישראל ביתנו מהווה הוכחה חיה שכנסת ישראל יכולה להיות נמוכה יותר מים המלח. אם היא היתה בהיריון עכשיו, היינו מנסים להיות עדינים איתה; מכיוון שבאופן מפתיע היא לא מצפה כרגע לשום דבר, נגיד בדיוק את מה שאנחנו חושבים. אז נכון, האל הטוב חנן אותה בכמה מתנות בולטות לעין, אבל זה פחות או יותר הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליה. בהתחלה חשבנו שלשפוך מים על ח"כ באמצע ישיבה זה האקט הכי נמוך שאליו היא מסוגלת, אבל אחר כך באה האמירה הגועלית על הומואים והוכיחה שלמיכאלי אין גבולות. "רוב ההומוסקסואלים הופכים לכאלה לאחר שהם עוברים הטרדות מיניות בגיל צעיר, ובסופו של דבר הם מתאבדים בגיל 40", הכריזה אשת הרוח, ואחרי כמה ימים הסתבכה שוב כשאמרה ש"נטייה מינית הומו-לסבית מתפתחת בשל חיסרון הסברה לערכי משפחה נורמטיביים", ואף הסבירה שנשים הופכות ללסביות אחרי שהן נכנסות להריון ועוברות הפלה. נקווה שאחרי הבחירות התופעה הזאת תיעלם מהמפה הפוליטית. נסתפק במירי רגב.
3. אורית פוקס: עמק הסיליקון. איפה להתחיל? מהעובדה שרוב קריירת הדוגמנות שלה מבוססת על ביקיני זעירים ככל האפשר, מפוצצים בשדי סיליקון? או מזה שהיא היתה רוצה להיות שפנפנת פלייבוי אםיו הפנר היה מקים פה חווה? או מהעובדה שקריירת המשחק המפוארת שלה נשענת על תפקיד של נערת פאקסים בתוכנית סקס בערוץ אגו? או מזה שעד היום כשהיא עוברת ברחוב אנשים צופרים לה? אפשר פשוט להסתפק בזה שקוראים לה אורית פוקס, ושברגע שהיא מתחילה לדבר ברור לכל ששמה ייעדר מרשימת המועמדים לפרס נובל לשלום, וגם פרס ישראל לא יגיע אליה בעתיד הנראה לעין. ועוד לחשוב שעד כיתה י' היא היתה ביישנית. למעשה, פוקס חייבת הרבה לאניטה פללי, מלכת טראש אחרת, שלא נכללת ברשימה המכובדת הזו משום שבשנים האחרונות היא רחוקה מלהגשים את הפוטנציאל הגלום בה. פללי עשתה קריירה בעיקר בזכות הישבן, בעוד שפוקס עשתה קריירה מכל אברי גופה מכף רגל עד ראש ללא יוצא מן הכלל: הצטלמה בעירום מלא והודתה שתסכים לעשות הכל כדי להרוויח כסף. אה, והיא בכלל גרה עם ההורים. ילדה טובה.
4. אילנה אביטל: נוגעת באושר. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, בפסטיבל הזמר 1977, כשאביטל שרה את "אותך", להיטה הראשון. מכאן החלה ההידרדרות. הזמרת הצעירה התחתנה עם המפיק שלמה צח, התגרשה ממנו, נישאה בשנית ושוב התגרשה. כבר שנים היא נאבקת על מקום במרכז הבמה ובצמרת הזמר הישראלי, אך מרבית הישגיה מתרכזים באייטמים במדורי רכילות שמדווחים על מעלליה - בדרך כלל בחברת גברים הצעירים ממנה בשנים רבות. ב-2001 רשמה הישג מקצועי מרשים כשהופיעה בטלנובלה האיכותית "לגעת באושר" שהפכה להצלחה מסחררת וטראשית בו זמנית. אביטל התגלתה שם כשחקנית דרמטית בעלת עומקים, ובעקבות זאת קיבלה תפקיד ביצירת המופת הקולנועית "אסקימו לימון, החגיגה נמשכת" ובסדרת הדרמה היוקרתית "סיטי טאוור". בין תפקיד שייקספירי אחד למשנהו נוהגת אביטל להעביר לילות שלמים בחברתם של אושיות חברה אליטיסטיות ולטפח קשרים הדוקים עם הקהילה הגאה לדורותיה.
5. ליהיא גרינר: גאונות צרופה. בוגרת הריאליטי האח הגדול מתהלכת על שטיחים אדומים ובכל השקה אפשרית בפאסון של מינימום בר רפאלי ושוכחת שההישג הכי משמעותי שלה הוא שהצליחה להפוך לאחת הנשים המפורסמות במדינה בלי שום כישרון שיצדיק זאת. הטראש ליווה אותה מהרגע שבו נכנסה לווילה בנווה אילן: היא הגיעה לשם מאורסת, מה שלא מנע ממנה לקיים מערכת יחסים עם עתי שולברג מול כל עם ישראל. אחרי שזרקה את טבעת האירוסים, נישאה בחתונה מתוקשרת ולאחרונה הסתכסכה עם זוכה האח הגדול קותי סבג. ובארבע מילים: גאונות צרופה, טראש טהור.
